זכויות אדם חשובות לעולם רק כשישראל נפגעת

מזה כמה שנים שאני משתעשע בחלום שבו יתכנסו למקום אחד אנשי רוח, מנהיגים פוליטיים ומובילי דעת קהל לדבר על הסכנות והסיכויים שבפניהם עומדת הציוויליזציה המערבית. אנשים ונשים המבינים את מקומה של ישראל כמוצב הקדמי והסכר בפני השיטפון המאיים להטביע את העולם המערבי, אנשי אמת שהיו הגונים דיים ללמוד את מורכבות הסיפור הישראלי ובאומץ לב מוכנים לעמוד לצד ישראל ולהגן על צדקתה. 

אחת הנשים המרשימות שארצה להזמין לכינוס החלומי הזה תהיה ד"ר קנטה אחמד, מדענית, אינטלקטואלית ואשת תקשורת, רופאה המתמחה בהפרעות שינה ומוסלמית מאמינה המתמחה בתהליכי ההקצנה שעוברים על החברה המוסלמית בעולם ופועלת נגדם בעוז, ונוסף על כל אלה - תומכת גדולה של מדינת ישראל. 

קנטה אחמד נולדה בבריטניה להורים שהיגרו מפקיסטן. למדה רפואה והתמחתה בארה"ב. אח"כ עשתה זמן מה בסעודיה ובמקומות נוספים כרופאה ומרצה לרפואה. היא חיה כיום בארה"ב, מפרסמת מאמרים במספר עיתונים ופרשנית מבוקשת בתקשורת האמריקנית והעולמית. 

לישראל הגיעה כדי לקבל תואר "עמית כבוד" מהטכניון בחיפה "בהוקרה על מאבקה האמיץ והבלתי נלאה למען זכויות אדם בעולם המוסלמי, ועל התנגדותה הפעילה והעיקשת לאסלאם הרדיקלי ולאנטישמיות; וברחשי תודה על ידידותה עם מדינת ישראל ועם הטכניון".

נפגשנו בירושלים, במרכז למורשת מנחם בגין, וחומות העיר העתיקה שניבטו ממרפסת המקום, שימשו רקע ותוכן לשיחה ארוכה ומרתקת שמקצת ממנה מובא כאן. 

 

•••

את מתארת את עצמך כאדם דתי. יש לך גישה חיובית כלפי דת ורוחניות. גם בחברה היהודית יש ספקטרום של גישות שונות כלפי הדת. אם מסתכלים על מה שקורה בעולם המוסלמי, רואים סוג של רנסנס הפוך – חזרה אל המאה השביעית, לראשית האסלאם. 

אני מסכימה שיש תחייה של פרקטיקות קיצוניות ביותר, אבל במידה שלא הייתה קיימת בהיסטוריה, אלו תופעות קיצוניות מאוד המתיימרות להיות שחזור של האסלאם. תחילתן מיד לאחר המהפכה האיראנית ומשם כגל ענק התפשטו לסעודיה ולמקומות נוספים, כולל פקיסטן שעברה איסלמיזציה, ועד לזרמים קיצוניים כמו אל-קאעידה, וכעת דאעש. חסידיה טוענים שמדובר בתחיית האסלאם המקורי אבל זה שקר והבניה בדיונית.

אפילו לי שחייתי בסעודיה, ורואה עצמי דבקה בשריעה כלשונה, בלי חידושים והתאמות, עדיין סוג הברבריות שרואים בחלק מהקבוצות האסלאמיות האלה, עולה גם על הביטויים הקשים ביותר של חוקי השריעה. אז אתה צודק שמתקיימת תחייה הפוכה. כי "תחייה" מתייחסת למשהו שאמור להיות אמיתי ואותנטי. הייתי מכנה זאת אורתודוקסיה חדשה. אני אורתודוקסית באמונתי, אבל זה אומר רק שאני חיה ע"פ אמונתי. אך הביטויים החדשים של דתיות באסלאם, ואני לא מתכוונת רק לביטויים האלימים, אלא גם לאלה שאינם אלימים, התפתחו רק בימי חיי, בשלושת העשורים האחרונים.

בתקשורת האמריקנית ברובה לא נראה שיש נכונות אמיתית– שלא לדבר על ידע, או רצון - להבחין בין מה שהיה בתחילת האסלאם ומה שדאעש, אל-קעידה והטליבאן טוענים שהוא אסלאם אותנטי, ואפילו מה שערב הסעודית ה"טהרנית" טוענת שהוא אותנטי.

מה ההבדל בין התחייה הנוכחית לבין האסלאם כפי אמונתך?

בימינו אין זה יוצא דופן שנשים תיסקלנה למוות, למשל באיראן או באזורים אחרים, כפי שרואים בסרטים המטיפים לילדים פקיסטניים או אפגנים להצטרף לשורות האסלאם הרדיקלי. מנגד, בחמש מאות שנות ההיסטוריה העות'מאנית קיים תיעוד של סקילה אחת בודדת. אז למרות שיש קטעים בקוראן שעשויים להורות על סוגים שונים של פעולות ענישה כאלה, גם במקרה של ניאוף, הם לא הגיעו לרמת האכזריות והתדירות שמתועדת בהווה. 

זו תחייה מכוונת שהונהגה על ידי איראן של האייתולות. השתמשו שם ב"תעזיר", הנחיה מיוחדת שנותנת רשות לשופטים על פי החוק האסלאמי לומר שאינם חייבים להסתמך בפסק דינם על תקדים, אלא יש להם החופש לעשות מניפולציה של החוקים. בעבר, החופש ניתן רק במצבים של חוסר יציבות חברתית קיצונית, ואילו כעת השופטים מנצלים את הכוח הזה נגד חפים מפשע ומענישים בכל דרך שרואים לנכון.

דוגמה לכך היא העונש השערורייתי של הבלוגר הסעודי ראיף בדווי שקיבל אלף מלקות על פרסום דבר מה באינטרנט. אין לזה תקדים. מהיכן שאבו את המספר 1000? הדבר קשה במיוחד מכיוון שערך בסיסי באסלאם הוא שאינך יכול להיות מאמין אמיתי אם לא היה לך רצון חופשי לבחור גם שלא להאמין. איזה מין בורא היה בוחר לכפות אמונה? זה בורא חלש. אז "תעזיר" כתופעה  מתקיים במרץ משנות ה- 70 של המאה הקודמת, באופן שעיוות את השריעה. 

לאנשים שגדלו מחוץ האסלאם יותר קל להגיד: זה האסלאם, עוד מראשיתו. כך אתה מוחק 1500 שנה של תרבות רבגונית ומורכבת; כך האויב נהיה נתעב יותר, קל יותר לקדם אסלאמופוביה, ואולי זה משרת אינטרסים נוספים. זה כנראה רק אינטרס של מוסלמים כמוני להוסיף מורכבות לתוך הדיון ולהסביר שיש הבדל, ושיש כמה אבחנות שלא נעשו. השיח הציבורי אינו מבחין בין אסלאם לאסלאמיזם.

יש לי קושי עם הכללה של "העולם המוסלמי". מוסלמים קיימים בכל אחת מהיבשות. יש  1.6  מיליארד מוסלמים. בארה"ב לבדה ישנם 69 לאומים שונים של מוסלמים. בכל שנה במכה משתתפים 183 לאומים שונים בחאג'. לדבר על "העולם המוסלמי" זה כמעט כמו לדבר על חמישית מאוכלוסיית העולם.

 

ניכוס המרחב הציבורי בשם האסלאם

כיצד את מבדילה בין אסלאם לאסלאמיזציה?

איסלאמיזציה היא גם מונח חשוב, שכבר נעשה בו שימוש אופורטוניסטי בידי דמוקרטיות מוסלמיות כאמצעי להפגין כוח ותועלת פוליטית. האייתוללה חומייני החל מהפכה שבמסגרתה הדיר כל מיני קבוצות לעמדת נחיתות. ב-1979, באחד הכפרים אספו את אלה מבין התושבים שסומנו כסוטים מהדרך - חריגים בקבוצתם, אולי הומוסקסואלים. משמרות המהפכה האיראניים החליטו לא לירות בהם, אלא לסקול אותם למוות. זה היה אחד ממקרי הסקילה הראשונים המדווחים לאחר התקופה העותמאנית, שתיעד סאדאקת קדרי (Sadakat Kadri) בספרו "גן עדן עלי אדמות" (Heaven on Earth).

באותה שנה שפרצה המהפכה האיראנית (1979) הוטל מצור על המסגד הגדול שבמכה. קנאים מוסלמים נכנסו למסגד הקדוש, החזיקו בני ערובה, והביאו למותם של 400 אנשים. הממשלה הסעודית נזקקה לקרוא ללגיון הצרפתי כדי לייצב את המצב. המצור זעזע את הממלכה הסעודית עד היסוד. בעקבותיו, הוחלט בסעודיה להשתלט על המרחב הציבורי. הם ניצלו את מערכת היחסים עם אנשי הדת כדי לצמצם את המרחב הציבורי ולהפוך הכול ליותר אוטוקרטי, אוטוריטרי, בקו האיסלמי שלהם, שאני רואה כווהאביזם, כדי להכניע את האוכלוסייה ולמנוע התנגדות.

במקביל, בפקיסטן, זולפיקר עלי בהוטו (נשיאה וראש ממשלתה לשעבר של פקיסטן) הוצא להורג בידי מוחמד זיא אל-חאק, שהשליט משטר צבאי. הוא נאלץ להרגיע ארץ שסועה ביותר ועשה זאת ע"י פיוס מולות רדיקליים. כך בין לילה התחוללה שם אסלאמיזציה. בהיותי בת 4, הגעתי לבקר בפקיסטן, הבנים לבשו אז מכנסיים קצרים כשהלכו לבית הספר. בשנה שלאחר מכן כולם לבשו בגדים אתניים, ולמדו שפות מקומיות, שאיננו דוברים אפילו בבית. כך שהיה גל של אסלאמיזציה. 

 לעומת זאת, אסלאמיזם - או הפטרון של האסלאמיזם - הווהאביזם - הוא קצת שונה. סעודיה היא פטרון גדול של אסלאמיזם; היא  מבקשת לנכס את המרחב הציבורי לצרכיה הפוליטיים באמצעות שימוש מעושה בשם האסלאם. האסלאמיסטים פעלו כך בתיאוקרטיה הסעודית, בדמוקרטיה (כביכול) האיראנית המהפכנית, ברפובליקה הפקיסטנית. 

אילולא הייתי מוסלמית, הייתי מסתכלת על מדינות בעולם שיש בהן רוב מוסלמי ושואלת – מהו אסלאם? כי כשמבקרים במדינות המוסלמיות שבהן הייתי, לא אלה היסודות הבסיסיים של האסלאם. ראשית, יש חופש שלא להאמין. שנית, יש הכרה בדתות אחרות, המוזכרות בקוראן. במשפחתנו קיים מזה יותר ממאה שנים חופש שלא להאמין. אנחנו לא יוצאי דופן אלא באים מרקע בריטי-הודי, כמו מיליוני אחרים כמונו.

את מדברת על פרקטיקה בפועל. אני מדבר על החוק האסלאמי. האם חופש הדת מעוגן בהיסטוריה ובמשפט האסלאמיים?

אין לי  תשובה על כך. כל שאני יודעת הוא שבקוראן כתוב שאין כפייה באמונה. אנחנו גם יודעים שיש הכרה אמיתית בדתות אחרות. לדוגמה, יש חירות בסיסית המאפשרת לגברים מוסלמים להינשא עם מישהי שאינה מוסלמית. יש גם בקוראן התייחסות לכך שהמוסלמי יפגוש אנשים שאינם בני הדת, וכמוסלמי זו חובתך להסביר את האסלאם. גם אם לא יקבלו את הסבריך, עליך להשיב פניהם לשלום. כלומר, יש להם בחירה לדחות את המסר הדתי. זו הבנתי הבסיסית, היסודית, את האסלאם. אנחנו יודעים שהשליטים המוסלמים של הודו המוגולית לדורותיהם התחתנו גם עם עמים שאפילו אינם מוזכרים בשם בקוראן.

מצד שני, אנחנו יודעים שהאסלאם מתייחס לעצמו כ"דין אלחאק" (דת האמת) ולשאר כ"דין אלבאטל" (דת השקר). היהדות והנצרות בקוראן מוכרות כ"אהל אל כיתב"- עם הספר. בנוסף, בתור מוסלמי מאמין עליך לקבל את האוונגליון שמוזכר בקוראן ועמים נוספים שאנחנו אפילו לא יודעים מי הם.

אז הקוראן, מתחילתו, מכיר בכך שיש מגוון, אם אתה מאמין בקוראן, שהוא בן 1400, 1500 שנה. המוסלמי הראשון בחר להאמין. המוסלמים הראשונים גם כן בחרו להאמין. אחרת, מצטיירת דת שיכולה להצליח רק אם היא כופה את עצמה, וזו הדרך החלשה ביותר להפצת תנועה ולהתפשטותה .

לדתות המרכזיות, כמו הנצרות והאסלאם, היו מסעי צלב או ג'יהאד.

האם יש חופש דת על פי חוקי האסלאם? אינני יודעת די על החוק האסלאמי לומר היכן זה מופיע אך אני יכולה לחשוב על אינספור דוגמאות של קהילות אסלאמיות שבהן יש חופש בחירה. מושג של כפירה וחילול שם שמים על פי הבנתי - אם כפירה היא פשע - אינם מוזכרים בקוראן. למעשה, גם אם לעג לנביא והטלת ספק בקדושתו של הקוראן הם פשע, האדם יישפט בידי קונו, בעולם הבא. אין זה פשע שבגינו יועמד האדם למשפט על ידי בשר ודם. אבל הכפייה היא המציאות שרואים עכשיו במדינות מוסלמיות ברחבי העולם. כפי שקרה לאנשים רבים, שעדיין נמקים בכלא. העובדה שישנם בני אדם המעלים עצמם בשם האסלאם לרמה של אלוהים ומעמידים לדין בני אדם אחרים - היא חילול השם האולטימטיבי.

 

עיוות של האסלאם

שלא כמו התרבות המערבית ובתוכה הציוויליזציה היהודית, החברה המוסלמית ברובה המוחלט לא עברה את מה שאני מכנה במונח הפרוידיאני "רצח האב", כלומר מהפכת החילון. 

טורקיה הייתה הדמוקרטיה המוסלמית הראשונה שבעצם דחתה את האימפריה העותמאנית. כן. המהפכה הכמאליסטית הייתה סוג של חיקוי לתהליך שהתחולל בתרבות המערב. האומה הטורקית חיה על הגבול שבין תרבות מערבית לאסלאם.

זה היה יכול להיות מצב אידיאלי. אבל אני חוששת שתחת ארדואן טורקיה זזה קרוב יותר לאסלאם. זו הבעיה. ארדואן מתחפש לדמוקרטי. כשהיה עדיין ראש העיר של איסטנבול והעמיד עצמו לראשות הממשלה, הוא ציטט שיר אסלאמי: "הצריחים יהיו כידונינו; המסגדים יהיו בסיסי הצבא שלנו; וכיפות המסגדים יהיו הקסדות שלנו". דיבר על מיליטריזציה של האוכלוסייה האדוקה, המבקרת במסגדים. הוא הועמד לדין בידי בית המשפט העליון באנקרה ונידון למאסר (עונש שהוא מילא רק בחלקו, ולאחר מכן הוא הפך לראש הממשלה ובזמן האחרון אף לנשיא). אז שאיפותיו מאוד ברורות.

את מדברת על נסיגה תרבותית ביחס לאסלאם, דחייה של ערכים אוניברסליים שנקנו במאות האחרונות. 

אני אוהבת לנצל את ביקוריי המשפחתיים בפקיסטן ללמוד על המקום, מה עוללה פקיסטן בשם הדמוקרטיה. פקיסטן נוצרה על ידי הדמוקרט המוסלמי החילוני מוחמד עלי ג'ינָה, שבין השאר למד משפטים במוסד יוקרתי בלונדון. בנאום שנשא יום לפני היווסדה של פקיסטן במועדון החוקה בקראצ'י, אמר, שבמדינה החדשה האמונה לא תהיה העסק של המדינה. כולם יהיו חופשיים לבקר במקדשים, בכנסיות, במסגדים. למרבה הצער, הוא נפטר מוקדם, בתוך השנה הראשונה לייסוד המדינה. מיד לאחר מותו ננקטו צעדי פיוס כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים שהתכוונו להתסיס כנגד ההינדים, ואז החליטו להתסיס נגד המיעוטים. האידיאל של דמוקרטיה חילונית היה, שיש מקום לאסלאם אבל גם לכל אחד אחר. פקיסטן הוקמה כדי ליצור מקום לאסלאם כי בהודו היה חשש שהאסלאם יהיה מיעוט נרדף. בעצם, פקיסטן נוצרה כמעין "צִיוֿן" מוסלמית ללא ההיסטוריה הדתית,כדי  להגן פוליטית על מה שהיה מיעוט בהודו הענקית. כעת המציאות הפכה על פניה את האידיאלים האלה.

כאשר פקיסטן נוסדה, שנה לפני ישראל, 24 אחוזים מהאוכלוסייה היו לא-מוסלמים. היום מדובר בשלושה אחוזים בלבד. פקיסטן יושבת במועצת זכויות האדם של האו"ם ומפקחת על זכויות האדם בעולם, כולל בישראל, בזמן שהיא, כמדינה, מעגנת באופן חוקי רדיפת מיעוטים על ידי שלילת ייצוגם האלקטורלי. הדבר זה מתקבל ללא עוררין במערב, ופקיסטן עדיין נקראת דמוקרטיה. 

אז קיימת נסיגה קשה מהערכים החילונים, ובגלל שחייתי הן בדמוקרטיה חילונית והן בתיאוקרטיה הווהאבית בסעודיה אני יכולה לומר, שהאופן שבו אני יכולה לחיות כמוסלמית אפשרית רק בדמוקרטיה חילונית לא בתיאוקרטיה הווהאבית או באיראן ואפילו לא בפקיסטן, בגלל השליטה הטוטליטרית במרחב הציבורי. 

העולם המוסלמי המודרני השיג משהו יוצא דופן: יש בו מדינות עם חוקה, יש להן תפקידים במוסדות בינלאומיים כמו האו"ם, אבל אין להן אף מוסד שניתן להצביע עליו כמתיימר להיות דמוקרטי באמת. בשונה מהאסלאם כפי שאני רואה אותו, האסלאמיסטים נצלנים בלי בושה. הם אוהבים בחירות. ארדואן עצמו אמר שהדמוקרטיה היא נסיעה חד כיוונית לעבר המטרה. הם ינצלו את הבחירות וישתמשו בפרלמנט כדי להגיע ליעדם, ואז יגדילו את המחויבות האסלאמית של המדינה. ראינו דוגמה לכך ממש לאחרונה במצרים של מורסי. 

לפני שנים רבות, במאה ה-18 או ה-19, נסע תושב העולם המוסלמי לאירופה ולעולם החדש. כשחזר, שאלו אותו מה ראה, והוא ענה: "במערב ראיתי את האסלאם אבל לא ראיתי מוסלמים (זה היה טרם תקופת ההגירה המוסלמית), ואילו במזרח אני רואה מוסלמים אבל לא אסלאם". ובכן, זה מה שאנחנו עדים לו כעת וגם מה שחוויתי מניסיוני שלי.

מה שרואים במרחב הציבורי בסעודיה ובפקיסטן ועוד, פעמים רבות אינו משקף את הרגשות והרצונות של האנשים הרגילים. למרות שאני נתפסת כביקורתית ביותר על שתי מדינות אלה, אנשים מסכימים עם טיעוניי, כי אם אתה מכיר את האסלאם אינך יכול להצדיק מה שקורה שם בשמו.

לא צריך להגיע לקיצוניות של דאעש, ארגון חדש בן שנה או שנתיים. צריך פשוט להסתכל על פקיסטן, ירדן, חלקים מסוימים של מצרים, ולראות כיצד הם מאפשרים אלימות נגד נשים. איך זה  שנשים אינן מקבלות את החופש להתגרש? הרי האסלאם אומר שאדם לא יכול להישאר נשוי בכוח וגם למנוע מתן גט לאשתו ואמצעי תמיכה הוגנים בה.

לכל אחד, בין גבר בין אישה,יש מאמץ ותגמול. המאמץ הוא להאמין באל אחד, להתפלל, לתת צדקה, לעשות חאג', רמדאן. אם עשית את אלה, הגמול שלך כגבר זהה לזה שלי  כאישה, אז כיצד ייתכן שהזכויות שלי פחותות משלך? כל כך הרבה דברים שגויים פה מן היסוד.

 

שקיפות, החפצה והטרדה 

חיית בסעודיה ואף פרסמת ספר בנושא ("בארץ הנשים הבלתי נראות"). מה חווית שם? 

חייתי שם במשך שנתיים (1999-2001) ולאחר מכן נסעתי הלוך ושוב במשך כעשור. הייתי מאוד נאיבית אז. לא קראתי דבר על המדינה לפני כן, הייתי רופאה טרייה שסיימה את הכשרתה. אשרת העבודה שלי באמריקה עמדה להסתיים וחיפשתי מקום לעבוד בו. באותה עת עבדתי ביחידה לטיפול נמרץ וניהלתי את מחלקת הטראומה. שמעתי שהתפנה תפקיד דומה בסעודיה. חשבתי לעצמי, כמה קשה זה יכול להיות? ובכן, זה היה קשה מאוד! ראשית, זה היה לפני 15 שנים. הייתי צעירה, פחות דיפלומטית, ישר אחרי הלימודים, מלאת ביטחון ועם הרבה פחות סבלנות לאנשים אחרים. הכול היה כה שונה. הדבר המוכר היחיד היה ההשתקפות שלי בחלוק לבן בחלונות בית החולים. ברגע שיצאתי מסביבת בית החולים, מחוץ למסגרת רופא ומטופל, הכול השתנה. כרופאה הייתי מחליטה על חיבור למכונות נשימה, עושה דיאליזה, מכינה משפחות לגרוע מכל - מה שרופא יכול. אבל מחוץ לבית החולים. לא יכולתי אפילו להביא את המכונית לערב הסעודית כי אסור היה לי לנהוג. נדרשתי לוותר על הדרכון ברגע שנכנסתי ולהפקידו אצל המעסיק שלי. הייתי מוחפצת!

חשבתי על זה לא מעט. במשך שנים רבות הייתי בת יחידה. יש לי אימא ואבא עם השכלה גבוהה. הלכתי לבית ספר נוצרי ולאחר מכן לבית ספר לרפואה ובכל מקום הייתי מוקפת בגברים ונשים. לאחר מכן התמחיתי בתחום רפואי גברי-בעיקרו. אף פעם לא הייתי קורבן להחפצה.

ברגע שירדתי מהמטוס בערב הסעודית פניתי לתור שמיועד לאנשי מקצוע והבנתי שאני האישה היחידה בתור! הסתכלתי על התור הנוסף וראיתי שהוא מלא במטפלות מלזיות ונשים שעומדות להיות מנַקות. הבנתי שהתורים הופרדו ע"פ מגדר. הרגשתי חשופה בתור של הגברים שהסתכלו עליי במבט תמה. לא היה צורך במילים. 

בסעודיה לימדתי רפואה בבית חולים צבאי גדול. לימודי הרפואה אינם מופרדים; לימדתי כמה מהסטודנטיות הראשונות לרפואה בסעודיה. הן היו צעירות מאוד והייתי אחת מהרופאות הבכירות שאי פעם העסיקו שם. עבדתי בסמיכות פיזית לגברים, עם החולים, סביבי עמדו הסטודנטים לרפואה; הסטודנטיות נעמדו מרחוק והייתי צריכה לקרוא להן להתקרב.אף אחד לא דחק אותן אחורה, הן רק חשו שעליהן לעמוד רחוק. היה כאן סוג של דיכוי. זוהי שליטה אולטימטיבית. עליונות גברית על פי החוק. מי שראה אותי בבית החולים לא העלה על דעתו שאני רופאה, ולכן באו לנתק ציוד שחיברתי. הייתי בלתי נראית בגלל המגדר שלי, למרות שבמשך שנים הובלתי צוותים רפואיים. 

האם ה"שקיפות" שלך הגנה עלייך גם מהטרדה מינית?

זו נקודה שמעולם לא חשבתי עליה. אך לא, אתה יכול להיות בו-זמנית בלתי נראה ומוחפץ. אז, במובן מסוים, כאשר הייתי בזירה שלי, כמומחית, עם השכלה שווה או טובה יותר מהגברים סביבי, עדיין היה עליי לעמוד על שלי באגרסיביות. לאחר שעות העבודה, ברגע שעזבתי את מתחם בית החולים, הייתי צריכה לכסות את ראשי בצעיף, ולהסתכן בכך שמשטרת הדת תיטפל אליי אם הצעיף לא הונח בצורה נאותה. 

חברתי חבשה את הצעיף על פי החוק, אך פניה היו גלויות. שוטר ניגש אליה ואמר שהיא יפה מדי וצריכה לכסות גם את פניה. אגב, גם גברים הוכפפו לדיכוי הזה. עמית סעודי שלי כעס מאוד כשנסע עם אחותו ונעצר ע"י שוטר, שהתעניין מי האישה ברכבו. אדם הלך עם אשתו, וכשהיא צחקה, עצר אותם שוטר ושאל לפשר צחוקה – כי הצחוק נחשב מפתה.

סוג נוסף של דיכוי שראיתי גם בפקיסטן - וזו הסיבה שאני לא רואה בה דמוקרטיה - הוא שאנשים אינם חופשיים לחלוק רעיונות. לא יכולתי להביא לסעודיה תשמישי קדושה. הוריי הזהירו אותי שייתכן שהסעודים לא יאהבו את נוסח הקוראן שלי. כדי להגן על אחות נוצרייה בבית חולים, נאלצתי לבקש ממנה להיפטר ממגזין שעל כריכתו התנוססו קישוטי חג המולד. לאחר מכן הרגשתי כאילו אני משתפת פעולה עם הדיכוי.

