סיפורה של טטיאנה פרולובה ובנה אנדריי קספר יכול להיות השראה לתסריט של סרט הוליוודי: במשך 17 שנה האם ובנה היו בטוחים ששניהם לא בין החיים, עד שלפני פחות משנתיים מצאה טטיאנה את בנה ברשת חברתית ברוסית. היום הוא יעלה לישראל והשניים יתאחדו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בשנת 1995 ביקשה פרולובה לעלות ארצה עם בעלה השני ושני ילדיה מנישואים ראשונים, אולם בעלה הראשון לא הסכים לחתום על אישור יציאה של בנו מדושנבה, בירת טג'יקיסטן (מדינה מוסלמית שהיתה חלק מבריה"מ לשעבר; י"ב). בנו אנדריי, שהיה אז חייל בן 18, נשאר עם אביו ועם שני סבים ושמר על קשר הדוק עם אמו בישראל. "עלינו בלב כבד. שנה אחרי זה חמותי לשעבר כתבה לי מכתב וסיפרה שהבן שלי נפטר. בכיתי והתחננתי שישלחו לי תמונה של הקבר שלו או תעודת פטירה, אבל היא התעקשה שהיא לא יכולה להמשיך להיות איתי בקשר. לי פשוט לא היתה יכולת כלכלית לנסוע לשם", סיפרה האם בדמעות, "השנים הראשונות היו ממש קשות. הדלקתי נרות לזכרו והתפללתי בכל שנה ביום פטירתו. הייתי צריכה לאסוף את עצמי בשביל לגדל את שני ילדיי פה, אבל מעולם לרגע לא שכחתי את אנדריי".
כשבתה התחתנה בשנת 2013, העניק בעלה לטטיאנה מחשב במתנה. "אז עוד לא ידעתי עד כמה המתנה הזו תהיה גורלית בשבילי. התחברתי לרשת החברתית אודנוקלסניקי (רשת חברתית ברוסית) ומצאתי רבים מחבריי, שעם הזמן עזבו את טג'יקיסטן. שכנים של בעלי לשעבר סיפרו לי שהוא נפטר ואמרו לי שהבן שלי בחיים. מאז לא הפסקתי לבכות ולחפש אותו", סיפרה פרילובה. יום אחד הקישה את שמו במחשב, "וראיתי את התמונות שלו. הלב שלי החסיר פעימה. הוא מאוד דומה לי, ולמרות השנים שעברו מייד זיהיתי שזה בני היקר. התחלנו להתכתב ודיברנו בטלפון".
גם אנדריי היה בטוח שאמו לא בין החיים. בשיחה בסקייפ סיפר ל"ישראל היום": "מאוד התגעגעתי לאמא שלי, אבל אחרי שהיא עלתה לישראל סבתא שלי אמרה לי שהיא נפטרה ולא יכולתי להגיע לארץ. כל השנים האלה התאבלתי וחסרו לי מאוד החום ואהבה של אמא שלי. כשהיא כתבה לי, הייתי בטוח שזו בדיחה גרועה ואפילו התעצבנתי. רק אחרי שדיברנו בטלפון הבנתי שזה אמיתי, שאמא שלי בחיים, שאוכל לחבק אותה".
האם ובנה משוחחים בסקייפ // צילום: דודו גרינשפן
מאחר שמדובר במדינה מוסלמית שבה כמעט לא נשארו יהודים, לאנדריי ולמשפחתו היה קשה לעלות לישראל. "כשלשכנים נודע שהוא עולה לישראל, התחילו התנכלויות. אחרי ירידת החושך הבן שלי ומשפחתו לא יצאו מהבית", סיפרה פרולובה, "אפילו המשטרה המקומית המושחתת עצרה אותו וביקשה ממנו כסף. אני חיה בדירת עמידר ומתקיימת מקצבת ביטוח לאומי. אין לי כסף או חסכונות, אפילו דרכון אין לי כי מעולם לא היה לי כסף לנסוע לחו"ל. הייתי צריכה לקחת הלוואות, פניתי לעזרה של חברים שלי ואספנו כסף כדי שיוכל לשלם עבור כל האישורים והניירות שהיה צריך להמציא כאן. אבל לא אכפת לי מהחובות, אני רק רוצה לראות אותו שוב, לראות אותו בארץ ישראל איפה שכל היהודים צריכים להיות".
אחרי שטטיאנה גילתה שאנדריי חי, היא פנתה לסוכנות היהודית בישראל בבקשה לעזור לה למצוא את בנה. נטלי גרינשטיין, עובדת הסוכנות בישראל, העבירה את בקשתה לנציגות של הסוכנות בטשקנט ורכזת של הנציגות הצליחה להשיג את מספר הטלפון שלו. מאז עובדי הסוכנות היהודית היו בקשר הדוק עם המשפחות בארץ ובטג'יקיסטן. הם עזרו לאנדריי לעבור את כל תהליך ההכנה לעלייה ובסופו הוענקו לאנדריי, לאשתו לודמילה ולבתו לידיה כרטיסי טיסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו