אחרי כמה שנים קצת פחות מוצלחות, שכללו סרטי המשך זניחים ונטולי אמביציה דוגמת "בית ספר למפלצות" ו"מכוניות 2", אולפן האנימציה המהולל פיקסאר חוזר בגדול עם "הקול בראש", אחת היצירות המשובחות, המרגשות והמשמעותיות ביותר שיצאו משעריו אי פעם, אם לא ה־.
מה עושה אותה לכל כך טובה, אתם שואלים? ובכן, בתור התחלה, מדובר בפצצת רגש עדינה ומזככת נפש שכוללת מספר חסר תקדים של שיאים אמוציונליים מורכבים וממיסים. אם בכך אין די, הרי כל המאפיינים היצירתיים שגרמו לכם להתאהב בתוצרת של פיקסאר מלכתחילה - הסטייל, ההומור, התעוזה, האינטליגנטיות והקצב הגבוה - נוכחים גם הם בתמהיל. והשילוב המופלא הזה - בין העטיפה לתוכן, בין הגימיקים למהות, בין השטותניקיות לעובדות המבאסות של החיים, בין הצחוק לדמע ובין העלילה למשמעות הדינמית והעמוקה יותר שלה, כפי שהיא מעובדת במוח וברגש בידי צופים בגילאים שונים - מניב קלאסיקה מיידית ורב־תכליתית שגם הדורות הבאים יתמוגגו ממנה. לא פחות.
סיפורו של הסרט מתנהל בשני מישורים. במישור האחד, החיצוני, ילדה בת 11 בשם ריילי עוברת ממינסוטה לסן פרנסיסקו עם הוריה, לאחר שאביה קיבל עבודה חדשה, ומתמודדת עם הקשיים הבלתי נמנעים שמתלווים לעזיבה של מקום מוכר ולהגעה למקום זר ומנוכר. במישור האחר, הפנימי, שלל הרגשות שמתרוצצים בתוך ראשה של ריילי - שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד - שהופכים כאן כולם לדמויות צבעוניות וחינניות, מנסים לעשות סדר בבלאגן, להתרגל לשינויים, לשמור על אופטימיות ולדאוג לכך שהמעבר יעבור בשלום.
אבל המשימה מתבררת כקשה יותר מכפי שנדמה תחילה. שמחה, שתמיד היתה הרגש הדומיננטי בחבורה, מוצאת לפתע כי מעמדה הבכיר נמצא בסכנה, וכי הטלטלה הרגשית שריילי חווה מחזקת את כוחם של חבריה. מפה לשם, עקב תקלה מצערת, גם שמחה וגם עצב מועפים מתוך חדר הבקרה בתוך המוח, ומושלכים הרחק־הרחק אל תוך עומק הזיכרון. כיצד ימצאו את דרכם חזרה לחדר הבקרה? והאם היעדרותם הזמנית תביא לשינוי בלתי הפיך באישיותה של ריילי?
סכיזופרניה אהובתי
הגדולה האמיתית של פיקסאר באה כאן לידי ביטוי ביכולת המזהירה לקחת רעיון לא בהכרח מפיל, ולא בהכרח מקורי, שכבר כיכב בלא מעט מקומות, החל מסידרת הטלוויזיה הנשכחת "בראש של הרמן" וכלה בסרטו של וודי אלן "כל מה שרצית לדעת על מין", ולמקסם את הפוטנציאל שלו עד תום. שכן היעדים המרגשים וההזויים (פרגמנטציה סובייקטיבית, מישהו?) שאליהם מגיע הסרט בסופו של דבר הם יעדים שסרטי ילדים כמעט אף פעם לא מעזים לכוון אליהם - בטח ובטח לא סרטי ילדים אמריקניים. יתר על כן, העובדה שהכל נעשה בבגרות ובחוכמה, ללא מיליגרם של צ'יזיות, ותוך כדי מתן כבוד עילאי לקהל, אמנם כבר הפכה להרגל עבור החבר'ה האלה, אבל כדאי לזכור שממש לא מדובר בדבר של מה בכך.
"הקול בראש" הוא סרט מצחיק, ומתוק, וחמוד. אך מן הראוי שתדעו כי שכבה דקה ומרוכזת של מלנכוליה שורה עליו באופן תמידי. באופן די מדהים, ולחלוטין חריג בכנותו, הסרט אינו חושש לחבק את העצבות המדכדכת הזאת ולהשתמש בה, תוך כדי שהוא מדגיש את מקומה ואת חשיבותה. במילים אחרות, זוהי יצירה הומניסטית מהמעלה הראשונה שחוקרת ומבארת את המנגנונים הפנימיים שלנו, והצפייה בה היא טריגר אמוציונלי אינטנסיבי ונדיר.
הילדה ריילי. זה הכל אצלה בראש
"דמעות" ו"פיקסאר" כבר הפכו למילים נרדפות. הפרולוג של "למעלה", סצנת הסיום של "צעצוע של סיפור 3", הסצנה שבה אנטון איגו טועם את הרטטוי של רמי העכברוש ב"רטטוי" - כולם הצטרפו אחר כבוד למצעד הממחטות הרטובות. ועדיין, "הקול בראש" הוא הישג יוצא דופן, ועושה רושם כי גם הבמאי פיט דוקטר ושותפיו למלאכה היו מודעים לכך תוך כדי העבודה על הסרט. שכן לאורך כל הדרך שזורים אלמנטים מסרטים קודמים של פיקסאר (ושל דיסני, לצורך העניין). ולאורך כל הדרך, האלמנטים האלה מקבלים טוויסט נוגה שמאיר ומעשיר אותם.
כך למשל, כאשר אמא של ריילי, שרואה שבתה מבואסת, מציעה לה לצאת לאכול פיצה כדי לעודד אותה, קשה שלא להיזכר בסצנה דומה ב"צעצוע של סיפור". אך כאן, לעומת הסצנה ב"צעצוע של סיפור", שלוקחת את הדמויות להרפתקה ב"פיצה פלאנט", יש לסצנה הקצרה הזאת פאנץ'־ליין כל כך פשוט, כל כך מבאס וכל כך מעורר הזדהות, שכל מה שאפשר לעשות זה להיאנח. כך גם לגבי סצנת ההקרבה העצמית המסורתית, שנצפתה ממש לאחרונה ב"שישה גיבורים". גם בסרט ההוא היה לסצנה אימפקט רגשי מסוים (שנעלם לחלוטין אחרי שנייה, כשביימקס קם לתחייה). אבל ב"הקול בראש"? וואי, וואי. לא אכנס לפרטים כמובן, אבל בוא'נה, זה עצוב ברמה העמוקה ביותר.
לא חשבתי שכשאצא מ"הקול בראש" אחשוב על "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר, אבל זה מה שקרה. גם לא חשבתי שרגעי הילדות הכה מדויקים והכה מועכי לב שנכללו בפלאשבקים של "שמש נצחית בראש צלול" ובדקות הפתיחה של "ארץ יצורי הפרא" יקפצו לי לראש. אך ראו זה פלא, גם זה התרחש. לבכות דווקא כן ציפיתי. אבל קצת קשה לי לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שבה בכיתי כל כך הרבה. ועוד דמעות גדולות כאלה, שנוזלות מהצדדים. תודה לאל על משקפי התלת־מימד. מסתבר שיש להם שימוש ככלות הכל.
"הקול בראש" ("Inside Out"), במאי: פיט דוקטר. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.com