באנו לכאן, למרות הכל

במהלך מבצע צוק איתן עזבו משפחות רבות את אזור עוטף עזה וחזרו לבתיהן לאחר שהאש שככה. אחרים העתיקו את מגוריהם באופן קבוע למקום שקט יותר. אבל יש גם משפחות שלא נתנו לקסאמים ולאזעקות לקטוע להם את החלום ובחרו לעבור מיישובים שקטים דווקא אל המקום שחי כל העת תחת ההגדרה המתסכלת "שיגרת חירום". 

מרים כהן עלתה לפני שבע שנים ממקסיקו ולפני כמה חודשים החליטה לעבור עם בעלה יונתן ועם התינוק דולב מירושלים לקיבוץ כרם שלום. שניהם אנשי חינוך בשנות השלושים לחייהם, שחיפשו קיבוץ שיתופי וציונות. "אנחנו חושבים שבכל אזור יש יתרונות וחסרונות", מסבירה מרים, "חיפשנו קיבוץ שיתופי ולא נשארו הרבה כאלה בארץ. יש פה הרבה אנשים טובים, תרבות וחינוך מעולה וזה גם אזור מאוד יפה. הקיבוץ נמצא ליד הגבול והוא מותקף הרבה, אבל דווקא העובדה הזו גורמת לנו לרצות לחזק אותו בעצם ההתיישבות כאן". 

משפחת אליהו, עברו מהערבה לקיבוץ נירים. "מרוצים מהחינוך האיכותי ומהאווירה הטובה" \ צילום: דודו גרינשפן

לדבריהם, לידת בנם דולב כמה חודשים לפני המעבר לא עוררה מחשבות על ביטול המהלך. "אנחנו לא חושבים שאנחנו מסכנים את חייו", אומרת מרים, "אם המצב יהיה ממש מסוכן נוכל להיות באופן זמני במקום אחר. המקום הזה מדהים ויש כאן ביטחון מסוג אחר - ביטחון כלכלי שמסייע למשפחות צעירות לעמוד על הרגליים. לא צריך לחשוש שבחודש הבא לא יהיה לי איך לשלם שכר דירה או חשבונות, וגם זה עניין לא פחות חשוב".  

נטע וציון אליהו עזבו עם שני ילדיהם - נועם בן 9 ושני בת 4.5 - את ביתם השקט בערבה ועברו לקיבוץ נירים, זמן קצר לאחר תום מבצע צוק איתן. החששות מפני ההסלמה הבאה לא הרתיעו אותם ולדבריהם, ההתאהבות במקום היתה מיידית. "אנחנו מרוצים מהפעילויות עם הילדים, מחיי החברה. הפחד מהטילים לא נמצא בכלל בשיח. אנחנו חיים פה כבר חצי שנה ולא ממש חושבים או מדברים על זה", מספר ציון, "חששות ופחדים יש בכל מקום, אבל חינוך איכותי לילדים ואווירה טובה זה משהו שקשה למצוא". 

משפחת ברקאי עברה לקיבוץ אור הנר בעוטף עזה ממושב גבעות בר השקט בעיצומו של המבצע בקיץ שעבר. אלעד, אב המשפחה, גויס בצו שמונה, המובילים הבריזו והמשפחה חיה ללא רהיטים כמה שבועות כי הספקים מהמרכז סירבו להגיע לאזור. האם מיזהב תיפעלה באותם ימים מוקד חירום של הקרן לידידות, שמתנדביו סיפקו מזון ותרופות באשקלון ובבאר שבע, ואת המקום החדש החלה המשפחה להכיר רק בתום המבצע. "כשעברנו הבן שלנו תובל היה בן שנתיים, אבל למרות כל הבומים ששמענו משני הצדדים כל הזמן, הכל כאן בקיבוץ ממוגן והוא זכה למסגרת חינוכית באופן קבוע. אני הייתי על הקו באר שבע־אשקלון ושם הרגשתי את הסכנה הרבה יותר", נזכרת מיזהב, "אני ממש לא מצטערת שעברנו לכאן, אלא להפך. דווקא כאן יש לי יותר תחושת ביטחון מאשר בערים גדולות".