"ארץ ישראל זה שלנו. ארץ ישראל זה אמא. אתה לא יכול להחליף אמא" - אבל אתה יכול לחיות אלפי קילומטרים ממנה, לדבר איתה בסקייפ בכל יום ולבקר אותה פעם־פעמיים בשנה - כפי שבחר אורן משיח, המתגורר בפילדלפיה. משיח, החתום על הציטוט הנ"ל, הוא אחד מגיבורי פרק הבכורה של סידרת התעודה "דה איזראליז". ירון דקל בוחן במסגרת חמישה פרקים את תופעת ההגירה מישראל לצפון אמריקה. לרוע המזל, "דה איזראליז" מגיעה לשידור בעיתוי בעייתי. יותר מארבע שנים לאחר שצולמה, היא נראית ונשמעת כמו מכתב ישן שהלך לאיבוד בדואר. למחאה החברתית אין זכר, אף אחד עוד לא בחן את מחיר המילקי בברלין והישראלים בפילדלפיה חוגגים את האליפות של מכבי חיפה. וואט?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בחינת תופעת הירידה מהארץ היא נושא טוב לסרט או לסידרה תיעודית. רובנו מכירים את הנושא מקרוב (וכמו בפוקר, אם אין לכם מכר שגר בחו"ל - אולי אתם עומדים לקבל רילוקיישן בעצמכם), ואף על פי שבתקשורת הישראלית עוסקים בסוגיה בהרחבה, הנתונים הקיימים דורשים בחינה מחודשת של הנושא, מעיניים שונות. דקל מתחיל עם העובדות - 16 אלף ישראלים עוזבים בכל שנה את הארץ - וזולג מהן למקרים פרטניים. הוא מגיע עם גישה חצויה למסע, הכוללת שימוש בטון מטיפני מחד גיסא ("ארומה יש גם בארץ"), וסקרנות אמיתית להבין את הישראלים החיים מחוץ למולדתם מאידך גיסא. דקל נוכח מאוד בסידרה, רוקד ריקודי עם ב"שלום סנטר" בקנדה, מראיין ברדיו טורונטו ומתרווח בסלוני ישראלים בניכר. נוכחותו, כך נדמה, מלחיצה את המרואיינים, המבקשים לרצותו. "אתם מעודדים ישראלים לעזוב את הארץ", מכריז דקל מול היזם הישראלי של "שלום סנטר". "עוזרים להם להתאקלם בגולה", מתפתל היזם. והאמת? כרגיל, אי שם באמצע.
דקל לא הגיע במטרה לגלות אמת נסתרת על מניעי ההגירה, שהם מורכבים ושונים מאדם לאדם, אלא לבחון את אורח החיים הישראלי בניכר. כאן מצויה נקודה בעייתית נוספת, שכן הסידרה נעה בין מסע אזהרה לבין תשדיר לעידוד הגירה, בהציגה את השפע שיש לעולם להציע לישראלים מחוץ לקידומת 972. דקל בוחר שלא לבחור, ומביא שורה ארוכה של סיפורים, חלקם מרתקים מאחרים, המספקים תמונה מעניינת על הזהות הישראלית בקנדה ובארה"ב.
בפרק הבכורה הוצגו שישה סיפורים שנערכו בהצלבה, ובהם האמנית המתגוררת על שפת אגם סימקו ("כשאני בארץ אני מתגעגעת ליופי הזה, אבל כשאני כאן אני מתגעגעת לארץ"), הרופא שנסע להתמחות בקנדה והחליט להישאר כדי לממש את עצמו מבחינה מקצועית, הצעיר שרצה להגשים את החלום האמריקני, ומצא את עצמו בטקסס מתחזק, ומחביא את הכיפה מתחת לכובע מצחייה ("אתה אף פעם לא הופך להיות חלק מהנוף. אתה תמיד תהיה הישראלי"), וסיפור ההצלחה של איש העסקים, משיח.
בולט מכולם היה סיפורו של משיח. איש העסקים המצליח, שבנה בית הכולל את כל סמלי הסטטוס המתבקשים - ג'קוזי, סאונה ופורש בחניה- סיפר על הקשר העמוק שלו לישראל. "אנחנו חיים את הארץ פשוט בארה"ב", הסביר אוהד מכבי חיפה בישראלית שוטפת. דקל היקשה על משיח, נשוי ואב לארבעה, והציג בפניו שאלות על התבוללות, אך מנגד הציגו כמי שהגשים את ה־חלום. עבור הצופים, אורח חייו של משיח הוא בדיוק הסיבה להגיש בקשה לגרין קראד. מנגד, האיר דקל פינה חשוכה ביחסי יהודים בצפון אמריקה כלפי ישראלים לשעבר, בהציגם כשני מחנות יריבים. בסך הכל, הפרק הראשון, עמוס הקלישאות והפסקול ההו כה ישראלי, היה רק יריית הפתיחה. בהמשך צפויות להגיע עוד קלישאות, עוד ספורי הצלחה, עוד אזהרות על החלום ושברו, ועוד חומוס. אבל לא כמו שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו