אלה היו השבועיים הקשים בחיי. מהרגע שעידו ואני הגענו להבנה שההבטחות לקבלת כספים ועבודות לא יתממשו, ושלא נוכל להמשיך להתפרנס ולפרנס בכבוד, החלטנו להודיע על סגירתה של באזז. יצאתי למסע לא פשוט, מסע של פרידה מחברים, יוצרים, אנשי צוות, ספקים, קולגות ולקוחות, שליוו אותנו בנאמנות לאורך השנים.
"ההחלטה לא היתה קלה. לא קל להודות שהחברה שאותה הקמת והנקת מנפשך הגיעה לסיום דרכה. שחלום שחלמת הסתיים. מאז סגירת החברה, החלטתי להיפגש עם כל מי שהחברה חייבת לו כסף, לנסות ולהתמודד עם החובות. לא לברוח מאחריות. לנסות בדרך יצירתית להחזיר ולעמוד מול אלו שעבדו עבורנו.
"להתמודדות שלנו עם החובות אני קוראת 'דג הזהב - נפרדים מבאזז בכבוד'. לראשונה בחיי אני מקבלת את הלא נודע באהבה. אני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, כדי לתקן את הדרוש תיקון. לפרוע את חובותיה של באזז ואת חובי המוסרי לאנשים שליוו אותנו".
(מתוך עמוד הפייסבוק של גלית בנגלס, יוני 2014)
לשולחן שלנו בבית הקפה התל־אביבי ניגש בכיר בתעשיית הטלוויזיה. הוא בא ללחוץ את ידה של גלית בנגלס, שיושבת מולי במשקפי שמש גדולים. רק לפרקים היא מסיטה אותם, כדי לנגב את הדמעות שלא מפסיקות לזלוג. לעיתים ידיה רועדות ממש. רק עכשיו, היא מודה, כשהכל מאחוריה, היא מסוגלת להתחיל להתאבל על מפעל חייה.
"כולנו עקבנו אחרייך בנשימה עצורה", אומר לה האיש, "לא היה לנו ספק שתצליחי. ברור לך שזה סיפור מצוין לסרט, כן? את חייבת לעשות על זה סרט".
"אלה החיים שלי", היא עונה חלושות, מי שכבר עשרים שנה חולמת סרטים וגורמת להם לקרום עור ופריימים. "אני יודעת שזה אחלה סיפור לסרט, אבל הפעם אלה החיים שלי".
הוא הולך לדרכו, והיא פונה אלי, ספק מחייכת ספק בוכה. "את מבינה? ככה התעשייה והרחוב התייחסו אלי במשך כל התקופה ההיא. בהערצה. נתנו לי להרגיש שאני גיבורת על, שאני מוסרית וערכית ומהממת, כשבאותו זמן אני בזה לעצמי על המצב שהגעתי אליו".
עד לפני שנה היתה בנגלס בעליה של חברת ההפקות "באזז טלוויזיה", יחד עם עידו צוקרמן. היא היתה חתומה בין השאר על הסדרות הדוקומנטריות "בטבעת זו" ו"אחים לכל החיים", שהגישה גלית גוטמן, "פסיכו" ו"בלתי נתפס" עם נמרוד הראל, והיא זו שהפיחה חיים בדמויות המשעשעות של "שקע ותקע". חברת הפקה בינונית בגודלה, שהוקמה ב־2002 ושמה הלך לפניה.
"התגלגלנו מהפקה להפקה. כל הפקה חדשה שנכנסה שילמה את זו שבדיוק סיימנו לעבוד עליה, ואת לומדת להסתדר, ולומדת להאמין שיהיה בסדר, והתוכנית הכלכלית שלך הופכת להיות מבוססת על ניסים, ואף אחד מהעובדים שלך לא באמת יודע שיש חודשים שאני ועידו לא מרשים לעצמנו להוציא משכורות, כי ברור שקודם כל אנחנו משלמים לעובדים שלנו. ככה זה כשאת בצמרת, את לבד.
"בדיעבד הבנתי למה באזז נסגרה. התייחסתי לסרטים שלי כמו אל הילדים שלי. הייתי קשורה אליהם רגשית, מאוהבת בהם. וכמו שאת לא חוסכת מהילדים שלך, ככה לא חסכתי כלום מהסרטים שלי. עוד יום צילום, ועוד משמרת עריכה, ופיילוטים שהייתי מוכנה לעשות בחינם כי האמנתי בהם, ועבודה שנכנסת בכל מחיר, גם אם המחיר נמוך.
"בתחילת השנה שעברה כבר הבנתי שאין לי באמת חיים. אני זוכרת שהרשיתי לעצמי לעשות אמבטיה ראשונה אחרי שנתיים, ושם, בין הקצף והמים החמים, התנפצתי. זה היה הטריגר להבין שאני לא באמת חיה את חיי, לא עושה שום דבר עבור עצמי. נוכחתי לדעת שאני אמא על אוטומט ומפיקה על אוטומט, והחיים כאילו עוברים לידי, בלי באמת לגעת בי. פגישה עם יועץ כלכלי הבהירה לי שבכל יום שאני ממשיכה לעבוד בבאזז, אני בעצם מגדילה את הגירעון ומפסידה כסף. אבל מה שבאמת הביא לקריסה הוא העובדה שחמישה פרויקטים גדולים, שהיו צריכים להזרים הרבה כסף לחברה, פשוט נעצרו. כל אחד וסיבותיו הוא. ניסיתי בכל מאודי למצוא משקיע, ולא מצאתי".
ילדה טובה ראשון לציון
החובות הכספיים של באזז טלוויזיה הסתכמו בכ־2.2 מיליון שקלים, ולבנגלס וצוקרמן לא נותרו מקורות מימון כדי לכסות אותם. הם יכלו להסתתר תחת ההגנה של הכרזה על פשיטת רגל, אבל לבנגלס היה ברור שהיא נוהגת אחרת. "כך גדלתי, ילדה טובה ראשון לציון, כך חונכתי. שמילה היא מילה ושאין מצב שאני מפרה את המילה שלי מול כל האנשים שעבדתי מולם".
בנגלס כבר חוותה משברים בחייה. היא נפרדה מבעלה בעודה נושאת ברחמה את ילדה השני, ובכלל, "המקצוע שבחרתי לי ושכל כך אהבתי זימן לי כל העת משברים, ובכל משבר ראיתי את האור בקצה המנהרה. הפעם ראיתי חושך מוחלט וחוויתי ימים של גיהינום. הדיסוננס הזה, בין אנרגיית הצמיחה וההתחדשות, שקיוויתי שתגיע, לבין אנרגיית החידלון והייאוש, ריסק אותי".
מתוך כל החושך הזה צץ במוחה רעיון. "ישבתי בבית, ופתאום הסיפור של דג הזהב הבריק לי. זה היה סיפור ילדות שכל כך אהבתי, והמחשבות עליו זכורות לי היטב, כי הוא הקסים אותי. דג זהב שמתחנן על נפשו, מבטיח לדייג שהעלה אותו בחכתו להגשים לו שלוש משאלות, ועומד בהבטחתו עד הסוף העצוב. הייתי ילדה קטנה, וממש חיכיתי לדג הזהב שיגיע יום אחד ויופיע בפניי.
"אז היה ברור לי שהבקשה הראשונה שלי ממנו תהיה עוד משאלות, ושיננתי לעצמי שלא אתן לעצמי להיות חמדנית כמו אשתו של הדייג הצנוע, זו שלא ידעה גבול ונותרה חסרת כל. החלטתי שאציע לבעלי החוב שלי להגשים משאלות שוות ערך לחוב הכספי שלי אליהם. מהרגע שהבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות, היה פתאום אור בקצה המנהרה.
"הכל היה מאוד ברור ומוגדר: 90 בעלי חוב, 90 חלומות, יום לכל חלום - בתוך שלושה חודשים אני מוחקת את כל החובות שלי וחוזרת להיות בת חורין. תוכנית הפעולה שלי כללה כוונה ברורה לרתום לעזרתי את כל האנשים שהייתי להם לעזר במהלך החיים, את כל הטאלנטים ואנשי הצוות שהייתי להם מקור פרנסה, להפעיל את כל הקשרים שיצרתי ולסמוך על הניסיון ההפקתי שלי שיעמוד לצידי.
"התקשרתי לאחד האנשים שהיו הכי קרובים אלי אז, מתלהבת ונרגשת, והוא היה הראשון לזלזל בפתרון שלי ולכנותו הזוי. התגובה הזאת, שהיתה אמורה לטלטל אותי, היתה השיעור הראשון שלי באמונה ובנחישות. אחר כך שמעתי עוד המון פעמים את המילה 'הזוי', על כל נטיותיה".
בשלב הראשון, כשבנגלס עדיין החזיקה במשרדה, היא ביקשה ממנהלת המשרד לקבוע לה פגישות עם כל בעלי החוב. "בתוך שבועיים פגשתי כמעט את כולם. במאים, צלמים, אנשי סאונד, עורכים, ספקי ציוד, טאלנטים, מוכרי כריכים והבעלים של תחנת המוניות. הדלת נפתחה בכל שעה, ולא היה לי שמץ של מושג איך הפגישה הולכת להתנהל. לא היתה פגישה שלא בכיתי בה. בכיתי בשבועיים האלה כמו שלא בכיתי מאודי, ולא על הכסף. בכיתי על המעמד המביך והמתסכל של לשבת ולהגיד, 'אני לא עומדת במילה שלי. אין לי כסף לשלם לך'.
"היה מי שבכה איתי, מודה לי על כך שבכלל נפגשתי איתו, כי לא חסרים מפיקים שפשטו את הרגל והתאדו. היה מי שהסתובב בחדר הלוך ושוב, והייתי בטוחה שהוא הולך להכות אותי. לכולם הבהרתי: 'אין לי כסף לשלם לך, אבל אני יכולה להגשים לך חלום. בוא תגיד לי מה אתה רוצה שהוא שווה ערך לכסף, באופן גשמי או רוחני'.
"היו כאלה שבאותו רגע אמרו לי מה הם רוצים, ואני איפשרתי להם לקחת מהמשרד כל מה שירצו. לקחו הכל - מחשבים, תוכנות עריכה, ריהוט, אפילו את מתקן טיהור המים. וזה היה בסדר גמור מבחינתי, לזה התכוונתי, למרות שהנשמה שלי התייסרה לראות איך המשרד שלי מתמסמס. באזז היתה ביתי השני. גידלתי שם את הילדים שלי, ליהיא (8) ואיתמר (5), מאז שהיו תינוקות".
"אלה היו השבועיים הקשים בחיי. מבין האנשים שהיו קרובים אלי, היו מי שנעלמו לי. הבנתי אותם. הם לא ידעו להתמודד עם העובדה שגלית החזקה שהם הכירו נשברת וזקוקה לעזרה. זה הרגיש להם קצת כמו בהלוויה, כשלא מוצאים את המילים הנכונות, אז הם העדיפו להתרחק. חלק התייחסו אלי כאל מטורללת".
כשסיימה את פגישותיה עם בעלי החוב, רוב המשאלות שקיבלה התמקדו בדברים חומריים: מסכי פלזמה, טיסות לחו"ל, נופש בבתי מלון, עציצים לגינה בהקמה, מילגה ללימודים, קורס שחייה אתגרי, טיפולי שיניים, והמשפט הכעוס שחזר על עצמו שוב ושוב: "עם דג הזהב שלך אני לא אוכל ללכת למכולת". גם לזה היה לה פתרון: להשיג תלושים לרשתות מזון. למי שענה לה "עם דג הזהב שלך אני לא יכול לשלם את המשכנתא" היא שידכה יועץ משכנתאות, והוא הוזיל להם את התשלומים בסכומים שעלו בהרבה על החובות.
"זה לא היה מסע של כסף", היא אומרת. "זה היה מסע של עקרונות ושל חובות מוסריים, עם שפה ברורה ומדויקת. מבחינתי דין פרוטה היה כדין מאה. השקעתי אותה אנרגיה כדי להחזיר חוב של 600 שקלים וכדי להחזיר חוב של 160 אלף שקלים.
"החלטתי גם שקבלת מזומן או תשלום חוב בכסף מזומן לא באים בחשבון בשום אופן. רבים מהאנשים שנרתמו לעזור לי הציעו לתת כסף מזומן, וסירבתי. היה ברור לי שאם אני משלמת חוב במזומן אפילו לבעל חוב אחד - זה שבחר לאיים עלי והשתמש בטרמינולוגיית עולם תחתון מצמררת, או זה שכבר שלח אלי את עורך הדין שאיים לתבוע - אני מחריבה לעצמי את כל הפרויקט ומעבירה מסר שגוי למי שכן הסכים ללכת איתי".
מאות הצעות בפייסבוק
כשהיא כואבת ועצובה, הבינה שהתזה שלה, שהעזרה תגיע מהקרובים אליה, מתפוגגת. סטטוס כן וחשוף שהעלתה בפייסבוק הביא למאות שיתופים ולמאות הצעות עזרה, דווקא מאנשים זרים. היא הופיעה בתוכנית בוקר בטלוויזיה ופירסמה שם את סיפורה. בביתה השכור בתל אביב הוקם חמ"ל אלטרנטיבי, ואחותה, שהיתה בחופשת לידה, ריכזה עבורה את כל הפניות בטבלה מסודרת.
הכל מכל הציעו לה: טיפולי שיניים, צימרים לאירוח, תספורות לכלבים, אימוני קואצ'ינג, שירותי עריכת דין, אפיית עוגות, תלושים למוצרי טיפוח, טיפולי הילינג ואפילו כינור אחד בעל ערך.
את הפגישות עם "דגי הזהב הפוטנציאליים" ערכה על ספסל בשדרות רוטשילד פינת שינקין. "לא רציתי להיפגש עם אנשים בבית קפה, כדי למנוע את המבוכה הקטנה מי משלם. הרגשתי לא ראויה לקנות לעצמי קפה או להיות מוזמנת לקפה, ועל מסעדה לא חלמתי. כשבן הזוג שלי לקח אותי למסעדה, הקפדתי לשבת בשולחן פינתי, שחלילה לא יראו את המצורעת שחייבת כל כך הרבה כשהיא יושבת ואוכלת במסעדה.
"הייתי האסירה והסוהרת של עצמי בו זמנית, יושבת בכלא שבניתי לעצמי במו ידיי. נסעתי בקו 5 כדי שלא יראו אותי נוהגת ברכב היפה שלי, שכולו היה משועבד. הייתי נוסעת לשוק כדי לעשות קניות ולחסוך עשרים שקלים. אני זוכרת שפתאום הסתכלתי כמה עולה הכוסברה בסופר והבנתי שאני לא יכולה לשלם עליה שישה שקלים, בזמן שבשוק היא עולה שניים".
תשעה חודשים תמימים עבדה למען "דג הזהב". עבדה אך לא התפרנסה, מתקיימת מקרן הפנסיה ששברה בלית ברירה, מהלוואות שלקחה ומכסף שקיבלה ממשפחתה. בכל שבוע שלחה מייל לבעלי החוב ועידכנה מה עוד היא מציעה להם בתמורה לחובה.
אליה אלון הכהן, המנכ"לית והבעלים של פלטפורמת מימון ההמונים "ג'אמפ סטארטר", נתקלה בפוסט של בנגלס בפייסבוק. "כשאבא של גלית כתב 'אני גאה בך ומעריץ אותך, בת שלי!' התחלתי ממש לבכות", מספרת מי שהפכה להיות חברתה הקרובה. "מצאתי את עצמי יושבת מול המסך וממלמלת לעצמי: 'היא חייבת להצליח'. הרגשתי שאני יכולה לעזור לה.
"נפגשנו על הספסל, היא היתה כל כך עצובה. הצעתי לה לעשות פרויקט מימון המונים כדי לגייס כסף, כי זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, אבל היא התנגדה והסבירה לי ש'זה לא בשפה של דג הזהב'. היא אמרה לי שהיא זקוקה ליצירות אמנות בשווי 151 אלף שקל עבור החוב שלה לסוכן טאלנטים ידוע.
"חיברתי אותה ליפעת גוריון, האוצרת של 'צבע טרי', והיא דיברה על העניין עם יגאל אהובי, מאספני האמנות הגדולים בארץ, שהוא בן זוגה של גלית גוטמן ושמע על העניין בעצמו. בהתכתבות פייסבוקית של שורה אחת, שבה כתבתי לגלית 'אני חושבת שאני יכולה לעזור', היא סגרה חוב של 151 אלף שקל דרך ארבע יצירות מהאוספים של אהובי וגוריון, וגם הביאה בנוסף שוברים לסופר. שאלו אותי כל הזמן למה לעזור דווקא לה, הרי לא חסרים אנשים רעבים ברחוב. לכולם עניתי שאי אפשר לעמוד בפני הכוח הישר הזה, שלא משתמט מאחריות".
החוב של בנגלס לגיל אלוני, שסיפק כריכים להפקות שלה, עמד על 1,700 שקלים. היא הציעה לו לבחור בין אפליקציה שתשדרג את העסק שלו לבין סדנת משחק מול מצלמה אצל גלית רוזנשטיין. בגיל 45, אלוני בחר ללכת אחרי חלום הילדות שלו וללמוד משחק. מאז כבר הספיק לשחק בתפקידי משנה בכמה סדרות, הוא הולך לאודישנים ומתקבל אליהם. "דג הזהב הפך את חיי", הוא אומר. "מי חלם שחוב של 1,700 שקלים יביא אותי להגשים את החלום שלי?"
גם עם המפיק אלעד קופרמן היא נפגשה. "הוא מייד חשב איך יוכל להשיג לי כסף, אבל הבין שאני עיקשת. אז הוא חיבר לי שני 'דגים' חשובים - את "רשת", שקנתה סרט שלי שמעולם לא שודר, ואת אשתו המיוחדת סיגל, שהיא מאמנת אישית. היא פשוט הציבה לי עובדה וקבעה לי יום ושעה לפגישה. זו הפעם הראשונה שהעזתי לקחת לעצמי משהו, והיא דגת הזהב הפרטית שלי".
עם משה אדרי. נתן כרטיסים לסרטים // צילום: סיגל איילנד שילמן
מאויבים לאוהבים
בנגלס אוחזת בידיה כמה דפים משודכים, מרופטים קמעה, צבועים בטושים זוהרים. במשך תשעה חודשים היו הדפים הללו צמודים אליה גם כשהלכה לישון. שורות שורות של בעלי חוב, הסכומים שהיתה חייבת להם וסימון זוהר של מי שחובו שולם. "אם הייתי חושבת שבדפים האלה רשומים חובות של 2.2 מיליון שקלים, לא הייתי מסוגלת להתמודד. התייחסתי לזה כאל עוד 800 שקלים, ועוד 1,200, ועוד 27 אלף. ככה לאט לאט הדף שלי הפך צבעוני לחלוטין. 13 בעלי חוב מדהימים ומרגשים מחקו לי את החוב, לא שחלילה ביקשתי או ציפיתי. ישבתי מול מנכ"ל חברת 'אוטופיה', שמשכירה שירותי צילום, והוא הסתכל עלי ואמר לי: 'השפע קיים בחיי. אני לא צריך ממך דבר'. המשפט הזה ילווה אותי כל חיי.
"גם מנכ"ל 'סברס אמנים', גיל אוליאמפרל, ושותפתו אורית ושדי, מחקו לי חוב ענק, וגיל העניק לי 500 כרטיסים להופעות של אמנים שלו, כמו 'מה קשור' ואורנה בנאי. גליה אזולאי, בעלת חברה לציוד צילום, מחקה לי חוב של יותר מ־130 אלף שקל. חבר ילדות שלי, מנכ"ל חברת 'פונטביט', נתן לי פונטים בחינם. הוא הוציא מהתיק שלו שני שוברים לצימר ואמר לי: 'קחי אותם, את זקוקה להם יותר ממני'. נתתי אותם לבעלי חוב שלי, שהודו לי על ההזדמנות למפגש רומנטי עם בנות הזוג שלהם, והודו שבלי דג הזהב זה לא היה קורה בתקופה הזאת של חייהם. "משה אדרי נתן לי 100 כרטיסים לסינמה סיטי שבבעלותו, ופתאום אנשים יצאו בערב. הוא גם נתן לי שוברים לרשתות מזון בשווי גבוה פי כמה מאותם סרטים שלכאורה מכרתי לו. בלי להתכוון נכנסתי לתוך החיים של בעלי החוב שלי, והם הפכו מאויבים לאוהבים, שמשתפים אותי בפרטים אינטימיים מחייהם. הבנתי שאנשים בימינו הפסיקו לחלום, כי כולם רק רוצים לגמור את החודש".
דווקא עם שמונת בעלי החוב האחרונים היה לה קשה. הם ויתרו לה על החוב לכאורה, אבל לא היו מוכנים לחתום על טופס ויתור בעל תוקף חוקי, הליך משפטי שהיתה מחויבת בו. "הרגשתי שבגללם אני נשארת לשבת על הספסל ברוטשילד ולא יוצאת לחופשי. הם תמיד סיננו אותי בנייד או שהיו באמצע פגישה. הבטחתי לעצמי הצלחה של מאה אחוזים במסע הזה, כי ידעתי שאחרת לא אוכל לנשום בקלות, ולא ויתרתי. בסוף הם התרצו וקיבלו שוברי קנייה".
בכל פעם במהלך השיחה כשעולה שמו של שותפה לעסק, עידו צוקרמן, בנגלס שוב דומעת. "עידו היה חלק מחיי כמעט עשרים שנה, עברנו הרבה ביחד. כשהתחתנתי הוא היה עד שלי ברבנות, כשהתגרשתי הוא היה שם, כשבני נולד הוא היה בברית. הוא ומשפחתו השקיעו סכומי כסף גדולים בבאזז, ואביו ויתר לנו על חוב מאוד גדול. אבל במסע שלי הוא לא היה, כי הוא לא האמין בדגי זהב, וזה בסדר. הוא לקח על עצמו את החובות שנותרו בבנק. גם הגרוש שלי ויתר על חוב גדול של באזז, ואני מודה לו על כך".
בפברואר ערכה "ערב הודיה" באולם הסינמה סיטי, שאותו קיבלה חינם ממשה אדרי. היא היתה בשלב שבו 75 אחוזים מחובותיה כבר שולמו, והיה חשוב לה להגיד תודה ולהעיד על רצינותה בפני מי שלא שיתף איתה פעולה. בפעם הראשונה היא עלתה לקידמת הבמה וסיפרה את סיפורה מול דגי הזהב שלה, מול משפחתה וחבריה ומול תומכי פייסבוק שלא הכירה קודם.
בתוך תשעה חודשים סגרה חוב של כ־2.2 מיליון שקלים. בגיל 43 היא מתחילה את חייה עם אפס רכוש, אבל היא זכתה מחדש בחירותה. בזהירות ובהשלמה היא נפרדת מתואר המפיקה, שהגדיר אותה במשך שנים. "התנפצתי לרסיסים והורכבתי מחדש כאדם טוב יותר, סבלני ואותנטי. הפכתי להיות אמא נוכחת וקיימת. למדתי לבקש, אבל בעיקר לקבל, להודות, להיות נאמנה לעצמי, לחשוב מעבר, להתגבר על הבושה ולהיות מוקפת באנשים פשוט טובים, שהיו שם עבורי לא רק באמצע הדרך, אלא גם בתחילתה ובסופה".
עכשיו היא עולה על במות ומרצה את סיפורה מעורר ההשראה, מפיצה את עקרונות דג הזהב המדגישים נתינה לשם נתינה, מבקשת לעזור לאנשים אחרים שחווים משברים לצמוח מתוך הקושי ולראות את קרני האור המבצבצות מבעד לעננים.
"תשעה חודשים אני מחכה לכתוב את הסטטוס הבא: 'דג הזהב - לסגור את באזז בכבוד, תם ונשלם. 90 בעלי חוב, 90 חלומות היו. 0 בעלי חוב, 90 חלומות הוגשמו. עברתי את מסע חיי, הכרתי דגי זהב קסומים, שחלקם יהיו חלק מחיי גם בהמשך. המסע שעברתי עוד יסופר, כדי שכל אחד יידע שמשבר הוא הזדמנות לשינוי בחיים, שאנשים יבינו מהו כוחה של אמונה, מהי אחריות, ומהי חשיבה מחוץ לקופסה גם כשהקופסה קורסת".
(מתוך עמוד הפייסבוק של בנגלס, מארס 2015)