"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ככה לא עושים תיאטרון

מה קרה להצגות בפסטיבל עכו השנה? האם תיאטרון "אחר" צריך להיות בלתי מקצועי? • למעט שתי הצגות שהרשימו אותו, בהן אחת מהזוכות, מבקר הבית יצא מאוכזב מהפסטיבל

, עודכן
0
"אבו אובו בשוק הקצבים".  גם מצוינת וגם אחת מהשתיים שזכו בפרס הראשון ,
"אבו אובו בשוק הקצבים". גם מצוינת וגם אחת מהשתיים שזכו בפרס הראשון

לפעמים התיאטרון האמיתי מתקיים מחוץ לבמה, במסגרת מופע האימפרוביזציה הבלתי פוסק שנקרא החיים. בטקס הסיום של פסטיבל עכו השנה ניתן פרס משני להצגה "מילות מפתח", על פי כתבותיו של העיתונאי גדעון לוי.

יוצר ההצגה, אלדד גלאור, בחר להשתמש בבמת הטקס כבמה פוליטית. הוא הקריא מכתב מאת אחד הצופים, "צבר בן 95" לדבריו, שהודיע לו כי לאור הדברים שראה לא יתמוך עוד במדינת ישראל "הפשיסטית" ובדרכיה.

בתגובה קם ממקומו השחקן הדתי עמיחי חזני, ממשתתפי ההצגה "טאטע", נטל את המיקרופון והכריז: "מדינת ישראל מממנת פסטיבל שבו אנשים אומרים שאין לה זכות קיום!"

גם אם חזני צודק מבחינתו, הבעיה העיקרית של פסטיבל עכו השנה היתה תיאטרונית ולא פוליטית. נכון, רבות מההצגות היו פוליטיות וביקורתיות, אבל אפילו מבקריה החריפים ביותר של ישראל היו יוצאים מהן מעט נבוכים בשל האופן שבו הובעה הביקורת.

זה היה שבוע מתיש של תיאטרון הססני וחסר כיוון. ברוב המקרים בחרו היוצרים לא להסתכן. כמעט בכולם ניסו לתפוס מרובה והחמיצו הזדמנות לומר אמירה. חזני יכול להירגע. יוצר שאינו מניח ליצירתו לדבר וחש צורך לגבות את אמירתה מעל בימת הטקס מבין היטב שהיא לוקה בחולשה, והיא לא היתה היחידה.

כמו בקזינו

תיאטרון פרינג' הוא הימור. מתוך עשר ישיבות באולם מואפל אולי אחת תניב חוויה שלא תישכח, וגם זה במזל. הליכה לפסטיבל של תיאטרון פרינג' היא כמו כניסה לקזינו. כדי לזכות במשחק המזל של הפרינג' יש למשוך בידית ולקוות שכל הגורמים יסתדרו בשורה, כמו דובדבנים במכונת משחק. השנה היו רגעים רבים של כמעט. היה משחק, היה ארט, היה קונספט, היה אפילו בימוי, אבל כמעט בכל המקרים נעדר גורם הכתיבה. 7 במקום דובדבן, לעזאזל.

"טאטע", ההצגה שבה השתתף חזני, היתה עשירה בחן ובהומור, אבל ליטפה רק ברפרוף את עולמם של בעלי התשובה, מבלי להעמיק ולתאר את הדילמות שלהם או כל דילמה אנושית של ממש. "חוויה מתקנת" עסקה במהומות שהתחוללו בעכו בשנה שעברה באמצעות דימוי מבדח של סדנת "קואוצ'ינג" משותפת ליהודים ולערבים, אבל לא הציגה אמירה מחדשת או נועזת במיוחד ובסופו של דבר איבדה כיוון.

"צ'יקן פרויד", שסבבה את שירתה של נטלי תורג'מן, הוכיחה שתורג'מן היא שחקנית אנרגטית ונועזת אבל השירה שלה עדיין אינה ראויה לאירוע תיאטרון תת-קרקעי, בעיקר לא כזה שבו הקהל נאלץ להחליף מקום מדי כמה דקות.

הטרטורים של תורג'מן היו זניחים לעומת מסע הכומתה של "סמטאות לוחשות". גם כאן היו הכוונות טובות. הצופים הלכו בעקבות תושב העיר עבדו מתא בסמטאות העיר העתיקה, בין מופעי בובות ומונולוגים המציירים את עברה של העיר. זה היה נחמד, אבל מתקתק ולפעמים טרחני.

במקרה של "מילות מפתח", ההצגה שזכתה בפרס משני, הכשל נבע מתפיסת מרובה: אי אפשר להעביר מסר היטב באמצעות אינספור סיפורים שכל אחד מהם מזעזע יותר מקודמו. מחזאי טוב היה מתמקד בסיפור אחד. דרמטורג טוב היה מאלץ אותו לעשות זאת. איפה אנשי המקצוע בעכו? האם תיאטרון "אחר" מוגדר על פי היותו בלתי מקצועי?

אפילו אחת משתי הזוכות בפרס הראשון, ההצגה "הבית של מתוקו", לקתה באותה בעיה. במקום ללכת מן הפרט אל הכלל ולספר את סיפורה של העדה האתיופית באמצעות סיפור אישי ואנושי, נבללו בה יותר מדי עלילות. מתוך הבלילה זרחו עשר דקות של תיאטרון מופלא - סיפורה של נערה באר-שבעית מכורה לסמים, שמוצאת את עצמה נטושה מכל עבר: מצד אביה שבשכונה ד', מצד מאהבה שברהט, מצד הממסד הרפואי בבית החולים סורוקה. ברגע שהאישי נכנס לתמונה, מלא בפרטים יומיומיים, קצבי, משוחק היטב וחסר רחמים, זה עבד.

ההצגה "ג'ננה",לעומת זאת, בחרה לצאת מתוך הפרט אל הכלל. הבחירה הזאת הוסיפה לה עוצמה וערך. יש יותר מ"אבל" אחד ב"ג'ננה", אבל למי שכבר עייף מלבקר זאת היתה הצגה אחת ראויה למדי. לצידה ניתן למנות את "מסעות צלב", שלא השתתפה בתחרות אבל הצטיינה במשחק מרשים, בעיקר מצד שחקניה הזרים, ובקשיחות: כשירד גשם זלעפות לא התבלבלו האמנים, כינסו את הקהל לפינה מסוככת והמשיכו להופיע בגשם כשהם ספוגים מים.

בלי שום "אבל"

כך או כך, בסופו של דבר עלו בפסטיבל הזה רק שתי הצגות ללא "אבל" מהותי: האחת היתה "אולמי סן-סט". אירוע הנפתח במיצג מרהיב המדמה חתונה ישראלית, הופך בהדרגה לקומדיה יצירתית בכיכובם של שולחנות החגיגה, ומסתיים במהומה גדולה ומצחיקה באמת. היוצרת שירי ג'ורנו יצקה אופל, הומור ודמיון לכדי הרפתקה שאי אפשר לסרב לה.

ההצגה המצוינת השנייה היא גם זו שחלקה עם "מתוקו" את הפרס הראשון: "אבו אובו בשוק הקצבים", עיבוד למחזה "המלך אובו" של אלפרד ז'ארי בביצוע אנסמבל אל-חכוואתי הירושלמי. הצגה זו היתה אחד מאירועי התיאטרון הנועזים ביותר שנראו על במה ישראלית. בתיאור סיפורה של משפחת קצבים המבקשת לרכוש לעצמה עוצמה פוליטית באמצעות רצח, הלכו היוצרים עד הסוף בכל תחום: בהומור, בבוטות, בשימוש באביזרים (חלקם חלקי בשר שהקשו על בעלי בטן חלשה לצפות בהצגה כולה), באנרגיות, בחוצפה ובכישרון. זו היתה הצגה שהלכה עד הסוף ויישרה את כל דובדבני מכונת המשחק לרצף אחד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר