גם אם אתם לא צרכני אקטואליה כבדים, ואפילו אם מהדורת החדשות היחידה שאתם צופים בה היא "חדשות הבידור", אתם בוודאי יודעים שבימים אלה מדינת ישראל נמצאת בשיאו של מאבק בקמפיין ה־BDS, הקורא "להטיל על ישראל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי עד שתיישר קו עם החוק הבינלאומי ועם זכויות האדם". כדי להילחם בגזירה הזו גייסה המדינה את הסגל הדיפלומטי, את מערך ההסברה וחברי כנסת רבים - חלקם בכלל מהאופוזיציה - מתוך מחשבה שלא משנה מה דעתך על מדיניות הממשלה, לא היית רוצה שישנו אותה באמצעות חרם.
וחוץ מזה, אם העולם יתחיל לעבור למדרכה השנייה בכל פעם שהוא נתקל בנו ברחוב, החיים שלנו כאן - שגם במצב רגיל הם לא יום כיף בלונה פארק (בהנחה שזו מטאפורה לדבר כיפי) - יהיו קשים יותר בכל התחומים: במדע, בהייטק, בתרבות, ברפואה, ואפילו בסיכוי לאכול כאן ביג מק ולא לחזור לימי מק־דיוויד החשוכים, שבהם ההפתעה בארוחת הילדים היתה שטיפת קיבה.
• • •
העם היהודי עצמו כבר סבל מלא מעט חרמות לאורך ההיסטוריה. מגזירות הרומאים ועד החרם על יהודי גרמניה, מהחרם הערבי ועד האמברגו הצרפתי - בחרם אנחנו מבינים. עם או בלי קשר, בהלכה זיהו מראש את הפוטנציאל ההרסני של נשק החרם, ולכן השימוש בו מותר לעיתים נדירות, רק לאחר שכל אמצעי הענישה האחרים נכשלו, וגם אז יוטל החרם על ידי בית דין שהוסמך לכך.
לא סתם החרם הוא איום מפחיד כל כך: זאת הפעולה הלא־אלימה הכי אלימה שיכולה להיות, וברוב המקרים היא גם מובילה בסופו של דבר לאלימות - בין שמהצד המחרים, שמרגיש נוח לעלות מדרגה, ובין שמהצד המוחרם והמתוסכל. הרי המחשבה שנהיה מבודדים ודחויים היא איומה, ואתם לא חייבים להרחיק לספרי ההיסטוריה (או לוויקיפדיה) ולאירועים בקנה מידה בינלאומי כדי להבין עד כמה. מספיק שתדמיינו את הילד הקטן והאהוב שלכם כשבהפסקת בית הספר אף אחד לא רוצה לדבר איתו, לגשת אליו או לשחק איתו, והוא נשאר שם לבד, אוכל בנגיסות איטיות במכוון את הסנדוויץ' שהכנתם לו, מחכה שהצלצול יגאל אותו כבר מהסיוט החברתי הזה של החרם הכיתתי. כך בדיוק מרגיש כל אדם שמוחרם, גם אם הוא כבר מזמן לא ילד.
ולכן, דווקא כשמביאים בחשבון את כל הנתונים הללו, ודווקא כשמניחים שאנחנו מבינים יותר מאחרים את המשמעות המאיימת של חרם ואת הפחד מבידוד, מדהים לראות באיזו קלות ומהירות אנחנו שולפים את אותו נשק חברתי בלתי קונבנציונלי בכל פעם מחדש ומכוונים אותו אחד כלפי השני.
אני לא מדבר על חרם צרכנים נגד חברה שהפקיעה מחירים או שהשירות שלה ירוד - זה דווקא חרם יעיל ולגיטימי (למרות שגם הוא בדרך כלל פוגע יותר בפועלים המסכנים מאשר בבעל המפעל). אני מדבר על מבול החרמות ששוטף אותנו לאחרונה מכל כיוון אפשרי.
מחרימים בגלל דעות פוליטיות. בגלל מקום מגורים. בגלל אמונה דתית או משיכה מינית. מחרימים בגלל משהו שאמרת או בגלל משהו שלא. מחרימים את שותי האספרסו ואת מנשקי הקמעות, את האוניברסיטה ההיא ואת החנות הזאת, את הזמר ששוחרר מהצבא ואת זה שנדמה שלא שר מספיק חזק את "התקווה". בזמן האחרון נדמה שמספיק שמוכר השווארמה יתבלבל לך בין הטחינה לעמבה (טעות מבורכת, אגב), כדי ששם העסק ופרצופו של הבעלים יופיעו למחרת ברשתות האנטי־חברתיות, בליווי קריאה נזעמת להחרים את החוצפן/נוכל/בוגד.
אני מודה שגם אני כמעט נפלתי קורבן לפעולה כזו, כשמשתמש פייסבוק הודיע שיארגן נגדי חרם המוני אחרי שהעזתי להעיר לו שהוא העלה לרשת חומרים שלי בלי אישור. לשמחתי הצלחתי לנטרל את האיום ללא עזרת משרד ההסברה - ותודה לבורא כפתור ה"חסום משתמש זה".
אז יכול להיות שלפעמים חלק מאיתנו מרגישים שאין להם ברירה. שמציף אותם כזה שאט נפש בגלל התנהגות או אמירה של מישהו, שהם פשוט לא יכולים לעבור על זה הלאה: הם חייבים למחות, והנשק העוצמתי ביותר שעומד לרשותם הוא החרם. זה לא בניגוד לחוק ולא מהווה הפרה של שום כלל, אז מה הבעיה בעצם?
ובכן, הבעיה היא שבניגוד לעמים אחרים, לנו פשוט אין פריבילגיה להחרים זה את זה. במדינה שבה הדבק שמחבר בינינו כל כך דק, והמרקם החברתי שביר כמו כוס זכוכית בידיים של הבת שלי בארוחת הערב, אין הרבה סיכוי להישאר מחוברים כשמתחילים עם חרמות. אז כן, מותר לנו לריב, להתנצח, להתנגח - זה ראוי ואפילו רצוי בחברה מתוקנת, וגם בחברה שלנו. אבל את השימוש בחרם אין ברירה אלא להחרים. חרם הורס גשרים, בונה חומות, ובעיקר גורם לנו להפסיד זה את זה. לא חראם?
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו