משפטם של שי סימון ושלום ימיני - המואשמים בתאונת הפגע וברח בתל אביב שבה נהרגה מיטל אהרונסון - מגיע לישורת האחרונה, לקראת הכרעת הדין. המשפט עשה כותרות לא רק בשל נסיבות התאונה המחרידה וההאשמות החמורות, אלא גם בגלל החידה הלא פתורה הממתינה להכרעת השופט צבי גורפינקל: מי מהנאשמים נהג בג'יפ הטויוטה ב-17 באוקטובר לפני כשנה בשעה 3 לפנות בוקר, בעת דריסת אהרונסון וחברתה שחצו את הצומת ברחוב אבן גבירול באור ירוק. בתחילת המשפט היה נדמה כי הפתרון פשוט. התובע, עו"ד חיים ויסמונסקי, ציין בכתב האישום כי נהג הג'יפ בעת התאונה היה ימיני ואילו סימון ישב לידו. הוא התבסס על עדותו של סימון במשטרה, שלפיה פחד מימיני ומחבריו ולכן התוודה תחילה בפני חבריו שהוא זה שנהג. "מדובר באנשים שמטילים אימה ברמת גן", העיד סימון במשפט, "וידעתי על עברו הפלילי (של ימיני), שהוא ישב בבית סוהר על הריגה". הוא הוסיף כי ימיני איים עליו ש"ישחט אותי" אם ייחס לו מעורבות בתאונה. ימיני שמר על זכות השתיקה. המפנה התחולל בחקירתו הנגדית של סימון, כאשר התובע ביקש לשנות את כתב האישום ולקבוע מעתה שסימון אכן היה זה שישב ליד ההגה, כפי שאמר לחבריו. הסיבה למהפך: עדותו התגלתה כלא אמינה ולוקה בחוסר לכידות. התובע ביקש, למעשה, לשכנע את השופט שלא לקבל את החזות התמימה והמפוחדת שהציג סימון במשטרה. בקשתו של התובע קוממה את סנגורו של סימון, ד"ר חיים משגב, שתמה מדוע התובע "נזכר בכך רק עכשיו". השופט, מכל מקום, דחה את הבקשה בנימוק כי קבלתה בשלב כה מאוחר "עלולה לפגוע בשיקול דעת בית המשפט" והציע לתובע שיעלה את השגותיו בסיכומיו. אחת הסיבות העיקריות ששיכנעו את התובע לשנות את דעתו קשורה לחלק מהותי בעדותו של סימון הנוגע לחילופי הנהגים במסלול נסיעתו של הג'יפ הדורס - מנמל ת"א, שם בילו ושתו לשוכרה, עד לאחר התאונה. לפי גרסתו, הוא וימיני התחלפו פעמיים: לפני התאונה התיישב ימיני בעמדת הנהג, ומיד אחריה החליף אותו סימון. ההחלפות, העיד, בוצעו מבלי שאיש מהם יצא מהרכב. התובע מבקש להוכיח כי גרסה זו אינה משכנעת מפני שימיני הוא גבר גבה קומה וכבד גוף ולפיכך קשה מאוד להחליף עימו מקומות, בעיקר בעת מנוסה. בעניין זה העיד סימון: "לדעתי יותר מהר להתחלף בתוך האוטו, גם כשמדובר באדם שמן וברכב מרווח. לא הזזנו את המושב לאחור. זה נכון שלא הגיוני להתחלף ברכב ביום רגיל, אך זה המצב". אחד הבקיעים שתרמו לכרסום במהימנותו של סימון, לדעת התובע, היה אירוע שהתרחש, לדבריו, בבוקר שלאחר הדריסה: סימון ירד לגן הציבורי הסמוך לביתו ואז הגיח רוכב אופנוע לא מזוהה שאיים עליו, בתנועת אקדח, כי ירצח אותו אם ישרבב את שמו של ימיני לתאונה. בעדותו אמר סימון כי האופנוען הוא אדם שקולו מוכר לו מהקהל שיושב באולם בית המשפט. כאשר נכנס לאולם צעיר בשם שי מוסלי, שנוהג להגיע לישיבות בית המשפט, שם לב התובע כי סימון לחש שהוא האופנוען. אולם בבדיקה שערך התובע במשטרה התברר כי צעיר זה שהה בחו"ל בעת התאונה וגם לאחריה. "אני מבקש סליחה ממוסלי שהחשדתי אותו", אמר סימון מאוחר יותר, "אך איני חוזר בי מכך שהיה אופנוען שאיים". וסימני השאלה רק מתרבים. בעדותו סיפר סימון כי כמה שעות לאחר הופעת האופנוען אמר לאשתו כשהיו בביתם: "לקחתי נשמה". באותה שעה התארחו בביתו שניים מחבריו הקרובים ביותר: ליאור זוארץ ושלומי אטיאס. סימון הסביר בעדותו כי גרסה זו היתה שקרית ומאולצת מפני שרצה, באמצעות חבריו, לשלוח מסר לימיני שהוא לוקח על עצמו את תיק הדריסה. מנגד, טוען התובע, מדובר בהתוודות בזמן אמת משום שהנאשם אמר את הדברים בפני האנשים הקרובים אליו ביותר. כשנשאל אם הוא שקרן ענה סימון: "רימיתי אותם. אמרתי להם שהייתי מעורב. הגעתי למצב שאני חייב לעשות זאת". מארג הראיות שיחבר השופט על מנת לקבוע מי היה הנהג בעת התאונה הוא מסקרן ומורכב לא רק עבור משפטנים חדי עין. זיכוי אחד הנאשמים מעבירת הריגה (20 שנה) אינו חותם את המשפט, שכן נגד הנאשמים תלויות ועומדות גם עבירות חמורות של גרימת חבלה בנסיבות חמורות (14 שנה) והפקרת הצעירות לאחר התאונה הקטלנית (תשע שנים).