 

"פיקציה דתית ואנטישמית"

לפני חודש, כאשר הוותיקן הכיר במדינה פלסטינית, פרסמתי מכתב גלוי לאפיפיור ובו אמרתי שאני רואה זאת כניסיון להמשיך ולצלוב את העם היהודי כפי שאירע באלפיים השנים האחרונות.  יש הנחה שגויה שאם יקריבו את מדינת ישראל, את העם היהודי, השלום העולמי יבוא. זו הנחה מוטעית. צריך רק להסתכל סביבנו. הנוצרים היום נרדפים כמו היהודים של פעם. הקהילה הנוצרית היחידה המשגשגת במזרח התיכון נמצאת בישראל. אירוניה היסטורית: היהודי הוא שמגן כעת על הנוצרי. אני לומד ממאמרייך, שכמוסלמית את רואה כנאיבית את התנהלות החברה המערבית ביחס לסכנה האורבת לפתחה.

אני מסכימה. אם כי אינני יודעת אם מדובר בנאיביות. השנים האחרונות בארה"ב היו מטרידות. ישנה הכחשה של דאעש. לא תמצא פוליטיקאים אמריקנים מדברים על אסלאמיזם. רבים מהם מסרבים לדבר על האסלאם הרדיקלי ואומרים שאין לג'יהאדיסטים הללו כל קשר לאסלאם. 

אסלאמיזם הוא אידיאולוגיה מתוחכמת מאוד בת המאה ה-21; כמו מרקסיזם אבל יותר רעילה, כי היא  כי הפכה לדתית. זאת הסיבה שהאנטישמיות האסלאמיסטית מסוכנת אפילו יותר מהאנטישמיות הנאצית, למרות שקשה לדמיין תופעה שטנית כמו השואה, וחלילה שמשהו ישווה או אפילו ידמה לה. לנאצים לא הייתה הלגיטימציה הדתית שיש לאיסלאמיסטים ולטיעונים האנטישמיים שלהם. מה אומרים האסלאמיסטים למוסלמים אנאלפבתים, ליהודים ולנוצרים: "זה בדת שלנו לראות ביהודים אויב. זהו ג'יהאד דתי וזו הסיבה שאנו מבצעים פיגועים ומקריבים עצמנו". מדובר בפיקציה דתית. האסלאמיסטים מחויבים לזה, ואומרים שזה האסלאם האמיתי. מוסלמים אנאלפבתים, מוחלשים, אנטישמיים או אנטי ציוניים מאמינים ומקבלים זאת ללא עוררין. 

יש לנו בעיה, כי ארה"ב טוענת שהאנשים הללו אינם קשורים לאסלאם. זה לא נכון. האסלאמיזם גנב את הדימויים, המטאפורות והשפה של האסלאם לצורך שאיפותיו הטוטליטריות. זה לא בא משום מקום. האסלאמיזם הומצא בבתי הכלא המצריים והושפע מכתבים מרקסיסטיים. לאחר מכן יצרו תנועה חברתית שמצטיירת כמו דת. יש ביטוי פרסי: "לגדל נחש בחיקך". אתה מטפח את הנחש, מאכיל אותו, ויום אחד הוא נושך אותך. אז האסלאמיזם הוא הנחש בחיק, והמוסלמים ברצון, או שלא ברצון, מאפשרים לו זאת. במקביל, הממשל בארה"ב מכחיש את האסלאמיזם. אסרו על הסוכנויות  הפדרליות את השימוש במונח אסלאמיזם. אפשר לקרוא לזה נאיבי ואפשר לראות בזה קנוניה לקידום מידע שגוי.

ללא האסלאם לא היה אסלאמיזם.

אכן, נקודה טובה. לולא האסלאם, אף אחד לא היה מדבר על אסלאמיזם, כי אין לאיש עניין בהצטרפות לתנועה קומוניסטית או לסדר עולם קומוניסטי. אבל אסלאמיזם יש בו כל הקיצוניות הטוטליטרית: שליטה ציבורית באינדיבידואליות ומיגור המרחב הציבורי.

אולי זו הגרסה המודרנית של ה"שיק" הרדיקלי, כמו המשיכה צעירים לדמותו של צ'ה גווארה שהפך לדמות נערצת (אייקון), למרות ששפט, עינה ורצח יריבים פוליטיים חפים מפשע. כך גם השימוש במונח "זכויות אדם": לכל אדם יש זכויות, לבד מהיהודים שאין להם זכות למדינה משלהם. 

דרך נוספת שאני מסתכלת על זה היא, שזכויות אדם חשובות רק אם הוגבלו איכשהו ע"י ישראל בלחימה. יש כעת מבצע צבאי של ערב הסעודית בתימן, עקוב מדם הרבה יותר מזה שהתקיים בעזה, אבל הקהילה הבינלאומית אפילו לא מדווחת על זה. בזה איש לא מתעניין. בזמן ש"צוק איתן"  התרחש, פקיסטן ביצעה את אחת מהפעולות הרחבות ביותר שלה בגבולה הצפון-מערבי: הם עקרו 400,000 אנשים מבתיהם ולאחר מכן הפציצו את האזור. לאיש לא אכפת. מי שמע על ועדות חקירה בנושא זה? הצביעות שבהערכה גלויה לכול.

כי ליהודים אין באמת זכות להגן על עצמם.

זו נקודה מאוד חשובה, כי זה מה שמייחד את האנטישמיות. ישנם אנשים הטוענים שאנטישמיות היא גזענות. לא מדויק: גזענות היא שלילית, כמו סקסיזם, כמו שנאת זרים; אבל אנטישמיות אומרת שאין לך זכויות כאדם והקיום שלך הוא עלבון לאנושות. אגב, גם האנטישמיות מוסברת לא אחת כ"הגנה עצמית" נגד "השתלטות יהודית גלובלית". 

האם יש פה גם בורות?

קשה להאמין שהאינטלקטואלים בארצות הברית, שניצחו את המלחמה הקרה, אינם יכולים לזהות אידיאולוגיה טוטליטרית. אולי ארה"ב חושבת שמסיבה כלשהי היא צריכה לשתף פעולה עם האסלאמיסטים. ממשלו של הנשיא אובמה היה מאוד להוט לקבל את מצרים של מורסי למרות שאובמה ידע ש"האחים המוסלמים" ינצחו בבחירות. ארה"ב הייתה הראשונה לברך את מורסי כשעלה לשלטון.

אגב בגידת האינטלקטואלים, בפברואר 2011 שלח תומס פרידמן לעיתונו, הני"י טיימס, גלויה מקהיר, ושם קבע ללא פקפוק: "מה שעשה את ההתקוממות כאן כה מרשימה – ובמובן מסוים כה מסוכנת לאוטוקרטיות אחרות באזור – הוא בדיוק העובדה שהיא לא נשלטה בידי האחים המוסלמים ולא קיבלה השראה מהם". עזבי את תוצאות הבחירות כשנה לאחר מכן שהעלתה את "האחים" וחצי שנה לאחר מכן העלתה את מוחמד מורסי לשלטון; אני מדבר בסה"כ על שבוע לאחר מאמרו הנחרץ של פרידמן: באותה כיכר עצמה, לפני למעלה ממיליון מפגינים, נאם מי שהיווה השראה לתנועת "האחים המוסלמים", המטיף הגולה, שיח יוסוף קרדאווי, שבין השאר הביע לא אחת תמיכה בפיגועי ההתאבדות נגד ישראל ובתקיפת חיילים אמריקנים בעיראק. 

זה ביחס למצרים. דוגמה נוספת היא חוסר הרצון לזהות את האסלאמיזם באופי יחסיו של הנשיא אובמה עם איראן. אין מי שמיישם את האסלאמיזם באופן בוטה יותר מאשר איראן. הם דוגלים באסלאמיזם מוסדי ואלים, יש להם שאיפות אזוריות גדולות ואולי אף שאיפות עולמיות. עדיין, זה לא נדון בתקשורת הבינלאומית ואף אחד לא קורא תיגר על הנשיא באשר לדרך שבה אנו עושים הסכם עם איראן גרעינית.

לעתים קרובות אני מצטטת את פרופסור באסם טיבי, גולה סורי שמפרסם בגרמניה. הוא כתב שברגע שהאימפריה העותמאנית נפלה, האסלאמיזם החל לפרוח. הדחיפה הגדולה ביותר לאסלאם הייתה מלחמת ששת ימים, שכן היא הפכה את הלאומיות הפאן-ערבית לחדלת כוח.

כי התיאוריות הפוליטיות החילוניות התמוטטו.

וזה דחף את המוסלמים לעבר האופציה האסלאמיסטית. אבל לא רואים שום ניתוח מעמיק של הנושא בפורום רציני כלשהו בארה"ב. אני לא מאמינה שממשל אובמה הוא כל כך בור בנושא האסלאמיזם  מכיון שיש המון פרסומים, גם אם רק בפרסומים אקדמיים, אם נתעלם לרגע מהתקשורת. לא, הממשל בחר לעשות ברית עם איראן ולאחוז בדימוי של איראן כנצורה, כקורבן וכמי שזקוקה לחיזוק.

מה לדעתך ההשלכות של מדיניות כזאת? 

מדובר בתופעה הרסנית שתיתן לגיטימציה לאיראן, ברמה שאין לאף אחד באזור כיום, אפילו לא לסעודיה. בעיה שנייה היא שזה ייתן לאיראן - שבממשלתה חברים מכחישי שואה בגלוי - דימוי של מעצמה לגיטימית, שיש לה מערכת יחסים קרובה עם ארה"ב.

הנושא של פיתוח הגרעין האיראני מטריד, למרות שיש מצב מטריד יותר בפקיסטן,  שכבר יש לה נשק גרעיני והיא מדינה מאוד לא צפויה. למעשה, פקיסטנים רבים מעדיפים משטר צבאי על פני משטר דמוקרטי לא יציב. הנשיא בוש ספג ביקורת בזמנו על שרצה לייצא דמוקרטיה. זה באמת לא היה רעיון טוב כי יש סכנות של ניצול הדמוקרטיה לרעה. אבל כאן מדובר בהכחשה אפילו יותר מתוחכמת ע"י ארה"ב.

 

אין מנהיג שיזהה את האויב

הקורבן הגדול ביותר של האביב הערבי הוא ארה"ב. חוסר היכולת שלה לנהל יחסים עם מדינות באזור. יש לנו כוח צבאי אדיר ומשאבים כלכליים עצומים, אבל מה שהאביב הערבי חשף היה האמביוולנטיות הבלתי נתפסת של ארה"ב. היא לא יכלה להכריע באיזה צד לבחור בזמן נפילתו של מובארק. כעת, עם סיסי, רק בגלל שהוא איש חזק, הממשל הצליח למצוא את דרכו. חוסר האונים של ארה"ב בולט גם נוכח רצח העם בסוריה. יחסיה עם ישראל מוזרים מאוד וזה עוד בזמן קריטי שבו ארה"ב צריכה קשר חזק עם ישראל על מנת לגרום לירדן להרגיש בטוחה, כמו גם ללבנון.

כששמעתי את נאומו של אובמה בקהיר ב-2009, חשבתי שחבל שנאום כזה לא ניתן מפי מנהיג מוסלמי בקהיר על הצורך ביחסים עם ארה"ב. נוסף על כך, הבולטות של הנושא הפלסטיני על סדר היום של אובמה מרגיזה מוסלמים רבים מאזורים אחרים, מבנגלדש למשל. יש יותר ממיליארד מוסלמים שאינם מתגוררים במזרח התיכון ולא שמים את הנושא הפלסטיני בראש סדר העדיפויות שלהם. אני לא מאחלת לפלסטינים כל רע. אני פרו-פלסטינית כפי שאני פרו-ציונית. אני קוראת לסוגיה הפלסטינית סקוטומה - נקודה עיוורת, שאנשים לא יכולים לראות מעבר לה.  

ארה"ב מנותקת מהתהליך הזה כפי שהיא מנותקת משאר המזרח התיכון ומאזור צפון אפריקה. אמריקה קיבלה החלטה מודעת שלא לעסוק בסוריה, ונותנת סיוע לסוריה לתעד את רצח-העם המתרחש בה. היינו מצליחים לעשות משהו בנידון, לו השתמשנו בכוחנו נגד התופעה, מכיוון שארה"ב היא היחידה היכולה לשים "מגפיים על הקרקע".

מדוע ארה"ב אינה מובילה קואליציה של מדינות ערביות נגד דאעש? הרי אנחנו עדים לרצח עם, כפי שעשינו בבוסניה, ברואנדה ובמקומות אחרים. כאמריקנים, מה עושה לנו חוסר המעש הזה?  עשייה אינה אומרת בהכרח שליחת קמפיינים אוויריים. מכל מקום, ברפואה יש לך שני מסלולי פעולה: התערבות מיידית או שימוש בזמן ככלי אבחון ואז להחליט. ובכן, עברו כבר ארבע שנים שבהן אפשר היה לאבחן את המצב. זה ארוך כמעט כמו מלחה"ע השנייה, ועדיין אין פתרון. לו הייתי אויב של ארה"ב, הייתי חושבת שזה מצביע על אימפוטנציה. 

זו אכן תגובת מדינות ערב. בעלות בריתה של ארה"ב באזור מרגישות שהן לא יכולות לסמוך על ארה"ב.

הוואקום של חוסר המעש האמריקני הוביל לאחרונה להפצצת תימן בידי ערב הסעודית. קשה לזכור פעילות צבאית שסעודיה ביצעה באופן עצמאי לפני כן. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שיכול אולי לצאת מדאעש הוא שיתוף פעולה ישראלי-סעודי, משום שארה"ב היא בעלת ברית אמביוולנטית לערב הסעודית. אני יודעת שסעודיה מתעניינת, אם לא יותר מכך, בטכנולוגית כיפת ברזל הישראלית. 

אין לנו מנהיג –אין לנו צ'רצ'יל. צ'רצ'יל ידע לזהות את האויב והבין שמילים יכולות להיות יותר חשובות אפילו מכלי נשק. אין מלחמה בלי מילים, בלי רצון פוליטי לאומי. המגפיים על הקרקע הן ההופכות את ארצות הברית לבעלת מילה. אבל כאשר הקיצונים המוסלמים נמצאים על הקרקע, ומעבירים בכל המזרח התיכון "סדנאות חינוך" להקצנת ילדים - אז ארה"ב נראית חסרת אונים.

בישראל כולם מעורבים בצבא בדרך כלשהי, בעצמם או באמצעות בן משפחה. בארה"ב קיים ניתוק מהצבא. אנחנו משתמשים בעיקר במזל"טים, ולא פועלים על הקרקע. בקרב חוג מכריי אין מישהו שמכיר אנשי צבא. מדוע? מעט מאוד אמריקאים באים במגע עם חיילים. ארה"ב התנתקה מהצבא וזה קטלני בדיוק כמו ההתנתקות הפוליטית של הממשל. בניגוד לאובמה, פוטין מופיע כגורם כבד משקל בעולם. הוא לא חש מאוים. בין אם החלטותיו נכונות או לא, הוא פועל כמנהיג, ומשיג את מטרותיו.

אפשר לומר שאנחנו קוטפים כעת את פירותיו של מנגנון התקינות הפוליטית שהשתלט על השיח המערבי לאחר מלחה"ע השנייה. לא מדברים על טרור מוסלמי, אלא רק על "קיצוניים".

 ב-2012 הוזמנתי למחלקה לביטחון המולדת כמומחית, להעיד בנושא ההקצנה המוסלמית בארה"ב. כמוסלמית, דעתי הייתה שיש צורך לחקור את הנושא והשתמשתי בהגדרה "הקצנה מוסלמית".  העדות שלי תוארה בידי הדמוקרטים בוועדה כ"מסוכנת". ממשל אובמה מבין באופן שגוי את הדימוי של זכויות האזרח, אפילו ביחס למצוקתם של מוסלמים באמריקה בלבד. זה לא עניין של זכויות אזרח, וגם לא אסלאמופוביה לומר שיש לחקור קבוצות אוכלוסיה חשודות שעלולות להוות סכנה. הבעיה היא שהממשל הנוכחי מקבל את ההנחה שזה עניין של זכויות אזרח ולכן נסוג מהדיון. זאת  עמדה אידיאולוגית מיליטנטית. מדובר באנשים שלא מבינים את ההבדל בין התנדבות של יהודי אמריקני לצה"ל לבין הצטרפות אמריקני מוסלמי לדאעש.  

 

משוא פנים של האו"ם

אם מדברים על איפה ואיפה, השבוע פרסמה ועדת החקירה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם דו"ח על מבצע "צוק איתן" בעזה בקיץ האחרון. מה דעתך? 

לרוע המזל האו"ם לא יכול להיחשב שופט חסר פניות בעניינים הנוגעים לישראל, כפי שעולה מהחלטות בלתי מידתיות בנוגע לישראל, בניגוד לעיוורון המכוון והחוזר והנשנה של האו"ם בעניינים של זכויות אדם ביחס להרבה מדינות אחרות החברות באו"ם, כולל מדינות בעלות רוב מוסלמי, בראש ובראשונה במזרח התיכון. מסיבה זו, כל דיווח בידי גוף זה אינו יכול להיחשב כהערכה ללא משוא פנים אלא כפרשנות בעייתית.

ד"ר קנטה אחמד (מימין) עם דרור אידר

קראתי לאחרונה דיווח על כך שמזכ"ל האו"ם באן קי מון נעתר ללחצים שלא להכניס את צה"ל לרשימת גופים ידועים לשמצה שבאופן מכוון פוגעים בילדים. האו"ם גם החליט שלא לרשום את חמאס באותה קטגוריה. מזעזע שחמאס מוצג כשווה ערך לצה"ל. מבחינתי צה"ל שווה לצבא הבריטי או האמריקני. כך שהעובדה שהאו"ם ניצב מול דילמה, האם לכלול את צה"ל במעמד דומה לזה של בוקו חראם, צבא ההתנגדות של האל, דאעש וגם חמאס, מצביע על היעדר חמור של פרספקטיבה,  שבוודאי היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית.  מסיבות אלה, הערכה הוגנת ונטולת פניות של פעילותה הצבאית של ישראל במבצע "צוק איתן"  אינה יכולה להינתן לגופי או"ם.

ללא ספק, יותר מדי ילדים ונשים פלסטיניים איבדו את חייהם תחת אש ישראלית ברצועה עזה במהלך מבצע "צוק איתן". אבל ישראל הביעה צער בעודה מתמודדת עם העימות באיפוק תוך שמירה על חוקי המלחמה הבינלאומיים. עם זאת, יוזמת חמאס, לערב בעימות נשים ילדים וגברים חפים מפשע, נותרה ללא מענה. השימוש של חמאס בילדים ובני נוער כחיילים, אחריותו הברורה לשימוש בשיטות גרילה תוך הפרה של החוק הבינלאומי, אחסון נשק ותחמושת בבתי חולים, שימוש בבתי ספר כמקומות מסתור לסוגי נשק - כל אלה "הבטיחו" שאבדות אזרחיות בעזה תהיינה בלתי נמנעות. 

 

העוני של החרמות

הסיבה שאת פה, היא שהוזמנת לקבל פרס מהטכניון. בשנים האחרונות מונפת חרב של חרם אקדמי וכלכלי על ישראל. כיצד את רואה את העניין?

אני שמחה ששאלת אותי. אני מזועזעת מחרמות. ביחס למדיניות הממשל האמריקני הסכמנו שאפשר אולי לראות בזה נאיביות. אבל כשזה מגיע לאקדמיה, אני לא חושבת שזה נאיבי, אלא בחירה מודעת. זה שיתוף פעולה מודע עם האסלאמיזם.

ב-2012 שהיתי בבריטניה לצורך מחקר על פיגועי התאבדות ואז נחשפתי לתקרית המשט. ישראל הוצגה כתוקף היחיד בעוד שכל האחרים הוצגו כרודפי שלום. כמעט שלא התקיים דיון בתקשורת על עמדה כלשהי. כך הפכתי לסקרנית בנושא החרם. לאחר מכן החלטתי לבקר בישראל בפעם הראשונה בחיי. הדבר הראשון שרציתי היה לבקר במוסדות אקדמיים כדי לראות מדוע כה רוצים להחרים אותם. לפני שהגעתי קראתי מאמר על פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל, וכך התחברתי לטכניון. בביקורי נפגשתי עם סטודנטים לתואר ראשון בטכניון. למדתי שיש שם סטודנטים רבים בני מיעוטים שהטכניון בנה תכנית חונכות ללוות תלמידים אלה, מתוך הרגשת חובה לפתח את הכישרונות של תלמידיו כנכס לאומי ללא קשר לרקע או למוצא שלהם. בעקבות זאת כתבתי מאמר בשם "העוני של החרמות" (The poverty of boycotts), שבו טענתי כי אם החרם ייאכף, זה יפגע גם במיעוטים, כך שכדי שנוכל אי פעם לשאוף לדו-קיום,  חייבים להתחיל עם האינטלקטואלים.

שנה מאוחר יותר, בזמן "צוק איתן", התפרסם מכתב אנטישמי, אנטי-ציוני ותעמולתי ב"לנסט" (Lancet), כתב העת המוביל בעולם בתחום הרפואה. המאמר, שכונה "מכתב גלוי לאנשי עזה", התייחס לכל אקדמאי או מדען ישראלים שלא יעתרו לממשלת ישראל נגד הפעולה הצבאית הישראלית כאילו הם אחראים לזה אישית, ושיש להם דם על ידיהם בשל "הטבח בתושבי עזה".

נדהמתי מהמכתב, כמו גם מכך שפורסם ללא הערת המערכת שהוא אינו משקף את עמדתה, וגם מכך שלא הובא טיעון נגדי. בסופו של דבר יזמתי מכתב תגובה, שנלחם בכל הטענות שהובאו. הובלתי את המהלך ביחד עם אנשי אקדמיה מובילים בישראל, 4 חתני פרס נובל ושלושה נשיאי אוניברסיטאות בישראל. בתחילה המאמר נדחה (בלא שנכתבה הסיבה לכך), אך בעקבות לחץ אינטנסיבי הוא פורסם. התגובה הייתה מעבר לכל דמיון.

מה את אומרת לעמיתייך בעולם, מדוע את מגנה על האקדמיה הישראלית? 

סיבות להגנתי על האקדמיה הישראלית הן: (1) היכרותי אותה כפי שהיא באמת; (2) האקדמיה הישראלית אינה הומוגנית; (3) האמונה שאם מאפשרים להחרים את האקדמיה הישראלית, אפשר  לעשות אותו הדבר לקבוצה אחרת שלא מסכימים אתה - רופאים הומוסקסואליים, למשל; (4) אני מאמינה שהאקדמיה היא המרחב הא-פוליטי האחרון שכולנו יכולים לחלוק. כרופא אתה מתייחס לכל האוכלוסיות ללא מחסומים וללא הבדל. לרופאים מקום מיוחד מאוד בחברה. ברגע שהחברה מאבדת את מוסריותו של הרופא, המוסר של החברה אובד (ראה כיצד הנאצים הסתייעו בתמיכה של הרופאים הגרמנים לקבלת לגיטימציה). 

אם כתב העת הרפואי הראשון במעלה בעולם מפרסם גידופים פוליטיים הפוגעים בצלם האנוש שלך, עכשיו בעידן התקשורת הרב ערוצית ההשפעה יכולה לפעול על מיליוני רופאים. אם מאפשרים לעשות דה-הומניזציה לאקדמיה הישראלית, כמי שאחראית ל"טבח", אז אנחנו לא כל כך שונים מאותם רופאים שנתנו רישיון לאידיאולוגיה הנאצית להוציא לפועל את משימתה הקטלנית.

הסיבה שאני אומרת את זה היא שאני באמת רואה את הרופאים כנושאי לפיד של אידיאלים. אנו מטפלים בחולים ללא אבחנה, אם יש להם אמצעים ואם לא, חייל פצוע לצד טרוריסט. רופאים עדיין מהווים לב מוסרי של החברה, בין אם אתה נמצא בחברה מוסלמית, יהודית או חילונית. 

מה שפורסם ב"לנסט" היה תעמולה במסווה של נייר עמדה בנושא בריאות הציבור. הסכסוך נוצל לדחוף עמדה רשמית לדה-הומניזציה של האקדמיה הישראלית. זו לא עמדה אקדמית; זו עמדה אסלאמיסטית מיליטנטית. 

 

כל העולמות במעלית אחת

באחד ממאמרייך כינית את עצמך "ציונית במקרה" (Accidental Zionist). למה התכוונת?

עד גיל מאוחר בחיי, לא היה לי קשר עם ישראל. לפני 2013 לא ביקרתי מעולם בישראל, למרות שנסעתי וחייתי בשלוש יבשות. הכרתי ישראלים פה ושם, וידעתי משהו על יהדות: עבדתי עם הרבה רופאים יהודים והוזמנתי לטקסים יהודיים - ליל סדר, ברית, לוויה. לאט לאט למדתי על האמונה היהודית ומתוכה זיהיתי גם את אמונתי. אח"כ התחלתי להתעניין באסלאם הרדיקלי, ואיכשהו מצאתי עצמי כאן. 

באחת הפעמים ביקרתי בבית החולים "הדסה". ביקרתי בבתי חולים רבים, אך הדבר המרגש ביותר אירע למעשה כשהיינו במעלית ב"הדסה". הייתי בחברת רופא שידיו היו מלאות עבודה, והסתכלתי סביבי. מה שראיתי במעלית הצפופה היה אישה מוסלמית בעבאיה וחיג'אב, לידה אדם שנראה כמי שהגיע מהמאה ה-18 עם מעיל פסים, גרביים לבנות וכובע מיוחד, לידו איש עם פאות. מולי עמד אותו רופא אורתודוקסי-מודרני, ואני, מוסלמית הלבושה כחילונית. שם הבנתי שכל העולמות שלי - האנשים שטיפלתי בהם בסעודיה, החולים והרופאים בניו יורק, החברים שלי שהם אורתודוקסיים מודרניים, ישראלים המתגוררים באמריקה - כל העולמות שלי נפגשו במעלית הזאת. הם לא נפגשו בשום מקום אחר בעולם. אלו רגעים קטנים שבהם אתה לא יכול שלא להיות ציוני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו