השמיים לקחו לה אותם

הגורל היכה ברונה רמון פעמיים, באכזריות נוראית. שש שנים וחצי לאחר שאיבדה את בעלה, אילן, בהתרסקות המעבורת "קולומביה" בפברואר 2003, איבדה אתמול רונה את בנה הבכור אסף, טייס בחיל האוויר, בהתרסקות מטוס ה-F-16 שלו בדרום הר חברון. אב ובנו, טייסים. אב ובנו - מתים. השמים לקחו לה את שניהם.

רונה רמון היא אישה שאי אפשר שלא להתאהב בה. אישה חכמה ודעתנית, שכבר במבט ראשון עולה ממנה הניחוח המשכר של ארץ ישראל של פעם, זו האידיאלית; ארץ שורשית, ערכית ובטוחה בדרכה. אותה ארץ ישראל שהוטעינו לחשוב שאנחנו חיים בה. רק כשנתקלים באדם מסוגה של רונה פתאום מבינים עד כמה נדירים ונפלאים הגילויים הללו, של הארץ המובטחת אך הלא מושגת.

הם היו הסמל למשפחה ישראלית מהסוג שנהוג לכנות מלח הארץ. אין שום הפתעה בכך שרונה נישאה לאילן, שהיה לטייס ולאסטרונאוט הישראלי הראשון. בעולם המושגים של אילן - ושל רונה - אי אפשר אחרת. החיים הפרטיים שזורים בעשייה לטובת הכלל, והקרבה היא מציאות יומיומית ולא קלישאה חבוטה לצורכי יחסי ציבור.

ואילן, בין מאות הסיפורים שסופרו על האיש יוצא הדופן הזה, יש סיפור קטן אחד שמקפל בתוכו את האישיות שהיה: אילן היה אחד משמונה טייסי ה-F-16 שהפציצו את הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. הוא היה הצעיר שבטייסים שיצאו להפציץ את הכור, ולכן הוא התעקש להיות מספר 8 במבנה, שהוא המקום המסוכן ביותר; גם אם מפתיעים את האויב בפצצה הראשונה, סביר להניח שעד שמגיע המטוס השמיני למטרה כוחות האויב כבר התעשתו - והסיכוי להיפגע גדול פי כמה. אבל אילן התעקש לטוס ולתקוף מהמקום המסוכן הזה.

וכשאתה גדל בבית כזה, מה הפלא שבנם, אסף, ראה בחיל האוויר את המקום היחיד שאליו רצה להתגייס ואת מקצוע הטיס כמקצוע הנבחר? איך יכלה רונה, אפילו אם רצתה, שלא לאשר לבנה לקחת חלק בקורס, ולהגשים את חלומו-

"אילן היה אדם מאוד מאוד אופטימי שאף פעם לא חשש, וגם אותנו הוא השאיר בתחושה ש'הכל טוב'", סיפרה רונה זמן קצר מאוד לאחר שבעלה נהרג. "הוא היה אמור לכתוב צוואה, אבל זה נראה לו מיותר. לכן, אנחנו נמשיך את צוואת החיים שלו: אילן עם חיוך - ואנחנו נמשיך עם חיוך". רונה חלקה עם אילן את האופטימיות שלו ואפילו בטרגדיה הנוראה ההיא הצליחה למצוא נקודות אור: "המחשבה היחידה שמנחמת אותנו זה שבאמת הם (הצוות שעל המעבורת 'קולומביה', א"ל) כל כך נהנו ואהבו אחד את השני. את זה, אני חושבת, רואים מכל שידור שהיה. זו באמת חבורה של מלאכים, פשוט מלאכים - והם יישארו ככה".

מאז נפילתו של אילן, רונה מקדישה את חייה למורשתו. היא עושה זאת כמו שהיא עושה כל דבר אחר בחייה: בנחישות, בקפדנות ומתחושת שליחות. "אילן האמין בחינוך ובמרכזיותו בכלל ובחברה הישראלית בפרט", הסבירה לי לא פעם. "לכן, הדגש העיקרי שלי הוא חינוך הדור הצעיר בתחומים האלה - טכנולוגיה, תעופה, אסטרונומיה. זוהי המורשת האמיתית שלו, ואותה אני משתדלת לקיים". ראיתי אותה כמה פעמים בטקסים שבהם קראו בניין על שמו של אילן. היא כיבדה כל מעמד כזה בדברי תודה כנים - אבל אור אמיתי היה בעיניה כשהגישה מלגות לסטודנטים מצטיינים או כשחנכה תוכניות לימוד בבתי ספר.

נאמנה למורשת שאותה היא מטפחת, רונה, בשיתוף עם משרד המדע ועם "מכון פישר", מקיימת מדי שנה, זו השנה הרביעית, את כנס החלל הבינלאומי ע"ש אילן רמון. לכנס הזה מגיעים מדי שנה אסטרונאוטים מנאס"א, קצינים בכירים במערך האסטרטגי של ארה"ב ונציגי משפחות האסטרונאוטים שנספו יחד עם אילן. כל המעורבים בכנס מודים כי האורחים רמי המעלה מגיעים רק בזכות אישיותה של רונה.

והנה עוד נקודה למחשבה: הכנס מתקיים בשבוע התרסקות המעבורת. למעט אילן, כל שאר האסטרונאוטים היו אמריקנים. ובכל זאת, משפחותיהם בוחרות להתייחד עם זכרם ביום השנה דווקא בישראל. ובלחצה של רונה, עושים האסטרונאוטים האורחים עוד משהו - הם סובבים בארץ, בין בתי ספר שונים, ונפגשים עם התלמידים. חוויה שכזו, של מפגש בלתי אמצעי של תלמידי בית ספר עם טייסי חלל, אינה נקנית בכסף. היא נקנית בעקשנות, בהתמדה - ובייסורים. והיא נשארת בנפשם של התלמידים הללו לשנים רבות; משקל נגד להרבה הבלים שהם סופגים במקומות אחרים.

ואסף, הילד היפה הזה, שלבש את מעיל הטייסים של אביו לאחר מותו כאילו אומר - יש המשכיות; וסיים אך לפני שלושה חודשים בהצטיינות את קורס הטיס; והיום הוא איננו. ורונה נשארה עם שלושה ילדים, ועם כאב שאין לתארו במילים. וגם אנחנו, כולנו, נשארנו עם קצת פחות אופטימיות; וארץ ישראל היפה נשארה עם חייל אחד פחות בצבאה המובחר - והמתכווץ.