השתיקה של מאיה קידר רועמת. החיוך הקטן המחפה על העיניים הדומעות, הצחוק המתגלגל והלחישה שמגיעה מייד אחריו, שכן, היא מתגעגעת. היא בסך הכל בת 10, מאיה, עולה לכיתה ה'. יושבת בשיעורים, מקשיבה למורה, מכינה שיעורים, משחקת טאקי, מחכה לחופש כדי להיות בבריכה. אבל כשמתחילים לדבר איתה על אבא, העיניים דומעות והגרון נחנק. לא רק שלה.
כמעט שנה עברה מאז שמאיה איבדה את אבא, סא"ל דולב קידר, בלחימה בעזה. קידר היה מפקד גדוד בבה"ד 1, שנהרג ב־21 ביולי במבצע צוק איתן, בקרב עם חוליית מחבלים שחדרה לשטח ישראל. הוא היה בן 38, ומאוחר יותר קיבלה רעייתו מיכל (39) צל"ש אלוף על גבורתו. בבית במודיעין נשארו מאיה ושני אחיה, אוּרי בן ה־7 וחצי וגיא בת ה־3. כבר שנה שמאיה מתגעגעת לאבא, לחיים שלפני, מנסה לחזור לשיגרה, אבל יודעת שזה עוד רחוק ממנה.
כשהיא כאן, בבוקר של כיף המיועד לקבוצה עם השם המצמרר "יתומי צוק איתן", היא מרגישה שייכת יותר. "יש משהו טוב בלהיות עם ילדים כמוני", היא לוחשת לי, מספרת שכך הרגישה גם כשהשתתפה במחנה "עוצמה" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בפסח האחרון, אירוע שקורה ארבע פעמים בשנה, בחופשות מהלימודים. שם, בין ביקור בחמת גדר לסדנת שוקולד, היא פגשה לראשונה עוד הרבה ילדים שחוו את הדברים שהיא רק מתחילה לחוות.
"פגשתי שם ילדים גדולים, יתומים, שזה דווקא טוב לראות אותם, כי ככה אתה יכול לראות איך אתה תהיה כשתגדל", היא מקישה באצבעותיה על ברכיה בחוסר שקט. "אחרי שאבא שלי נהרג, גיליתי שהמאמנת שלי בהתעמלות קרקע איבדה את אבא שלה. עד אז לא ידעתי, זה לא היה נראה ככה. כשהיא סיפרה לי, הבנתי איך זה מרגיש לגדול ככה", היא לא מסוגלת להשלים את המשפט.
על הספות בבית של נאווה שוהם סולן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, יושבים חבריה לגורל. מתכנסים בעצמם, אף אחד לא קוטע את האחרים, אף אחד לא שופט. הילדים של קיץ 2014 רצו לממ"דים באזעקות, דאגו לאבא שהלך למלחמה, ולבסוף שמעו מאמא את הבשורה הנוראה.
שירה (8) מהוד השרון היא הבת של סא"ל אמוץ גרינברג. "סופרמן", קרא לו אחיה אוֹרי בהלוויה, ולא השאיר עין אחת יבשה בקהל. אמוץ היה חוקר ברשות ניירות ערך, שהתנדב בגיל 45 לחזור למילואים. הוא נהרג ב־19 ביולי בתקרית חדירת המחבלים ליד קיבוץ בארי על גבול הרצועה, כשחמאס ירה טיל נ"ט לעבר הג'יפ שבו נסע. אלמנתו, שגית (44), נותרה בבית עם ליהיא (16), אורי (13) ושירה, שעולה השנה לכיתה ג'.
אליניב והִיות הם הילדים של רס"ב קסהון (דני) ביינסאין, שהיה גשש בכיר בעוצבת גפן. קסהון הצטרף לדולב קידר, אבא של מאיה, כשזה יצא לסרוק את השטח בעקבות חדירת מחבלים. הם נהרגו ביחד בקרב היריות עם המחבלים. קסהון קיבל את צל"ש מפקד החטיבה בעקבות פועלו בלחימה. בבית בנתיבות נותרו אליניב (9 וחצי), הִיות (8), אורפז (שנתיים וחצי) ואמא גלאיטו (35), שהיתה אז בהריון בחודש התשיעי. טל־אור התינוקת, שנולדה אחרי מותו של אבא שלה, בת 11 חודשים.
עמיעד (9 וחצי) הוא הבן של רב־נגד רמי כחלון. אביו היה מצטיין הרמטכ"ל ב־2013, כששירת כאיש קבע בחטיבת הצנחנים. הוא נפגע מרימון על גבול הרצועה ב־22 ביולי ומת מפצעיו כעבור ארבעה ימים, בגיל 39. בבית בחדרה נותרו אלמנתו פנינה (38) וארבעת ילדיו: יוסיאל (17 וחצי), מאור מרים (16 וחצי), הַלל (15 וחצי) ועמיעד, שעולה לכיתה ד'.
יתומי צוק איתן במפגש, השבוע (מימין: היות, מאיה, אלונה אסאו ונאווה שוהם סולן)
הם מנצחים אותי בטאקי ואת נאווה ברמיקוב. משחקים גם עם שלומי נחומסון, מנהל תוכניות נוער וצעירים בארגון, ועם אלונה אסאו, אחראית לפעילות הצעירים. רוקדים עם הליצן שבא להפעיל אותם וצוחקים בקולי קולות כשהם משפריצים זה על זה ספריי קצף לבן. ילדים. אבל כשהם מתכנסים לשיחה בסלון, ליד קעריות של במבה וחטיפי שוקולד, הבגרות המוקדמת שלהם פורצת החוצה. חמישה ילדים, שמגיעים כל אחד מעיר אחרת ומתרבות אחרת, שרגע אחד בחיים חיבר ביניהם. זה הרגע שמאפשר להם גם לרקוד ביחד ולנצח בטאקי, ואפילו לבכות ביחד ולהבין.
• •
אף אחד מהילדים לא בא לכאן עם אמו. שלומי הביא את עמיעד מחדרה ואת שירה מהוד השרון, אלונה הביאה את מאיה ממודיעין, אליניב והִיות הגיעו מנתיבות במונית שמימן הארגון.
"האימהות נשארו חד־הוריות, ועברה עליהן שנה מהגיהינום, גם במובן הרגשי שלהן וגם מבחינת הטיפול בילדים", אומרת נאווה. "אז כשאנחנו מוציאים את הילדים למחנה, הן מקבלות קצת שקט לחמישה ימים. "אנחנו אחראים לילדים, והן מקבלות אוויר לנשימה וזמן להספיק כל מיני דברים. במחנה הקיץ יש מדריך אחד על כל שלושה חניכים, כדי שהילדים יוכלו להיפגש עם דמות של מבוגר, שתהיה עבורם מודל לחיקוי. הם ילוו אותם לפחות עד הגיוס".
לפני כמה חודשים היו היתומים מצוק איתן בטקס בבית ראש הממשלה, ומבלי לשים לב אפילו, הם משווים את גילו של ראש הממשלה לגיל של אבא, שהיה צעיר ממנו כשנפל. האבות שלהם גם היו צעירים יותר מאברהם, יצחק ויעקב, שעליהם הם לומדים בשיעור תורה. והם נפטרו כגיבורים. הם מעדיפים את המונח "נפטרו" על פני "נהרגו". ורק במקומות כאלו הם מרגישים שהם יכולים לדבר קצת יותר על מה שהם מרגישים, כי כולם לגמרי מבינים עד כמה השנה האחרונה היתה קשה.
נאווה מספרת להם שכשיגיעו לגיל המצוות, כל אחד מהם יוכל לנסוע עם העמותה לפעילות בארה"ב. "למה דווקא לארה"ב?" שואל אליניב, "דווקא באנגלית אני מתקשה". הוא ילד שובב ומצחיק, מתלהב כשהוא שומע שאת בר המצווה יחגוג עם עמיעד, בן גילו, הם כבר בונים ביחד תוכניות מה יעשו במחנה. עד לפני שנה הסיכוי שהם ייפגשו היה קלוש. עכשיו כבר יש להם הרבה דברים לדבר עליהם.
"בארה"ב יש קהילה יהודית של אנשים טובים, שתורמים הרבה כסף למדינת ישראל ולארגון שלנו, כי הם מרגישים שבצורה הזו הם עוזרים לעוצמה של מדינת ישראל", מסבירה להם נאווה בפשטות. "האנשים האלו יודעים שאיבדתם את אבא שלכם בשביל ביטחון המדינה, אז הם מרגישים שהם חייבים לכם. הם יודעים שלילדים שגדלים בלי אבא עצוב לפעמים, והם רוצים לעשות להם שמח".
"אבל לא כולם בישראל איבדו את אבא שלהם", מאיה מנסה לחדד, ונאווה מסבירה שכאן, בפעילות המיועדת ליתומי צה"ל, כולם איבדו אבא, או אמא, ונותרו עם חור שחור שלא נעלם עם השנים. "אף אחד אחר לא יודע איך זה כשאבא נהרג, חוץ מכם", היא אומרת, אבל הִיות בת ה־8 לא מסופקת.
"לא כולם יודעים איך זה שאבא נהרג בצבא, כי יש כאלו שלא נולדו עדיין", היא אומרת, מתכוונת לאחותה התינוקת טל־אור. "כשהיא נולדה, הייתי שמחה ועצובה ביחד. אמרתי לעצמי, יווו, איך זה הולך להיות בלי אבא? למה הוא לא פה? הוא צריך להיות כאן". היא נשענת לאחור על הספה, מתקפלת בתוך עצמה.
אליניב, אחיה בן ה־9 וחצי, בכלל לא הבין שאמא הולכת ללדת. "באמצע הלילה היה לה דם, ואז בבוקר דודה שלי אמרה שיש לנו אחות חדשה. זו אותה דודה שאמרה לי כשאורפז נולדה. בכלל שכחתי לחשוב על זה שאבא שלי נפטר. הייתי שמח שיש לי אחות חדשה. אבל טל־אור לא זכתה להיות איתו, אין לה אפילו תמונה אחת איתו. עם אורפז אבא ממש חיכה שיוציאו אותה מהבטן".
עם כיוון השעון: סא"ל דולב קידר ז"ל עם האלמנה מיכל והבת מאיה; רנ"ג רמי כחלון ז"ל; סא"ל אמוץ גרינברג ז"ל; רס"ב קסהון (דני) ביינסאין ז"ל
כששלומי שואל בעדינות אם לדעתם, אם כבר להיות במצב הזה, היה עדיף להיוולד אחרי שאבא נהרג או לבלות איתו כמה שנים ואז לחוות את הכאב, אליניב נחרץ: "אני מעדיף להיות גדול, ולזכור לפחות איך הוא נראה". בבית הוא מקפיד לספר לאורפז הקטנה על אבא, כדי שתזכור. גם לאחותו התינוקת, שראתה את אביה רק בתמונות, הוא יספר תמיד. שתדע איזה גיבור היה אבא שלה.
מאוחר יותר יספר לי שלומי שמניסיונו, כל אחד מהיתומים עונה בהתאם לסיטואציה שאותה הוא מכיר. "אלו שהכירו את אביהם אומרים שמזל שיצא להם להכיר אותו, ואלו שלא, אומרים שלפעמים זה דווקא מרגיע, כי לא חוו את החוסר אלא נולדו למציאות קיימת. אולי בגיל מאוחר יותר הם ירצו לדעת יותר על אבא, לדעת מהיכן באו".
מהרגע שנכנסו למשפחת השכול, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נמצא שם בנקודות משמעותיות בחייהם, אלו שבהן אבא מאוד משמעותי. ילקוט וציוד לכיתה א', בת מצווה ובר מצווה, תיק עם ציוד בגיוס, מילגת לימודים, מתנה לנישואים. "אנחנו לא יכולים להיות תחליף אב, אבל כן יכולים להיות קבוצת שייכות וכמו בית שני גם לאלמנות", אומרת נאווה.
הִיות ואליניב הכירו את נאווה היטב כשחברי הארגון, ובהם נערים שהם בעצמם יתומי צה"ל, באו לשפץ את הגינה שלהם בנתיבות. "שמעתי את אמא ואבא מדברים תמיד שאחרי שאבא יסיים את הצבא וייצא לפנסיה, הוא יעשה את הגינה יותר יפה", אומרת הִיות. "ואז פתאום הוא לא פה יותר, ומישהו אחר בא לעזור לנו לעשות את זה, וזה מאוד יפה. כשראיתי את הילדים שבאו, שהם יתומי צה"ל בעצמם, הבנתי שאני לא לבד, שלא רק אני יתומה, אלא שיש עוד ילדים שאין להם אבא".
• •
"הילדים האלה מצליחים לדבר על האובדן רק כשהם נמצאים במחנות או באירועים של הארגון", אומרת נאווה. "הם בוכים, ואז מנחמים אחד את השני, ויש להם לגיטימציה להיות מי שהם, רחוק מהתפקידים שיש להם בבית. רבים מהם חווים בגרות מוקדמת, כשהם מבינים שהם צריכים למלא את החוסר. אבל במחנות הם רק ילדים. הם בקבוצה ששווה להם, שאפשר להרגיש איתה בנוח יותר מאשר בקבוצות אחרות.
"היתומים ה'ותיקים' יותר יכולים כבר לצחוק על הסיטואציה. מחליפים את מילות השיר 'לאבא שלי יש סולם' ב'לאבא שלי יש תולעים ברגליים'", מסביר שלומי. "אבל יש גם רגישות, ובמחנות שהיו מייד אחרי צוק איתן, הילדים ה'ותיקים' הבינו שהם צריכים להיות רגישים יותר".
בחודש האחרון נערכו האזכרות השנתיות לנפילת האב (בשנה הראשונה עורכים את האזכרה 11 חודשים אחרי המוות). במקביל נחגגו מסיבות הסיום בבתי הספר. הִיות מספרת שאצלה היתה סדנת תיפוף על הגוף, והיא התחפשה למלכה. אצל עמיעד היתה מפעילה עם משחקי הישרדות, שגם איפרה את הילדים; עדיין יש על פניו סימנים של אודם. לשירה היתה מסיבת ריקודים, שבה אירגנו גם ואלס של הורה וילד או זוגות, "ואני רקדתי עם חברה ואחר כך שיחקנו תופסת".
למסיבה שהיתה בבית הספר לקבלת ספר תורה, שירה בת ה־8 באה עם אמא שלה, שגית. "חברה שלי, שבאה עם אביה, אמרה שכיף לי שבאתי עם אמא. הסתכלתי עליה, חשבתי רגע, ואמרתי: 'אל תתבאסי שאבא שלך בא איתך, לי למשל אין אבא. אבא שלי לא כאן, אבל הוא איתי כל הזמן. אז למרות שלא רואים אותו, הוא רואה אותי. זה כאילו שהוא כאן גם עכשיו'".
היא ילדה יפה וביישנית. אומרת בצורה הכי פשוטה שהיא "חושבת על אבא המון, במיוחד בבית הספר. אני בוכה כי אבא שלי היה אחראי על הלימודים ואמא שלי על האוכל. הוא היה לוקח אותי, עוזר לי בלימודים, שם לי הכל בילקוט. ואמא שלי היתה מביאה לי אוכל. עכשיו, מדי פעם, אחותי ליהיא עוזרת לי, וטיפה אח שלי".
יש לה טריק, לשירה. לפני שהיא אומרת לאחותה שיש לה שיעורים, היא שואלת אותה מה היתה עונה אם היו שואלים אותה, למשל, תרגיל כזה או אחר בחשבון, "והיא פשוט אומרת לי את התשובה. אבא הכיר את הטריק הזה. זה עבד בפעם־פעמיים הראשונות, ואחר כך הוא קלט את זה. אבל היא עוד לא הבינה", שירה צוחקת.
מאז שאבא נהרג, היא והאחים שלה בקשר טוב יותר. דואגים זה לזה, עוזרים, "ביחד כזה שלא תמיד היה קודם. הם גם באו למסיבת הסיום שלי".
נאווה מספרת להם את סיפור חייה. היא התאלמנה לפני 33 שנה מבעלה רענן, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. נשארה עם ילדה בת שבעה חודשים, הגר, וילד בן 6 וחצי, ליאור. אחרי חמש שנים הכירה את יעקב סולן, והתחתנה איתו. הרגישה שמצאה אבא לילדיה, ומישהו שיְשמח גם אותה, כי עד אז היתה מאוד עצובה. יחד הם הביאו עוד שני ילדים לעולם. ואולי גם להן, מאיה ושירה, יום אחד יהיה אבא אחר.
שירה: "לאאאאא, לא בא לי אבא אחר".
נאווה: "אבל אבא אחר יכול לקחת לטיולים".
שירה: "אין כמו אבא שלי, אפילו לא קצת. הוא היה מטייל איתי, עושה איתי צחוקים. נגיד, כל יום הייתי אומרת לו, אבא לא קיבלתי ממתק היום, והוא היה קונה לי ממתק. אין עליו".
הִיות: "יש אבא שעוקף אותו, נכון, אליניב? תגיד לה". היא מחייכת, מגינה על אביהם.
עמיעד מיישר את הכיפה לראשו, נבלע בספה. בפסח האחרון, יספר לי אחר כך, הוא שאל את אמו אם יהיה להם אבא חדש. כשהיא הניחה את הגביע של אליהו הנביא על השולחן וכיסתה אותו, הוא העיר לה שככה אליהו לא ישמע, ולא יביא לו אבא חדש.
"אני רגיל לזה שאבא איננו", הוא אומר בקול שקט. "הוא היה הולך כל הזמן לצבא, ועכשיו אני חושב שהוא כאילו בצבא, ושהוא עוד מעט יחזור".
נאווה שואלת מה קורה כשאבא לא חוזר, ועמיעד עונה: "כלום", ומתכנס שוב בעצמו.
גם מאיה מרגישה קצת כאילו אבא בצבא עכשיו, כמו תמיד. "וכשהוא לא חוזר, אני עצובה".
• •
אביו של עמיעד נפצע אנושות על גבול הרצועה ופונה לבית החולים סורוקה, שם נאבק על חייו ארבעה ימים. "במשך הימים האלה הייתי אצל דודה שלי, כי אמא שלי היתה בבית החולים עם אבא. כשהיא חזרה הביתה, היא באה אלי עם דוד שלי ואמרה שאבא נפטר. בכיתי הרבה. אבל מאז לא בכיתי בכלל. גם אם הרביצו לי בכיתה, לא בכיתי".
כחודש וחצי אחרי שרמי נהרג, עמיעד נפצע בתאונת דרכים כשרכב על אופניים, וג'יפ פגע בו. הוא סבל מפגיעה רב־מערכתית, פונה באמבולנס לבית החולים הלל יפה, ובמשך שבוע וחצי היה מאושפז, עד שהשתחרר והחלים. "ידעתי שהמצב לא טוב, זה היה קצת דומה למה שהיה עם אבא, טיפול נמרץ ובית חולים, היה קצת קשה. בעצם, גם בתאונה בכיתי. אבל זה עבר כבר".
גם אליניב לא בוכה. "נגיד שילדים רבים איתי בבית הספר, גם אם זה הילד הכי חזק בכיתה, אם הוא היה אומר משהו על ההורים שלי, הייתי קופץ עליו. אבל אני לא בוכה בגללו".
הם מוקפים בחברים. לשירה יש כמה חברות קרובות, והן מקפידות להיפגש כמעט בכל יום אחר הצהריים. פעמיים בשבוע היא הולכת לחוג ג'אז. מאיה הולכת לחוג התעמלות קרקע פעמיים בשבוע, "ואני גם עוזרת מאמנת לילדות בנות 4 עד 8". פעם בשבוע היא הולכת לצופים.
עמיעד, ילד גבוה ביחס לגילו, הולך לחוג כדורסל פעמיים בשבוע. גם הוא אוהב להיפגש עם חברים, אבל בחודשיים האחרונים אמא הסבירה לו שצריך לפחות יום אחד בבית, עם המשפחה. "ואז אנחנו בבית, משחקים משחקי קופסה, או שאני משחק לבד. גם חזרנו לעשות שבתות בבית, בלי ללכת למשפחה או לחברים. האחים שלי ביקשו להזמין חבר לשבת, ואמא שלי בהתחלה אמרה שעדיף שלא, אבל אחר כך היא אמרה שהיא רוצה שהכל יהיה כרגיל, אז היא הסכימה".
נאווה אומרת שילדים בבית הספר לא תמיד יודעים איך להתנהג ליד ילדים יתומים. הִיות ושירה מספרות על הרוע שילדים מסוגלים להגיע אליו, כל אחת מהן שמעה מילדה אחרת, תוך כדי מריבה, "מגיע לך שאבא שלך מת".
"ילדה אחת אמרה לי את זה", הִיות קופצת בהתרגשות. "לא בכיתי, אבל הייתי מאוד עצובה. אמרתי למורה, והיא הענישה אותה לשתי דקות. אז חברים שלי קראו לאליניב והוא הרביץ לה, ואחר כך אבא שלה בא ודיבר איתה".
נאווה: "זה כואב, לדעת שאבא הלך להציל אותנו וככה אומרים עליו".
שירה: "אם אבא של הילדה הזאת היה מת, והִיות היתה אומרת לה שמגיע לה, זה לא היה נעים לה. גם לי אמרו את זה, ילדה אחת מכיתה ד'. אמרתי את זה למורה, והיא אמרה למנהלת, שקראה לה למזכירות והענישו אותה. התחלתי לבכות בכיתה, ואז קראו לאחותי. היא לומדת בבית ספר אחר, אבל קרוב, ובאה לקחת אותי כדי שאהיה איתה בהפסקה.
"אני בוכה הרבה, בעיקר בשיעורי תורה. כי בשיעורי תורה מדברים על דברים שאנשים מתים, אברהם שמת, קין והבל, וקורים דברים לא טובים, ואז אני נזכרת באבא שלי. כשאמא שלי עצובה, אני מלטפת אותה ומחבקת אותה ואומרת לה כמה אני אוהבת אותה. גם את האחים שלי".
הקיץ הזה, הם מקווים, ייראה אחרת. מאיה אמורה לטוס לחופשה עם חברים ועם המשפחה ליער השחור בגרמניה. אחרי שתחזור היא מחכה להשתתף במחנה הקיץ של הארגון. שירה מתכננת להיות בקייטנת סבים וסבתות בקיבוץ יטבתה, אצל הורים של אביה. אחיה אורי אמור לטוס עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל למחנה הקיץ בארה"ב. כולם מתכננים הרבה ים ובריכה, לנסות לשכוח מהכאב ומהרוע.
ביום השנה למותו של רמי, אבא של עמיעד, מארגנת המשפחה שלו ערב הנצחה ביחד עם חברים של רמי. עמיעד החליט שהוא לא רוצה לשאת דברים באירוע כמו האחים שלו, רק לשיר ביחד עם חברים שלו שיר שיוקדש לאבא.
עכשיו הם חזרו להשתולל בחצר של נאווה. מתנדנדים על הערסל, משחקים תופסת. הִיות שואלת אותי אם ניפגש שוב. אני מזכירה לה שנפגשנו אחרי שאחותה הקטנה נולדה, והיא, בעיניים גדולות ותמימות, שואלת: "זה היה כשאבא שלי היה קיים או לא?". הלב מתכווץ. "אה, את מתכוונת אחרי שטל־אור נולדה... כי כשאורפז נולדה הוא היה קיים. עכשיו... עכשיו זה משהו אחר".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו