- תגיד, ג'קי, אם הרב הזה כל כך חכם וגדול בתורה, למה הוא מדבר בצורה כל כך דוחה? מאיפה כל הזוהמה הזאת, והשנאה לכל מה ששונה ממנו? תגיד הוא באמת חושב שכולנו עמלק או שהוא פשוט מתענג על התגובות של הקהל הדפוק שלו?
זאת פחות או יותר השאלה הנפוצה ביותר שאני נתקל בה מצד מה שמכונה "הציבור הרחב". לו רק היה לי שנקל על כל פעם שהתבקשתי להסביר את תופעת החרדים המקללים/מעליבים/סתם־מדברים־לא־לעניין, או לגונן עליה רחמנא ליצלן - הייתי יכול לרכוש חצי דונם להפשרה באזור כרכור. מה פתאום אני? כי אחרי הכל אני חובש כיפה, אבל מתחכך בעולם החילוני על בסיס יומיומי, כך שברור למדי למה חלק מחבריי מינו אותי לשגריר בעל כורחי. מוצאי המזרחי ומשפחתי הירושלמית הופכים אותי גם לפרשן לענייני ש"ס ובנותיה. אבל לרוב באמת שלא הצלחתי להסביר, ולגונן פשוט לא רציתי. אפשר להבין מדוע. לא?
למרבה הפלא, ממש לאחרונה קורה בדיוק ההפך. "תגיד ג'קי, אם האמן הזה כל כך חכם, ומוערך, ותרבותי, אז למה הוא מדבר ככה?! והזוהמה, והשנאה לכל מה ששונה? ותגיד, הוא באמת חושב שכולנו בהמות או שהוא פשוט מתענג על תגובות הקהל הדפוק שלו..."
אכן עולם קטן ומופלא הוא עולמנו, ובעיקר מעגלי. ושוב, אין לי חשק להסביר או לגונן, למרות שאת עולמם של המקללים אני די מקרוב מכיר ואוהב. כך שאני בוש ונכלם, ובעיקר מודאג בדיוק כמו שאני מודאג בכל פעם שרב הדור זקן עושה בושות וממטיר חרפות לכל עבר. וכן, אני רוצה לטעון שקו ברור של דמיון עובר בין שני המקרים.
בשני המקרים מדובר בקהילות מסובסדות. האמנות הממוסדת היא כוילל. אמנם אין כמעט דבר במשותף לעולם החרדי ולעולם התרבות החילוני, אבל ברגע שמדובר במוסדות ובתקציבים הדמיון זועק לשמיים. החרדי טוען שללא התורה אין הצדקה לקיומנו. האמן אומר דברים דומים בזכות האמנות. אני מאמין באמונה שלמה ששניהם צודקים. אבל ברגע שקהילה מסוימת מתרגלת לכך שהיא היא הנציגה הבלעדית עלי אדמות של הרוח - התורה או התרבות, דבר ה' או המוזה - היא מתחילה להתנוון. חבריה מאמינים שהם באמת פטורים ממה שאחרים חייבים בו, וזכאים למה שאחרים צריכים לשפוך זיעה עבורו. התוצאה היחידה האפשרית של הקלקול הזה היא בוז וסלידה. כלפי מי? באופן די מוזר, בדיוק כלפי היד שמשלמת את שכרם.
מכאן הקללות והאמירות האומללות. ומכאן הבינוניות של היצירה. ואכן היצירה התורנית העלובה של ישיבות המקללים דומה כשני פיהוקים לתיאטרון של מסייה עודד קוטלר.
חשבתי השבוע על טקס הלוויה של ניסן נתיב. הג'נטלמן המיוחד הזה היה לא רק מורה למשחק, אלא גם מורה דרך. כשניסן נתיב הגיע ארצה, התיאטרון הישראלי היה בעיקר רוסי. שמות סלאביים גדולים כמו סטניסלבסקי, צ'כוב ואפילו נמירוביץ'־דנצ'נקו נלחשו בחרדת קודש בחדרי החזרות של "הבימה" (שכונתה באותם ימים "גאבימה") וניסן היה בין החלוצים שהעזו לנגוס באורתודוקסיה הרוסית ולהזכיר שדברים מעניינים מתרחשים גם במערב היבשת. לונדון ופאריס למשל. באותן שנים שימשתי מורה לתיאטרון בסטודיו הירושלמי של ניסן נתיב, וראיתי בו מורי ורבי, כמו רוב האנשים הטובים והמוכשרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.
את החלק המרכזי בדברי ההספד נשא שר התרבות דאז מר ראלב מג'אדלה. נאומו, במחילה, היה מגוחך ונלעג. הרושם הברור היה שרק בדרך לאולם טרח כבוד השר לברר מה זה ניסן, מי זה נתיב, ומה פתאום צריך ללמד שחקנים. לא היה למג'אדלה מושג ירוק על מה ולמה התכנסנו, אבל זה לא הפריע לו לשטוח באריכות נאום פוליטי מובהק וחלול של מקושש הזדמנויות. אני חייב לציין שאף אחד לא שרק בוז. איש לא השתיק את השר, ולא תהה מה בדיוק מכשיר אותו לעמוד בראש משרד התרבות. על כינויי גנאי מעולם החי או הצומח אני בכלל לא מדבר. ברור לי לגמרי מדוע.
• • •
לפני מג'אדלה היה לנו שר תרבות בשם מתן וילנאי, וגם הוא לא זכה לשמוע שריקת בוז אחת. בין יתר משימותיו, מצא את עצמו כבוד השר בעיר אשדוד באירוע מחווה לזכרו של הפייטן הדגול ר' דוד בוזגלו. הפיוטים של בוזגלו הם פס הקול של אחת העליות הגדולות שהגיעו אי פעם לארץ. עבור מי שחי את עולם הפיוט, או לפחות גדל במשפחה יוצאת מרוקו, השם "בוזגלו" מצלצל כמו "שלונסקי". כבוד השר לא שייך לאלה וגם לא לאלה, ולכן השם בוזגלו צילצל באוזניו כמו... נו, כמו בוזגלו.
זאת הסיבה מדוע בחר אז שר התרבות לשלוף מכיסו את הנאום שנשאר לו שם מהפעם האחרונה שבה נאלץ להשתתף באיזו מימונה. הוא ריפרף כמה משפטי חובה על תרומתה של העדה המרוקאית והשתלבותה המופלאה. בני המשפחה סיפרו לי אז שהם חשו מבוזים. אבל אף אחד לא צייץ. איש לא העלה בדעתו לפגוע בכבודו של השר.
שיהיה ברור, גם אני לא מת על הסגנון של השרה מירי רגב. בכלל, לו היתה נועצת בי, הייתי מפציר בה להקדיש את החודשים הראשונים לכהונתה ללימוד מעמיק, ובעיקר שקט, של התחום החדש שאליו נכנסה. אולי גם לעבוד על אוצר המילים. הייתי מבקש ממנה ללמוד את הביוגרפיה של ביטויים נפיצים כמו "לחם ושעשועים" ולא להיחפז ולעשות בהם שימוש מביך. הייתי מעיר לה, מן הסתם, גם על הבעייתיות בשימוש החוזר ונשנה במילה "נביא"; "נביא תרבות לפריפריה" או "נביא מוסיקה לדרום". נו באמת, גברתי. את לא אמרגן. נו, יש לי ביקורת, אבל קבלת הפנים האומללה שסידרו לשרה מטעם האליטה הממוסדת המכנה את עצמה "אמני ישראל" היא לא רק בעיה שלה, אלא של כל שוחרי התרבות בישראל.
השרה רגב היא לא הראשונה שזוכה לקבלת פנים כזאת. אם היא תרים טלפון ללימור לבנת נדמה לי שתוכל לשמוע דבר אחד או שניים על גורלו, או גורלה, הצפוי מראש של שר תרבות מהמפלגה הלא נכונה. אבל שרים באים והולכים ואילו המנטליות של קוטלר, וקסמן ושאר המגדפים היא כאן כדי להישאר.
שר תרבות לא חייב להיות אמן. לשאול שר תרבות מתי ביקר לאחרונה באופרה זה כמו לשאול שר בריאות מתי לאחרונה הוציא תוספתן או לקח משטח גרון. שר תרבות באמת לא חייב להיות אמן. אבל כל אמן חייב להיות איש תרבות. ובאומרי איש תרבות אין כוונתי לטווס מפודר ומנופח שיש לו מנוי יוקרתי במקומות הנחשבים, אלא לאדם שמחויב ליצירה, לפתיחות, ומעל לכל למבט הסקרני והמתבונן בכל מה ששונה ממנו. כי מי שרואה בכל אלו בהמות ורמשים, איך ישחק אותם? איך ישיר להם? איך ייצור?!
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו