היא אומרת שדרכים צדדיות עושות לה את זה. עיירות קטנטנות ובהן מסעדות שאיש לא מכיר חוץ מבני המקום. בראשה החד מתרוצצת אשת האיכר, מניחה סירים עם אוכל פשוט שכבר לא מוצאים בכרך. הקצב מייבש שוקיים שמנמנות, ממלא נקניקיות שאפשר לאכול בחדר אחורי עם כוס בירה קרה. בדרך אחרת חקלאי קוצץ סלט רענן, זורק חתיכה גדולה של בשר על גריל פחמים שהדליק בשדה, וכל פועלי הסביבה, שמתיישבים לאכול סביב שולחן עץ ארוך ועליו מפה משובצת, מקבלים את פניה בחיוך חרמני. לצידי הדרכים, בראש של חגית אברון, מתרוצץ אוכל משובח והיא מתעקשת למצוא אותו. הפה שלה ידע הרבה אוכל משמים שמוגש באחוריים של הארץ. מפוכח ומנוסה, הוא כבר יודע היטב שברוב המקרים מסעדות אנונימיות הן כאלה בעיקר כי באמת אין על מה לספר, אבל זה לא מקלקל לה. אברון, כלשונה, ממשיכה לעשות אהבה עם הארץ הזו. נכון שלא תמיד הגוף נראה כמו זה של פרובנס או טוסקנה, אבל זו האדמה שלה והיא אוהבת אותה ככה. אז מה אם היא לא תמיד הכי מטופחת. לפני כמה חודשים היא הוציאה ספר חדש, "יום חופש", ובו שפע המלצות לימים קסומים. מדף הספרים הישראלי מלא ספרים שמציגים רעיונות לצימר-קטיף-עיסוי-עבודת ידיים-עבודת עיניים-מי אמר בישול אותנטי? הספר של אברון, למרות השם, מציג ראש שונה. היא תופרת מסלולים שמוציאים את הקוראים שלה ליום חופש בשכונת מוסררה, בחבל לכיש, בשוק הפשפשים, ליום חופש חינוכי-משהו באתר חירייה או לבילוי בקיבוץ נתיב הל"ה. סדר היום שהיא מציעה בכל אחד מהמקומות כולל אוכל לנשמה, לעיניים, לבזבזת ולפה. היא יודעת איפה לחפש, והיא יודעת לאכול. ביום רביעי הגעתי איתה למרכז המסחרי של מושב קדימה שבשרון. יישוב לצד דרך צדדית לתפארת. בתוך מישמש של מוסכים, חנויות, דוכן שווארמה וצי של מוניות שלא ברור למי או למה הן מחכות, נמצאת מסעדה טריפוליטאית קטנה, "מטעמי ניסים" קוראים לה. ניסים נעים הוא הבכור לבית אביו, הראשון מבין ארבעה. לפני 14 שנה החליט לפתוח את המסעדה, להראות לעולם מה למד אצל אמא שלו, הגברת פורטונה נעים, שעד היום, בכל שני, עומדת לידו במטבח, עוזרת לו עם ההכנות. זה היום שבו מטגנים את המפרום. קשה לי להגיד לכם מה הלהיב אותי יותר, הביצוע או האופן שבו ניסים מדבר על ההכנה שלו, על משמעות הטיגון, הספיגה ולבסוף המפגש עם הרוטב. מפרום ראוי, על פי משנתו של ניסים, מעביר את הפה שלבים. קודם השכבה הפריכה יותר של תפוח האדמה, ירידת השיניים בתוך רכות הפקעת עד למקום שבו הן פוגשות במילוי. בישול, הוא מאריך, זה לא סתם לזרוק בסיר. יש לתת את הדעת על צורת החיתוך, על העובי, על הדרך. כמה יפה הוא מדבר על אוכל וכמה הוא יפה כשהוא מסביר אותו. דיון רציני ומלא יצרים מתקיים לגבי השאלה למי יש את המפרום הכי טוב מכולם, חוץ מזה של אמא כמובן. כי אצל טריפוליטאים אמא היא תמיד הכי בעולם בכל מובן, וענייני אוכל הם המובן החשוב מכולם. אברון הביאה אותי לניסים כי אבא של בעלה, טריפוליטאי בן טריפוליטאים, חושב שאצל ניסים עושים את המפרום הכי קרוב לזה שהיתה מכינה אמא שלו, עליה השלום. מדובר במפרום אוורירי שהבשר שלו מנושק בכישרון ובעדינות מדויקת במעט קינמון. אוף, אני מתגעגעת. הגענו לקראת אחת. במטבח ניסים, אחיו ואחותו פותחים סירים, ממלאים כלי פלסטיק לנשות השרון שלוקחות אוכל הביתה, מוזגים אוכל לגברים בהפסקת צהריים, ממלאים צלחת עם קוסקוס לילדים, גרגירי סולת אווריריים לעזור ללב ולתיאבון לחכות לאמא. לכולם מוזגים האחים בריכוז, כי באוכל מבושל קובע גם איזו חתיכה מניחים בצלחת וכמה רוטב מוזגים מעליה. דבר ראשון הוא נתן לי קציצת קוקלה, מעשה אומן בסולת ושומן בקר, שהתבשלה בסיר של העסבאן, ככה קוראים לדופן הקיבה שממולא בחלקי פנים ואורז. העסבאן מבושל שעות ארוכות בתרד שטוגן לאט והרבה, שעועית לבנה, ולצידו צ'עשיר, מעיים ממולאים אף הם בחלקי פנים. בפסח מתחלפת הסולת של הקוקלה בקמח מצה, כבש מחליף את הבקר ואפונה ירוקה את השעועית. מהרגע הראשון שבו טועמים את הקוקלה של ניסים, ברור שהגעת למקום שבו הרוכבים בעקבות האוכל יכולים לקשור את סוסי התאווה שלהם ולנוח. שחומה מלמעלה, לבנבנה מלמטה, פתחה הקוקלה שעתיים של תענוג צרוף שאותו ידעתי במסעדה הקטנה הזו. מדלג בין תבשיל זנב שור לטבחה בלכמון, בשר מבושל ברוטב אדום וכמון, לבין ממולאים של חלקי פנים ורגל ג'לטינית, שמח המזלג שלי כמעט בכל שמצא. האוכל מוגש בצלחות חד-פעמיות, השתייה בכוסות פלסטיק והכשרות - למהדרין. בימי ראשון סגור כי ניסים הולך לצלילה חופשית, ובימי שני סגור כי הוא בשוק של נתניה ולצד המטגנת של המסעדה. שלישי זה הסטרטר של השבוע ורביעי זה יום המלוכה, אז ההיצע מגיע לשיאו. כל ארוחה נפתחת במרבד סלטים, מתוכו הרשימו אותי זה של פול יבש קלוף וזה של לימונים כבושים מרוסקים. אל תיתנו להם ללכת כשמגיע הבשר, הם יופי של טעם לחזור אליו בין הבשרים. אחרי הסלטים יציעו לכם חריימה של בורי. אני, למעט המקרים שבהם מדובר על ראש של דג, די משתעממת מחריימה, לא משתגעת על ריחות של דג מבושל וברוב המקרים הוא יבש בעיניי. הרבה יותר מגרים אותי התיאורים על מה שהטריפוליטאים יודעים לעשות עם מקרל מעושן. אותו תבשיל עסדה שלא בא אל פי מעולם. חגית וניסים מפליאים לתאר את התבשיל שאותו מכינים בימים של חורף. מחרפנים אותי. סיר שבו מבעבע רוטב סמוק מפפריקה חריפה ובתוכו מתבשלים פרוסות תפוחי אדמה, פלפל ירוק חריף ונתחים של מקרל מעושן. את התבשיל האדום הזה מגישים על מין בצק רבוך של מים, שמן וקמח. אצל ניסים נעים, בימים קרים של חורף, באה אמא פורטונה ומתקינה את התבשיל הזה. בגשם הבא כדאי להרים טלפון ולברר אולי, במקרה, הכינו ממנו. אולי ניפגש לצד דרך צדדית, שם מגישים אוכל הראוי לדרך של מלכים.
