כשהאנדרדוג נושך

"בעולם הזה השמש לא תמיד זורחת ואין קשת וענן. מה שחשוב זה לא כמה חזק תכה, אלא כמה חזק אתה יכול לספוג מכות ולהמשיך קדימה" (סילבסטר סטאלון מתוך "רוקי", אתמול לפנות בוקר על המסכים ב"קוויקן לואנס ארינה" בקליבלנד).

כבר בשלב ההמנון האמריקני – תחרות זמר בלתי רשמית בין אמני האומה הזו – אפשר היה לחוות המחשה סמלית למה שמתרחש עד עכשיו בסידרת גמר האן.בי.אי. בתחילת השבוע בקליפורניה פינו את הבמה לגרסה רוקיסטית נוצצת של קרלוס סנטנה, קצת כמו הכדורסל שהוורירוס הציגו עד לפני שבעה ימים, בטרם איבדו את עצמם לדעת. בקליבלנד אמנם שוכן מוזיאון הרוק'נרול אבל שם סיפקו התגלמות מוזיקלית של הקאבס הנוכחיים -  שלושה זמרי קאנטרי שניצבים בעיגול האמצע ושרים ללא סאונד – שורשי, בסיסי ובלי התחכמויות. זה הספיק ל-91:98 קשה ו-1:2 בסידרה. בינתיים הקאנטרי מנצח את הרוק'נרול.

בכלל, עושה רושם שבקליבלנד התאהבו עד מאוד בתדמית האנדרדוג המעט מוגזמת שהוענקה להם לפני הגמר. באחד מפסקי הזמן הוקרנו על מסך הענק סרטונים של מיטב פרשני תקשורת הספורט בארה"ב קוברים לעצמם בור עם תחזיות שכוללות ניצחון של גולדן סטייט בארבעה או חמישה משחקים. כאילו שלמישהו חסרה כאן מוטיבציה. אפשר הרי לעסוק שעות בטקטיקות ובניתוחים מקצועיים: בסוף יש את אלה שרוצים, אלה שרוצים יותר ואת מת'יו דלבדובה.

האוסטרלי, האנטי-גיבור של הפלייאוף הנוכחי, בילה אתמול לפנות בוקר על הפרקט יותר מאשר הנערים מנגבי הזיעה. "הוא האוסטרלי הכי קליבלנדאי שראיתי", כינה אותו דיוויד בלאט במסיבת העיתונאים. הקלישאה אודות השחקנים שנכנסים למשחק דרך ההגנה נכתבה כנראה על הבחור הזה. סטפן קרי עומד בשני המשחקים האחרונים על 5 מ-20 מהשדה כאשר הוא נשמר בידי דלבדובה. אתמול לפנות בוקר ספציפית, הרכז החזיק את כוכב גולדן סטייט על 5 מ-12, לעומת 5 מ-6 כאשר לא שמר עליו. הפרס: ביטחון עצמי (17 זריקות מהשדה) ו-20 נקודות בצד השני.

"דלי, דלי", שואג הקהל את הכינוי שנועד לחסוך ממנו את הטרחה הנוראית בשימוש בשמות שלא מתנגנים היטב על הלשון האמריקנית. הווליום כאן מגיעה לשיאים אחרים, מפתיעים משהו, כאלה שמשאירים אבק לאוהדים באוקלנד. עושה רושם שכל 51 השנים ללא אליפות של קבוצת ספורט בקליבלנד, התנקזו לתצוגת העידוד אתמול לפנות בוקר. ולחשוב שרק 24 שעות לפני המקום נראה כמו עיר שהטילו עליה עוצר ב-20:00 בערב.

צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין למראה: לאחר הצגת השחקנים נפרסים להם שני דגלים לאורך היציעים התחתונים – מחזה מאוד לא אמריקני באופיו. אירופה זה כאן.

***

"אני מרוצה מהדרך שבה הסידרה הזאת משוחקת עד עכשיו" (דיוויד בלאט)

החימום שלפני המשחק. לברון ג'יימס קופץ ומרקד לצלילי שיר הראפ התורן שבוקע מהרמקולים והקהל לא יודע את נשמתו. הנוכחות שלו כובשת כאן כל שנייה פנויה. סיכוי טוב שאפילו את הפלייליסט הוא בחר בעצמו. הקצב הגרובי מתחלף לפתע בנעימת אייטיז של פיל קולינס. "אני מרגיש את זה בא באוויר הלילה", חוזרת על עצמה שורת המפתח, כאילו נכתבה במיוחד למעמד. גם כאשר גולדן סטייט נגסה בהפרש ברבע הרביעי, בחלל האולם בקליבלנד ריחף לו תסריט עם סוף אחד בלבד.

בלי קשר לתוצאה הסופית, סידרת הגמר הזו משוחקת בצורה שבה קליבלנד מעוניינת: קצב איטי, התקפות ארוכות והרבה מאבקים פיזיים. קליבלנד היתה ממוקמת במקום ה-25 בעונה הסדירה בקצב משחק עם 94.8 התקפות במשחק לעומת גולדן סטייט הראשונה עם 100.7. הקצב הממוצע עד כה בסידרת הגמר: 93.7. לאט ובטוח.

לאחר שבמשחק הראשון ג'יימס התפתה ליותר מדי זריקות מחצי מרחק, בשני הניצחונות הפורוורד חשב קודם כל על הטבעת. במשחק האחרון זרק 15 מ-16 הזריקות הראשונות שלו מהצבע. המגמה הזאת חשובה לקליבלנד לא רק בגלל הסיכוי להגדיל את האחוזים מהשדה של הכוכב שלה, אלא גם בשל היכולת לשלב אחרים (במקרה של עזרה).

ג'יימס מותח בסידרה הזו את גבולות האפשרי. אתמול לפנות בוקר הפך לשחקן שקולע הכי הרבה נקודות בגמר לאורך שלושה משחקים – 123 נקודות. השורה הסטטיסטית שלו – 40 נק', 12 ריב', שמונה אס' וארבע חט' – לא נרשמה במעמד מאז 1973. אם יזכה בתואר יהפוך לאחד השחקנים הבודדים בהיסטוריה שסחב קבוצה כמעט לבדו לאליפות אן.בי.אי. בקליבלנד סופרים את הימים.

בלאט. עברית נפוצה בחדר ההלבשה של קליבלנד //אי.אף.פי

***

"המאמן, הבאתי לך משהו שאני רוצה שתלבש משחק הבא" (אוהדי ישראלי עם חולצה של לברון ג'יימס לדיוויד בלאט, ביציאה מהאולם. ארץ נהדרת לא יכלו לכתוב זאת טוב יותר)

עברית הפכה אתמול לפנות בוקר להיות שפה נפוצה בחדר ההלבשה של קליבלנד. ככה זה כשמשלחת העיתונאים מהארץ מתרחבת לה ככל שההיסטוריה הופכת ריאלית יותר. לא פחות מתשעה אנשי תקשורת ישראלים הסתובבו כאן אתמול לפנות בוקר.

באולם אפשר היה לראות מספר דגלי ישראל. "זה עדיין לא גמר ליגת האלופות", צוחק אבישי שהגיע מהארץ ונפרד מכ-800 דולר כדי לקחת חלק בחווייה. גם אשתו וילדיו של בלאט, שהגיעו לקליבלנד, הגדילו כאן את אוכלוסיית דוברי שפת הקודש.

אותו אוהד מתחילת הקטע ניסה להעביר לי לבלאט סוג של סיכת מזל. הוא זכה לחתימה ומיטב המסורת הוסיף צ'פחה קטנה על הכתף.

בלאט: "מה זה? קמע? אני לא כל כך מאמין דברים האלה"

אוהד: "לא, לא, לא... זה מאוד סימבולי"

בלאט: "אתה יודע מה מביא את המזל?

אוהד: "המזל הולך עם הטובים"

בלאט: "המזל הולך עם העבודה, זה הכל"

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו