עלילות דורפמן וקוברי העתיקות

שני סוגי כינויים דבקו ביהושע (שוקה) דורפמן, מנכ"ל רשות העתיקות, מאז נכנס לתפקידו לפני תשע שנים.

הראשון - בובת המריונטה של הבריונים החרדים, האיש שנכנע לקבוצה הפיראטית אתרא קדישא, המנהל המתרפס.

ציניקנים יותר, אלה שמלגלגים בחדרי חדרים על זחילתו לעבר הרב דוד שמידל, שממנו הוא חושש במיוחד, מכנים אותו: התותחן האמיץ דורפמן. רמז לעובדה שכיהן בעבר כקצין תותחנים ראשי.

הסוג השני - הדורסן, האח הגדול שלא בוחל באמצעים, הגנרל שחיפש עבודה ובטעות הגיע לרשות העתיקות. תאונת עבודה.

מאחורי גבו, מתברר, מזלזלים בו. אפילו אנשים הנחשבים נאמנים לו אינם מעריכים אותו מקצועית. הם כואבים את הרס הרשות בידי מי שאינו ארכיאולוג בעצמו, את הבעיטה של המנכ"ל בכמה בעלי מקצוע מהשורה הראשונה, את תחושת הפחד והנזקים למחקר המדעי.

בסתר הם מותחים עליו ביקורת קשה גם בעניין השימוש שהוא עושה לעיתים במשטרה. "במקום לגייס אותה למלחמה באנשי הזרוע והאגרוף החרדים, המונעים חפירות ארכיאולוגיות", אומר גורם פנימי, "הוא מגייס אותה למלחמה באנשים אכפתניקים. הוא מתבלבל לפעמים בין טובים לרעים".

ביקשנו מקרה לדוגמה, והאיש הציע לנו מיד לשוחח עם אחד מבכירי הארכיאולוגים בישראל, פרופ' חנן אשל, מאוניברסיטת בר-אילן. "לכו אל האיש הנפלא הזה", אמר, "ותשמעו מה עוללו לו. שיספר לכם איך הפכו אותו בוקר אחד לקרימינל מסוכן. זו אמנם רק דוגמה, אבל מאוד עקרונית. היא מלמדת על חלק מאובדן הדרך של רשות העתיקות".

הבדואי וה"קרימינל"

אשל, 51, לא ישכח לעולם את הבוקר ההוא בראשית 2006, שבו הקישו שוטרים על דלת ביתו בירושלים, הציגו בפניו צו חיפוש ובישרו לו כי רשות העתיקות הגישה נגדו תלונה בחשד למעשים פליליים.

הוא, הארכיאולוג הוותיק והמנוסה, שתחום ההתמחות שלו הוא מגילות מדבר יהודה ומרד בר כוכבא, שמע אז לראשונה שהוא בחזקת עבריין לכאורה. לא סתם עבריין - יש אפילו חשד שהוא סוחר בעתיקות ומסתיר בדירתו חומר ארכיאולוגי חשוב שצריך להימצא בידי המדינה.

אשל היה המום מהאורחים הבלתי קרואים. מה הוא כבר עשה שמגיעה אליו הביתה משטרה? שאל את עצמו. גנב מטבעות עתיקים? זייף ממצאים ארכיאולוגיים? שלח פורצים למוזיאון?

החוקר הוותיק, שפרסומיו המדעיים ראו אור בחשובים שבמגזינים המקצועיים בעולם, לא הבין איך זה קורה לו. הוא שמע אמנם על המתחולל ברשות העתיקות ועל אווירת הפחד, אבל לא העלה בדעתו שהרוח הרעה תגיע עד פתח ביתו.

נבוך ומבויש הובל פרופ' אשל לחקירה במטה המשטרה במגרש הרוסים, ישב שעות מול מי שניסו להטיל דופי ביושרו, וגילה בסוף את הסיבה: הוא העז לרכוש מבדואי המתגורר בשטחי יהודה ושומרון, לטובת האוניברסיטה ובכספי "מרכז יסלזון לחקר תולדות ישראל", ארבעה קטעי מגילה של ספר ויקרא. חטאו הגדול, הסבירו לו, היה שלא דיווח על הרכישה לרשות העתיקות.

קטעי המגילה האלה, על פי אשל, התגלו במערה באזור נחל ערוגות, שאליה הגיע במסגרת סקר מחודש של מערות מדבר יהודה שנעשה באישור וברישיון הגורמים המוסמכים. במהלך העבודה, שהחלה ב-2001, נמצאו במערת הר ישי, בידי אחד מעוזריו, רועי פורת, שישה ראשי חיצים, 11 מטבעות ברונזה מתקופת מרד בר כוכבא וקרעים קטנים של פפירוס יווני. "ברגע שהתברר שהמערה מצריכה חפירה", כתב אשל לחברי המועצה הארכיאולוגית של רשות העתיקות, "הסקר הופסק".

באותו מכתב סיפר אשל כי בערב הוא התקשר לרשות העתיקות ולרשות שמורות הטבע וקיבל רשות לחפור במערה. החפירה התבצעה בנובמבר 2002, נמצאו בה שתי תעודות יווניות כתובות על פפירוסים, ובהמשך, כעבור כשנה וחצי, נחשף אשל לראשונה לארבעת קטעי המגילה של ספר ויקרא.

"בדואי הראה לי ולרועי פורת את ארבעת חלקיה והרשה לנו לצלמם. הוא ציין באוזנינו שסוחר עתיקות מחברון לקח צילום שלה לתל אביב, ושם הציעו לו עבורם 20 אלף דולרים. הוא לא מסר לנו היכן התגלו קטעים אלה".

"התנהגות בריונית"-

למרות שהבדואי לא חשף בפניהם את מקום מציאת המגילות, היו לאשל ולפורת הערכות בדוקות מאין השיג אותן.

"בינואר 2005 הגיע רועי פורת למערה אשר כבר סקר בעבר בגדה הדרומית של נחל ערוגות בשטחי יהודה ושומרון", כתב אשל, "והבחין בחפירות שוד חדשות וכן ביתדות חדשות שנתקעו לתוך הצוק בדרך למערה. כל העפר שהיה במערה סונן ונמצאו במקום חרסים מתקופת מרד בר כוכבא. לאור זאת ולאור עדות הבדואי, יש להניח שקטעי המגילה נמצאו במערה זו".

המגילות שהוצגו לאשל ולפורת היו במצב של התפוררות, ואלה החליטו שמוכרחים להצילן. "שימו לב", אומר לנו אשל, "זו המגילה הראשונה שנמצאה מאז 1965 והיא מזמן מרד בר כוכבא. קראו בה בפעם האחרונה בפסח שנת 135, והבדואים הדביקו את חלקיה בדבק פלסטי. הם גרמו לכך שהיא הפכה לקשה והתחילה להתפורר. הם דרשו עליה סכומי עתק בהתחלה, אחרי כן ירדו ל-5,000 דולרים ובסוף התפשרו על 3,000".

-דיווחתם לרשות העתיקות על המגילה-

"רק אחרי שרכשנו אותה מהבדואי. תחילה העברנו את ארבעת חלקיה למוזיאון ישראל, לצורך ניקוי הדבק, ואחרי השלמת הניקוי העברנו אותם לצילום במעבדות המשוכללות של המעבדה לזיהוי פלילי במטה הארצי. כשזה הסתיים, בהיותי בארה"ב, דיווח עליה רועי פורת לרשות העתיקות והכניס את נציגיה לתמונה. אילו היינו מעוניינים לשמור את חלקי המגילה לעצמנו, לא היינו מעבירים אותם למוזיאון ישראל ולמטה הארצי".

גרסת אשל, הנתמכת בראיות שונות, הפכה את התלונה נגדו למיותרת, וכך גם את כתב האישום. הפרקליטות ייחסה לאשל מעשה נורא של הכנסת עתיקה למדינת ישראל ללא דיווח, וחזרה בה ממנו לפני שנה בגין מצבו הבריאותי. אשל נמצא עכשיו בטיפולים ובין לבין הפנה אותנו לאותו מכתב ששלח בשעתו, אחרי פשיטת המשטרה על דירתו, לחברי המועצה הארכיאולוגית.

במכתב האשים את המנכ"ל יהושע (שוקה) דורפמן ואחרים בדיווחים לא נכונים בפרשת רכישת המגילה, וכתב כי שבע פעמים התקשר לדורפמן כדי לקבוע פגישה להבהרת הנושא, ושבע פעמים נדחה על ידו. "לעניות דעתי", הוא מסכם את דבריו באותו מכתב, "סיפור גאולתם של הקטעים שנמצאו בנחל ערוגות על ידי 'מרכז יסלזון' הוא סיפור הצלחה. עובדה היא שהקטעים נשמרו, נמסרו לאוצרות המדינה ולא מצאו את דרכם לשוק העתיקות העולמי. הצלחנו לברר היכן הם התגלו".

רגע לפני שהוא חותם את המכתב, מתקשה אשל להסתיר את זעמו על מה שאירע: "ככל שידיעתי מגעת, אף אחד לא חושב שאני סוחר בעתיקות. התלונה במשטרה מעידה על התנהגותה הבריונית של רשות העתיקות, שבמקום לברר עימי את הדברים העדיפה לשלוח לביתי שוטרים. ככל הידוע, דבר דומה לא אירע מעולם בתולדות הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית. הדבר מעיד, לדעתי, על היחס של רשויות החקירה לא רק כלפיי אלא גם כלפי ארכיאולוגים המלמדים באוניברסיטאות".

"כן, אני מפחד ממנו"

פרופ' אשל הוא היחיד מבין הארכיאולוגים שאליהם פנינו שהסכים לדבר בשמו. כל האחרים, בהם אנשי אקדמיה ומחקר ידועים ומנוסים, ביקשו לא להיחשף. הם הציגו זאת כתנאי מוקדם לשיחה על התנהלות שוקה דורפמן ורשות העתיקות.

אחד מהם הודה במפורש: "אני מפחד ממנו. אני לא מוכן ששמי יוזכר בשום צורה בכתבה שלכם. תאספו את רשימת הקורבנות שלו, בהם ארכיאולוגים מהשורה הראשונה כמו ד"ר מוטי אביעם וד"ר צבי גל; תעיינו במכתבים של ארכיאולוגים שונים, ותבינו לאן האיש הזה מסוגל להגיע. תבינו למה אני מבקש להישאר מחוץ לאזור הסכנה".

הוא הוסיף: "לחוקר ספרות אין בעיה לחקור ספרות כי הוא לא זקוק לרישיון. לחפירה ארכיאולוגית, לעומת זאת, אתה זקוק לרישיון. אתה תלוי בחסדיו של דורפמן ושל הדורפמנים הקטנים שהוא גידל סביבו. כבר היו מקרים שרישיונות עוכבו, שנשאלו שאלות ושהערימו קשיים בפני ארכיאולוגים חופרים. אני, תודה לאל, לא ברשימה הזאת. אני יודע עם מי יש לי כאן עסק".

ביקשנו להבין היכן שורש הבעיה ברשות העתיקות - והוא השיב: "בעובדה שדורפמן אינו בעל מקצוע. הוא לא ארכיאולוג, אין לו זיקה לארכיאולוגיה, הוא בסך הכל גנרל בדימוס, שהיה פעם קצין תותחנים ראשי וחיפש לעצמו עבודה חדשה. זה לגיטימי, אבל לא על חשבון הארכיאולוגיה והעבודה המדעית".

עם כל הכבוד, גם קודמו בתפקיד היה גנרל בדימוס.

"נכון, אבל אין מה להשוות. אמיר דרורי היה בעל חוט שדרה ותואר ראשון בארכיאולוגיה. הוא היה מקצוען. כשעזב אותנו וחיפשו לו מחליף, פשטו שמועות שמנסים להמליך על הרשות, לראשונה מאז הקמתה, אדם שאינו ארכיאולוג. נטע זר.

"השמועה הזאת ניסרה באוויר עד שבוקר אחד התברר שהגיע שוקה דורפמן והוא מבקש להיבחר למנכ"ל. התמודדו מולו כמה בעלי מקצוע רציניים, ביניהם בלט ארכיאולוג מחוז הצפון, ד"ר צבי גל, ובאופן טבעי גל אמור היה לזכות בתפקיד. אבל הפוליטיקה הקטנה חדרה גם למקום הזה ודורפמן נבחר על חודו של קול".

גל קיבל עליו את הדין, נשאר ברשות העתיקות והעמיד את שירותיו הטובים למנכ"ל החדש. אבל במקום שדורפמן יחבק אותו וינצל את כישוריו וניסיונו, בעיקר אחרי שעבר לתפקיד מנהל מחלקת הפרסומים המדעיים וקצר בו הצלחה, התחיל דורפמן עם הזמן להצר את צעדיו. הוא דחק אותו לפינה, פגע במעמדו, אירגן לו סדרה שלמה של זובורים. אנשים ברשות מספרים שהוא עשה הכל כדי להמאיס עליו את העבודה.

"זה נמשך כמה שנים", מספר עובד ברשות, "כשגל נושך את השפתיים, חורק שיניים, מחפש דרך לתפקד ולהישרד. הוא ספג מהלומות והשפלות, הוריד את הראש מתחת למים, ניסה לעבור את הסערות בשלום. בסוף, ב-2006, כשהתברר שגל עדיין לא נשבר - הוטל על ד"ר עוזי דהרי, סגנו של דורפמן, להוציא אותו להורג מבחינה מקצועית. הוא הודיע לו שעליו להיפרד מתפקידו במסגרת הליך של 'רוטציה'. גל השיב: עד כאן. לא יקום ולא יהיה".

"הכעס של גל", אומר יודע סוד נוסף ברשות, "היה מוצדק. הרוטציה הזאת היתה בעצם ובפועל הדחה. דורפמן הציע לו תפקיד שאנחנו מכנים 'ארכיאולוג חופר', כלומר תפקיד המחזיר אותו 30 שנה לאחור. רק כדי לסבר את האוזן, זה כמו לקחת שופט שהתחיל בבית משפט לתעבורה בעיר קטנה, התקדם לתפקיד של שופט מחוזי, קנה לעצמו שם טוב בזכות כישרונו ויכולתו ואחרי עשרות שנים להחזיר אותו לתחנה הראשונה. זה לבעוט אותו בכוח הביתה".

ד"ר גל סירב לקיים את הרוטציה, פנה לבית הדין לעבודה, ואחרי הוצאת צו מניעה זמני הסתיים המאבק בפשרה: הארכיאולוג עתיר הניסיון נאלץ לפרוש, אבל עם פיצויים ביד. רשות העתיקות איבדה את אחד מטובי חוקריה, אבל ממשיכה להגן על החלטתה והתנהגותה.

"הטענות שיציאתו של גל לפנסיה מוקדמת קשורה לעובדה שהתמודד על תפקיד המנכ"ל", כתבה לנו דוברת הרשות, "מופרכות". לטענתה, בחירת המנכ"ל נעשתה לפני עשר שנים, בעוד צבי גל עזב לפני שנה. בנוסף, "כשמנהל הרשות התמודד על התפקיד, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת מי המועמדים האחרים ומיהו צבי גל".

עוד כותבת הדוברת כי גל סיים את עבודתו "מכיוון שמיצה את עצמו אחרי שנים רבות ברשות", ומבקשת להזכיר לנו כי הוא עבד ברשות העתיקות תחת המנכ"ל דורפמן במשך שמונה שנים.

מדיניות הכניעה לחרדים

מה הכישלון הגדול של דורפמן, מעבר לבעיות ביחסי אנוש? שאלנו לפני שבוע את אחד מעובדי הרשות - והוא ירה מהמותן: "הכניעה לחרדים. לא סתם כניעה, כי אם התבטלות והתבזות של ממש".

על פי אותו עובד, זה לא קרה לדורפמן סמוך לכניסתו לתפקיד אלא כעבור זמן, כשהבין שעליו להילחם באנשי אתרא קדישא. טבילת האש הראשונה שלו נרשמה בסמוך למלון הסקוטי שליד הכנרת, שם היה מגרש ריק והמלון ביקש להקים עליו אגף חדש. התוכניות היו מאושרות, רשות העתיקות נקראה לחפירות הצלה של כמה קברים עתיקים, היו איומים של החרדים והמשטרה נערכה לקראת ההתפרעויות.

אלא שהחפירות נדחו ברגע האחרון ביוזמת המשטרה, המלון חזר בו בינתיים מהחלטתו להתרחב, ודורפמן פילס לעצמו דרך אל הרב שמידל. ראש אתרא קדישא הפך לבעל בריתו.

ואכן, מסמכים שבידינו מלמדים כי מה שלא הצליחו לעשות בעלי זרוע חרדים בתקופת אמיר דרורי ז"ל - שהשיב להם מלחמה בעזרת המשטרה - הם עושים בעידן יורשו. מאז נבחר דורפמן לתפקידו הוא מנהיג מדיניות של כניעה למתפרעים החרדים, מתנהל כשפוט של להקת שמידל, מקבל מהם הוראות. הוא בורח מעימותים. הוא מ-פ-ח-ד מהם!

אנשים שראו אותו במעמדים האלה מספרים כי הוא חושש כל כך מהאלימות החרדית, עד שבישיבות ההנהלה המצומצמת של רשות העתיקות הוא מעלה את הנושא למען יראו וייראו.

בין היתר נתן לכך ביטוי בינואר 2008: "בחודש האחרון", אמר, "היינו עדים לשני מקרים שבהם ארכיאולוגים מטעם רשות העתיקות פעלו על דעת עצמם וטיפלו בעצמות בלי לדווח. למעשה, הם פעלו שלא על פי הנהלים של הרשות. מדובר בתקלה חמורה שתהיה לה השפעה על התנהלות החרדים באתרים אחרים. יש להקפיד על ביצוע הנהלים וההנחיות".

חתול מת ליד הבית

להקפיד על הנחיות? על אילו הנחיות בדיוק - אלה של הרב שמידל או אלה של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, משנת 99'-

גורם שמחוץ לרשות עושה סדר בפרשה: "בסוף שנות ה-90 קבע היועץ המשפטי שעצמות המתגלות בחפירות אינן בחזקת עתיקות, ועל זה עטו מיד אנשי אתרא קדישא. הם טענו שאסור לארכיאולוגים להתעסק בכלל עם קברים, בעוד אנשי הרשות טענו שקברים זה לא רק שרידי עצמות: יש ערך מדעי לקבר עצמו ולמה שמתגלה בסביבתו.

"בסוף הושגה הפשרה הבאה: הרשות צריכה לדווח מדי שבוע למשרד הדתות על החפירות שהיא מבצעת, והמשרד רשאי לשלוח לשטח החפירות אנשים המקובלים על הרשות. אם וכאשר מתגלות עצמות, מפנים אותן לקבורה במקום אחר וממשיכים בחפירות. אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. לצערי, לא תמיד זה עבד כך".

למה, כי בפועל הגיעו למקום אנשי אתרא קדישא חמומי המוח - אותם אנשים שפגעו בחוק, שהתפרעו, שהשתוללו, שהרימו יד על שוטרים?

"נכון, אבל אז היה מי שיילחם בחבורה הבריונית והצעקנית הזאת. היום אין. התוצאה נוראה: ברגע שמתגלים קברים עתיקים או שרידי עצמות, עוצרים את החפירה, מפסיקים את העבודה, מכסים את השטח בעפר. אפילו אם נשארו מתחת לקברים, לצידם או מעליהם ממצאים ארכיאולוגיים בעלי ערך רב - הם לא מעניינים יותר את רשות העתיקות. דורפמן הפך את שמידל לפוסק הדור".

ביוני 2007, למשל, לאחר שדורפמן קיים פגישת עבודה בנושאים הללו עם מי שהיה השר האחראי לענייני דתות, יצחק כהן - בובת מריונטה נוספת, בעייתית בזכות עצמה, של הרב שמידל - הוא שב ממנה חוגג ומרוצה. "המדיניות בנושא הקברים הוכיחה את עצמה", אמר בישיבת ההנהלה, "לארכיאולוגים של המרחב אין את הסמכות לשנות את המדיניות".

החברים שמעו, הפנימו וכבר לא התרגשו. אבל היה ברשות מי שנזכר בסרט שהפיק אהרון גולדפינגר לפני שלוש שנים על תופעת הפשקווילים במחנה החרדי, וששודר לאחרונה שוב בערוץ 8.

בין היתר, נראה בסרט שוקה דורפמן מגיע לדירת משרד הנראית כמו החמ"ל של הפורעים והמפגינים האלימים מאתרא קדישא, משוחח בנחת עם נציג מזוקן של בעלי הזרוע ושומע ממנו על הימים שבהם האלוף אמיר דרורי סירב להיכנע לאיומיהם ו"המצב היה קשה". הוא מציג לו מול המצלמה קלסר סודי שכותרתו "חיסול הרשות", מספר לו שבמערכה על כביש 6 הם השקיעו כ-50 אלף דולרים ושומע את דורפמן מוחה בקול רפה על צעקות המפגינים "היטלר! היטלר!"

"זה נורא", אומר המנכ"ל דורפמן, "שאל את אשתי מה היא חושבת על זה. תלך לאיציק מגן, שהוא הארכיאולוג של קצין המטה, זה ששמו לו חתול מת ליד הבית..."

המארח קוטע אותו. הוא מסביר לו שפעם בחמש שנים זה לא נורא, ומול המצלמה מציג לפניו פנקס שבו כתובות, תמונות ומספרי זהות של הארכיאולוגים השונים, אויבי העצמות והקברים. קצין תותחנים ראשי לשעבר מגיב שוב בקול רפה: "זה מפחיד... מהיכן קיבלת את זה... אני כל הזמן יודע שיש לי האזנה בטלפון במשרד. בחיי!"

הפקרת החיים באשקלון

התמונות והקולות האלה מחזירים אותנו לתרומת דורפמן לפני כשנה להפקרת חיי אדם לטובת הצלת עצמות בכמה קברים פגאניים באשקלון. כתם לדיראון עולם.

הסיפור לקוח מפרשת הפקרת ביה"ח ברזילי במלחמה האחרונה, שם הושלמו ההכנות לבניית חדר מיון ממוגן ועליו מגדל אשפוז. זה קרה אחרי שנתיים של עיכובים מיותרים בבנייה, ואחרי שכבר ניתן פסק הלכה של הרבנים הראשיים המתיר לפנות שרידי עצמות של קברים פגאניים שגרמו לעיכובים. רק אדם אחד התנגד למימוש התוכנית: דוד שמידל.

באחד הלילות, בחשאי, כשמשרד ראש הממשלה הורה לנציגי רשות העתיקות להתייצב בבוקר לפינוי שרידי העצמות; כשכבר נקבע נציג מטעם הרבנים הראשיים לפינוי העצמות לקבורה; כשהמשטרה נערכה להדיפת מתפרעים - אם וכאשר ידלוף הסוד לאוזני הרב שמידל - מיהר דורפמן להיפגש עם הרב ולשתף אותו בסוד הגדול. הוא שכח את מי עליו באמת לשרת.

דורפמן הבין ודאי היטב מה הוא עושה; הבין אילו לחצים יפעיל מיד החבר שמידל - ובכל זאת בחר להתייצב לימין העצמות והמתים במקום להצלת אנשים חיים. התוצאה לא איחרה לבוא: עוד באותו הלילה נסוגו אנשי משרד ראש הממשלה, בלחץ איומי החרדים, מהאישור שנתנו לפינוי העצמות. נציגי רשות העתיקות הצטוו לא להופיע בבוקר באתר הבנייה, ומאז הפרויקט החשוב הזה קבור ליד שרידי העצמות. בית החולים של הקו הקדמי בדרום המדינה ממשיך להיות מופקר.

"מידע שקרי ומגמתי"

בתגובה לממצאי בדיקת "ישראל היום" כותבת לנו דוברת הרשות, יולי שוורץ, את הדברים הבאים:

1. הטענה כאילו החרדים מארגון אתרא קדישא שולטים ברשות העתיקות מופרכת וחסרת יסוד. תקדים של בית המשפט העליון קובע כי יש לאזן בין כבוד המת לבין צורכי הפיתוח ותנאי רשות העתיקות לביצוע חפירה - ובהתאם לכך פועלת הרשות. חשוב להבהיר כי רשות העתיקות חופרת גם באתרים שבהם מצויים קברים, על פי שיקולי ובקשת המזמין. זאת, בהתחשב בצורכי הפיתוח ובהתאם לצורכי מדע הארכיאולוגיה ועל פי שיקולים מקצועיים בלבד. רשות העתיקות מנסה לתאם את הדברים עם אתרא קדישא, והכל על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

2. יש להבהיר כי אין שיתוף פעולה מלא עם החרדים, ואולם יש ניסיון להגיע איתם להבנות. המחקר הארכיאולוגי אינו ניזוק מניסיונות הידברות. רשות העתיקות אחראית על שמירת העתיקות בארץ, והחוק אינו מגדיר את המת כעתיקה. עם זאת, אפשר להתאים, ככל שניתן, את הפיתוח לקברים הנמצאים בשטח.

3. השאלה אם למנהל הרשות יש רקע ארכיאולוגי או לא, אינה רלוונטית. למנהל רשות העתיקות יש סגן לענייני ארכיאולוגיה המופקד על עניינים מקצועיים אלה, ובמקרה הצורך מתקיימת התייעצות בין גורמים מקצועיים ברשות למומחים חיצוניים מהאקדמיה. הרשות מתנהלת על פי עקרונות מקצועיים מדעיים, והאמירה כאילו המנהל "אינו עומד בלחצים של החרדים" היא מגמתית, מקוממת וחסרת בסיס.

4. הטענה כאילו ברשות קיים שלטון פחד וכאילו מהלכים אימים בפיטורים על אנשים שקרית ומשוללת כל יסוד. פיטורי עובדים נעשים לאחרונה בשל קיצוצים תקציביים, בתיאום עם ועד העובדים ובאישור מועצת רשות העתיקות.

5. בעניין פרופ' אשל: "טענותיו של אשל זכו להתייחסות מקיפה בדיון שהתקיים במועצה לארכיאולוגיה. במהלך הדיון הגיב מנהל הרשות, מר דורפמן, לטענותיו של פרופ' אשל. ההחלטה על הגשת כתב אישום נגדו התקבלה על ידי פרקליטות מחוז ירושלים לאחר חקירת משטרה. הרשות פעלה בעניינו כפי שהיא פועלת כלפי כל אזרח.

"תקצר היריעה מלפרט את התנהגות אשל בפרשה זו (כדאי לעיין בכתב האישום וללמוד אותו באופן יסודי). רק נציין שלאחר שחלה, ביקשה רשות העתיקות ביוזמתה לבטל את האישומים נגדו. הגם לזה ייקרא התנהגות בריונית-"

הדוברת מוסיפה וכותבת כי המידע שבידינו "שקרי ומגמתי", וכי "רק גורמים אינטרסנטיים חורשי רעה, שטובת רשות העתיקות אינה עומדת מול עיניהם, בלשון המעטה, יכולים להגות דברים כאלה".

michals@israelhayom.co.il | uzid@israelhayom.co.il | motig@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו