לפני כמה שנים עבדתי בעבודת כתיבה קבועה, שהפכה אותי למעין חייל היי־טק: הייתי מגיע למשרד בבוקר ויוצא מאוחר בערב. זה היה לא רע בכלל ואפילו משתלם, אבל מה שאני הכי זוכר מאותה תקופה זה את "דיין": מדובר בבחור שבמשך תקופה ארוכה חיכה בכל בוקר בכניסה למשרדי גוף התקשורת שבו עבדתי, הציג את עצמו כמר דיין, ושאל אם אנחנו יודעים משהו על תחקיר טלוויזיה חשוב שנערך עליו. כשמישהו השיב בשלילה, הוא נהג למלמל "משקרים, כולם משקרים", ולהסתובב סביב עצמו בדאגה שגברה והלכה מיום ליום.
בהתחלה ניסינו לברר אם באמת מדובר במישהו שקשור לתוכנית כלשהי שעובדים עליה בבניין, אבל מהר מאוד הבנו, גם בזכות ההתנהגות שלו, שהפכה משונה יותר מיום ליום, שהאיש, איך נאמר, לא ממש מחובר למציאות. הסיפור חזר על עצמו בכל בוקר, אפילו התחלנו לחכות לשאלות של דיין הלא מזיק, עד שאחרי כמה שבועות המצב החמיר: משאלות מודאגות הוא עבר לצעקות, ולבסוף - נשבע לכם בכל היקר לי - הופיע יום אחד בכניסה לבניין כשהוא חובש על ראשו קסדה מצופה בנייר כסף, מהסוג שחובשים שחקנים בסרטי מדע בדיוני סוג ד'.
לפני שהחלטנו אם כדאי לדווח על כך למישהו האיש נעלם, ולא ראינו אותו יותר. קיווינו שקרוב משפחה מודאג לקח אותו תחת חסותו ושהוא לא מאושפז באיזו מחלקה סגורה, אבל בגדול די הדחקנו את קיומו, כמו שאנחנו עושים לגבי כל דבר לא נעים בחיים, כמו ביקור תקופתי אצל רופא שיניים או התוצאות של נבחרת ישראל בכדורגל.
• • •
השבוע נזכרתי שוב ב"דיין". זה קרה כשנשבר לי המסך של הסלולרי, דבר שקורה לאדם נורמלי אחת לכמה שנים, ולאדם עם הקואורדינציה שלי - יום כן, יום למה לא. אחרי שהבנתי שלא יהיה אפשר להמשיך לתפקד עם המכשיר בצורה הזו, כי הזכוכית השבורה הפכה את מסך הטאץ' למסך אאוץ', ניגשתי להחליף את המסך, מה שלווה מייד בתחקיר ביטחוני קצר מצד הבחור בעמדת השירות, ששאל אם גיביתי את המכשיר לפני שאני מוסר אותו לתיקון, אם גיביתי את הגיבוי, ואם אני מודע לכך שהתיקון יכול למחוק לי את אנשי הקשר, את התמונות ואת הזיכרונות מהילדות. עניתי לו שכן.
עכשיו היו לי כמה שעות לשרוף עד שהמסך השבור יוחלף במסך שיישבר לי בשבוע הבא, והחלטתי להעביר את הזמן בפגישה עם חבר בבית הקפה הסמוך. מה אגיד לכם, טוב שהיינו בבית קפה. החבר כמעט התעלף כששמע שהשארתי את המכשיר לתיקון במעבדה ללא השגחה, ומזל שהיו בסביבה כוס מים וקרואסון שוקולד שהצילו את חייו.
"אתה לא מפחד שהם יסתכלו לך בתמונות? ביומן? באנשי הקשר?", הוא שאל במבט מבועת.
"כן, בטח שאני מפחד", השבתי. "מפחד בשביל האנשים במעבדה שהם ימותו משעמום".
התשובה שלי לא הרגיעה את החבר המוטרד. "אתה לא מבין, אחי, היום כולם יודעים עלינו הכל! למשל, גוגל אוספים עלינו מידע, והם מעבירים הכל לאנשים של יו־טיוב, וגם פייסבוק וטוויטר עובדים ככה - אני אומר לך, יודעים עליך הכל!"
זה באמת נשמע מלחיץ, אבל אני תהיתי אם אלו שיודעים עלי הכל יודעים גם שיש לי חבר טוב, שנמצא כרגע בהתקף פסיכוטי, ואולי הם יכולים לשלוח מישהו שיטפל בזה. ניסיתי להסביר לו שזה לא שאני מזלזל בטענות שלו - אני בהחלט לוקח בחשבון שגוגל אכן שומרת כל חיפוש שאי פעם ביצענו במנוע שלה על שרת גדול מוקף בתעלת מים שבה שוחים תנינים, ויום אחד היא תנצל את המידע הזה כדי להשתלט על העולם ולהפוך אותו למקום מאורגן יותר, אלוהים שיעזור.
אני אפילו מקבל את ההנחה שפייסבוק אוספת את כל הנתונים על אודותיי ומשתמשת בהם לצורכי שיווק, למרות שזה קצת סותר את העובדה שבשבוע האחרון הופיעו לי על המסך רק פרסומות לאוכל לחתולים ולמעצבי שיער, בזמן שאני בכלל מגדל כלבה וקרחת.
ובכל זאת, גם אם "האח הגדול" לא מוריד מאיתנו את העיניים לרגע, אני פשוט מסרב להיכנס להיסטריה בגלל האפשרות שמישהו יודע עלי כמה פרטים שבקושי מעניינים אפילו אותי.
בשלב הזה, החבר שהיה איתי פשוט רתח. הוא ניסה להסביר לי שאני לא מבין כלום, שככה התאגידים מצליחים לשלוט בכולנו, ושהוא לא יתפלא אם אני גם תומך במאגר הביומטרי. רציתי להסביר לו שהתאגיד היחיד ששולט בי הוא המשפחה שלי, ושיו"ר הדירקטוריון - אשתי - לא זקוקה לטביעת אצבעות כדי לדעת איפה אני בכל רגע נתון או איפה אני עומד להיות, לפעמים אפילו לפני שאני בעצמי יודע.
אבל בשלב הזה השיחה נקטעה על ידי המלצרית. "סליחה, מישהו רוצה אותך בטלפון", היא אמרה, והגישה לי את המכשיר האלחוטי של בית הקפה. "נוסבאום, זה מהסלולרי. תבוא לחנות, המכשיר מוכן". נלחצתי. יכול להיות שהחבר החרדתי צדק? יכול להיות שכמאמר הקלישאה, "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך"?
"סליחה, אבל מאיפה אתם יודעים שאני פה? מה, אתם עוקבים אחריי?!" שאלתי בכעס. "לא", השיב הקול מהצד השני. "החבר שלך העלה תמונה שלכם מבית הקפה לאינסטגרם. אתה מגיע או שעוד לא סיימתם את הקרואסון?"
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו