נגד הזרם

אני פוגש את הרופא שלי על בסיס קבוע, והכל אצלי כשורה. כל הדברים הרעים שהיו - נעלמו. אני מתעמל ומרגיש מאוד אנרגטי. לא רע בשביל נאד זקן כמוני", מצחקק מייקל דאגלס כששואלים אותו על גילו. "אם להיות כן, אני מרגיש בר מזל להיות בן 70. היתה תקופה בחיי שבה חשבתי שלא אזכה להגיע לגיל הזה. אבל אחרי שאתה שורד את הסרטן, אתה מסתכל על העולם אחרת. אני אסיר תודה על כל יום שבו אני זוכה לצעוד על אמא אדמה".

ועדיין, גם בגיל 70 ואחרי שעשה דבר או שניים בקולנוע, דאגלס מספר שהוא מרגיש לפעמים שמזלזלים בו קצת בתעשייה. "אולי זה מין עניין כזה של דור שני הוליוודי: אבא שלי, קירק, היה ידוע בתפקידי הגבר הקשוח שגילם, ואני כנראה נטיתי לכיוון תפקידים יותר שכליים על מנת להיות שונה ממנו". 

הרצון הזה להתבלט ולזכות להכרה, הוא שעומד גם ברקע לפעילות החברתית העניפה של דאגלס, שאף זכה לאחרונה לתואר "שליח שלום" מטעם האו"ם. הוא פועל בעיקר בתחומים של פירוק נשק, הגבלות על החזקת נשק והשמדה של אמצעי לחימה גרעיניים. 

בדומה לאביו, גם הוא נחשב ידיד קרוב של ישראל, ובקיץ שעבר בא לחגוג בירושלים את בר המצווה של בנו. "אבא שלי יהודי, אמי לא", הוא אומר. "לא קיבלתי חינוך דתי פורמלי מאף אחד מהם, ושני הילדים הקטנים שלי הם כמוני: גדלים עם הורה אחד יהודי ואחד לא.

"בני דילן פיתח קשר עמוק ליהדות, בהשפעת חבריו. כשהוא החל לבקר בבית ספר יהודי וללמוד לקראת בר המצווה שלו, התחלתי גם אני להתחבר מחדש ליהדות. חלק מהיהודים אמנם מאמינים שהעובדה שאמי אינה יהודייה הופכת אותי ללא יהודי, אבל אני למדתי שאנטישמים לא מתעסקים בהבחנות דקות כאלה".

לפני שלושה חודשים פירסם דאגלס ב"לוס אנג'לס טיימס" מאמר (שהתפרסם גם ב"ישראל היום") על אנטישמיות שבה נתקל, שעורר הדים בארה"ב ובעולם כולו. "בקיץ שעבר נסענו לחופשה משפחתית בדרום אירופה", כתב שם. "במהלך שהותנו במלון הלך בננו, דילן, לבריכת השחייה. כעבור זמן קצר הוא שב בריצה לחדר ונראה מוטרד. אדם שהיה בבריכה הטיח בו עלבונות.

"הבטתי בו, ולפתע היכתה בי ההבנה הנוראה: מה שעשוי היה לעורר את זעמו של האיש היה תליון מגן דוד שדילן ענד. אחרי שהרגעתי אותו, ירדתי לבריכה וביקשתי מהאחראים במקום להראות לי מי האיש שצעק על בני. שוחחנו. זו לא היתה שיחה נעימה. לאחר מכן ישבתי עם בני ואמרתי לו: 'דילן, הרגע חווית לראשונה אנטישמיות'.

"האנטישמיות היא כמו מחלה רדומה, שמתפרצת עם כל טריגר פוליטי. לדעתי, יש שלושה גורמים שאחראים לכך שהתופעה מתעוררת שוב. ראשית, באופן היסטורי, האנטישמיות תמיד הופכת ארסית יותר בכל תקופה ובכל מקום שבהם הכלכלה נמצאת במצב רע, ויש שמוצאים את היהודים כשעיר לעזאזל - זה נוח יותר מאשר להתמודד עם המקור האמיתי של הבעיות.

"סיבה נוספת לאנטישמיות נובעת משנאה לא רציונלית למדינת ישראל. אנשים רבים מדי מתייחסים לישראל כאל מדינת אפרטהייד ומאשימים בני דת שלמה באחריות להחלטות פנימיות הנוגעות למדיניות לאומית. האם יש מי שבאמת מאמין שהקורבנות החפים מפשע בחנות הכשרה בפאריס או בבר המצווה בדנמרק אחראים למדיניות הישראלית כלפי הפלשתינים או לבניית התנחלות במרחק של אלפי קילומטרים משם?

"הגורם השלישי הוא דמוגרפיה פשוטה. אירופה מהווה כעת בית ל־25 או 30 מיליון מוסלמים, פי שניים מכלל האוכלוסייה היהודית בעולם כולו. בתוך כל קהילה דתית כה גדולה תמיד יהיו שוליים קיצוניים, אנשים שהקצינו ושמוּנעים משנאה, ובתוך כך דוחים את כל הערכים שדתות צריכות להטיף להם: כבוד, סובלנות ואהבה. אנחנו רואים כעת את ההשפעה המוגברת של הגורם הקטן והמוקצן הזה".

מיליון דולר מייקל

בשבוע הבא ינחת שוב בישראל, והפעם כדי לקבל פרס של מיליון דולר מקרן "ג'נסיס". הפרס, המחולק זו השנה השנייה על ידי ראש הממשלה בשיתוף הסוכנות היהודית וקרן ג'נסיס, נועד "להכיר ביחידים שהינם מצטיינים ובעלי ומוניטין עולמי בתחומם ואשר בפעולותיהם, נוסף על הישגיהם, מגלמים את אופי העם היהודי באמצעות מחויבות לערכים יהודיים, לקהילה ו/או למדינת ישראל". בשנה שעברה זכה בו ראש עיריית ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג.

"אני חולק את הכבוד הזה עם משפחתי, שעודדה אותי לחקור את האמונה היהודית", אמר לאחר שנודע על בחירתו, מבין עשרות מועמדים. "אני מקווה שהערכים האלה יהיו חלק מהמורשת בעולם שאני משאיר לילדיי ולאלה שיבואו בעקבותינו". את כספי הפרס הוא מתכוון להעביר לקידום פעילויות "למען הגברת המודעות לחשיבות הפתיחות והגיוון בעולם היהודי".

מדובר בשיא נוסף בקריירה הארוכה שלו, המשתרעת כמעט על פני חמישים שנה, שבמהלכן גילם מגוון דמויות. הוא היה גורדון גקו ב"וול סטריט", תפקיד שעליו זכה ב־1987 באוסקר לשחקן הטוב ביותר, הבעל הבוגדני ב"חיזור גורלי", הבלש המעורב קצת יותר מדי ב"אינסטינקט בסיסי", קורבן הטרדה מינית ב"חשיפה", נשיא אלמן ב"הנשיא מאוהב" ופרופסור מתוסבך ב"נערי הפלא". אבל כמעט תמיד, היה התגלמות הגבר המודרני בתקופתו.

קירק דאגלס. האב הכוכב // צילום: אי.פי

"בראייה היסטורית אפשר לומר שאני מעדיף לבחור סרטים שיש בהם עומק", אמר ל"The Interview People". "כלומר, ליצור סרט עולה הרבה מאוד כסף, וכן, האחריות שלי היא לבדר את הצופה. אבל כמו במסעדה, יש גם מסעדות מזון מהיר. בקולנוע אתה יכול לקבל שעתיים של בידור, ובסופן לצאת ולומר 'טוב, היה כיף', ולהמשיך את חייך.

"אבל אם אתה בר מזל, הסרט יישאר איתך. אישית, תמיד אהבתי ללכת לכיוון הזה, וכך בחרתי תפקידים. זה לא משהו שאפשר לדעת מראש, אולי רק כשהסרט נגמר ומתחילים לחשוב עליו. אני אוהב אוכל למחשבה יותר מאשר אוכל מהיר".

שושלת דאגלס התחילה בהרשל דנילוביץ', יהודי רוסי שהיגר לניו יורק בתחילת המאה שעברה ועבד כסוחר שמאטעס. בנו קירק סיפר שהוא מעולם לא הפגין חיבה לילדיו, לא טפח להם על השכם, ובסופו של דבר גם נטש את המשפחה.

בצעירותו פילס קירק את דרכו בעוני, והתקיים ממכירת חטיפים וחלוקת עיתונים. במלחמת העולם השנייה שירת בצי האמריקני, וב־1943 נישא לשחקנית דיאנה גיל מאיי ברמודה, והחל קריירת משחק דרך תפקידים בתסכיתי רדיו ופרסומות. כעבור שנה נולד בנם הבכור מייקל, ואחרי שלוש שנים נולד ג'ואל. ב־1951 התגרשו קירק ודיאנה, הוא עזב להוליווד והיא נותרה בקונטיקט עם הילדים, ואף נישאה מחדש.

אביו, שחגג בדצמבר 98, שיחק בשנות החמישים והשישים בכ־90 סרטים. מייקל היה רואה אותו לרוב רק בחופשות הקיץ; מדי פעם נהג להצטרף אליו מאחורי הקלעים. הוא מודה כי תמיד התהלך לידו על קצות האצבעות, בשל התקפי הזעם של האב.

"אבי גדל בבלארוס והיה קורבן של אנטישמיות, מה שהביא אותו להיות בעל פיוז קצר מאוד", סיפר מייקל למגזין "ואניטי פייר". "העניין הזה גם העיב על הקריירה שלו. הוא היה אכול מבפנים ורק רצה לפרוץ ולעשות משהו עם עצמו. אני ואחי באנו לעולם בשלב מוקדם מדי בחייו, בוודאי כשהוא לא קיבל הזדמנות ליהנות מאיתנו בגלל ההתמסרות שלו לעבודה. מה שלא לקחתי ממנו, כשהפכתי בעצמי לאב, זה את המזג הסוער. אבל זה עבר לו במשך השנים".

כילד מייקל לא העלה בדעתו ללכת בדרכם של הוריו. "לקראת סוף הקולג', כשהייתי עדיין היפי, החלטתי בכל זאת להתמקד בלימודי משחק, בהנחה שזה יהיה לי הכי קל", סיפר ב־2011 בתוכנית הרדיו של חברו, אלק בולדווין. "אחרי הכל, הוריי היו שחקנים, והעברתי זמן בתיאטראות". 

הוא חלק דירה עם דני דה ויטו במנהטן. "כשראיתי אותו לראשונה הוא היה אדם קטן עם שיער ארוך, והדבר הראשון שהוא שאל זה אם אני אוהב לעשן ולהיות בהיי. עניתי שכן", נזכר דאגלס. הוא החל את קריירת המשחק ב־1966, עם תפקיד קטן של נהג ג'יפ בסרט "הטל צל ענק", שבו כיכב אביו.

לימים סיפר דה ויטו ל"ואניטי פייר" כי מטען "הבן של" - זה שנולד עם כפית זהב בפה, ולכן אין לו שום תירוץ לכישלון - יצר אצל דאגלס בעיות עמוקות של מודעות עצמית וחרדה. במשך זמן הוא אף נהג להקיא לפחי אשפה רגע לפני שעלה לשחק.

מזוהה עם דמות הנבל

דאגלס עצמו סיפר כי "בתחילת דרכי המקצועית, מישהו אמר לי שהמצלמה תמיד מבחינה כשאתה משקר. יום אחד הבנתי שאני למעשה משקר מדי יום, כי מה זה בעצם משחק אם לא שקר? זה עזר לי להשתחרר בזמן שאני משחק. אני זוכר שלמדתי הרבה מתוך צפייה בג'ק ניקולסון ב'קן הקוקיה'" (סרט שדאגלס הפיק ב־1975, וזיכה אותו באוסקר על הסרט הטוב ביותר).

בסרטיו המוקדמים גילם מייקל דאגלס בחורים סימפטיים - למשל ב"Hail, Hero" שיצא ב־1969 או כעבור שנה ב"Adam at 6 A.M". "חיפשתי זהות, גילמתי תפקידים של הבחור הטוב כדרך לרצות אחרים", אמר. "ואז ניסיתי להבין מי אני בעצם, וזיהיתי בעצמי מניירות של אבי, שהאפילו על האינדיבידואליות שלי".

עם השנים, החל להיות מזוהה יותר ויותר עם דמות הנבל בסרטים. "זה כנראה בגלל 'וול סטריט', שהביא לי את האוסקר", הסביר בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני פיגוֹצי. "גורדון גקו היה אחד מהתפקידים הכי גדולים שגילמתי אי פעם, אין ספק שהוא בטופ 3 שלי. זה אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע, כולנו הופתענו כמה אהדה היתה לדמות הזאת. אנשים התחילו להגיד לי שאני הסיבה שבגללה הם הלכו ללמוד מנהל עסקים, ואני עניתי להם במבוכה שבכלל גילמתי דמות של גנב. אבל זה לא עניין אותם.

"אני מאמין שבכולנו יש צד שטני. אני אוהב את נקודת המבט של אותן דמויות שהצופה אוהב לשנוא, ואיכשהו אתה מפתה אותו בסוף הסרט כמעט לעבור בכל זאת לצד שלהן. בסופו של דבר, תפקידי הנבל הם התפקידים הכי טובים בקולנוע. אתה מקבל את הטקסטים הכי טובים, בתפקיד שלך יש יותר צבע, והצופים מרגישים שהם מגשימים דרכך פנטזיה, כי מה שאתה עושה על המסך הוא משהו שהם היו רוצים לעשות, אך לעולם לא יעזו. אתה זוכה להיות רשע, בזמן שבמציאות כולם עסוקים רוב הזמן בניסיון להשאיר רושם טוב.

"למה יש נשים שנמשכות לבחורים רעים? ולמה חלק מהגברים אוהבים בנות רעות? כי יש בזה אלמנטים של סיכון וחוסר ודאות. אז נכון שאף אחד לא באמת רוצה לחשוב על עצמו כ'ילד הרע', אבל כשמגלמים דמות כזאת צריך להביא בחשבון שהתסריט טוב, ואתה רק משחק תפקיד".

עם שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי". "בגלל הסרט חשבו שהייתי מכור למין"

גם במציאות הוא מגלם סוג של ילד רע. ב־1977 התחתן עם דיאנדרה לוקר, בתו של דיפלומט עשיר, ולשניים נולד בן, קמרון (34). כשהנישואים התחילו להתפרק, לקראת סוף שנות השמונים, הוא הטביע את יגונו בטיפה המרה. ב־1992 נכנס למכון גמילה.

"נכנסתי לגמילה בדיוק אחרי שיצא 'אינסטינקט בסיסי'", סיפר ל"רולינג סטון". "בגלל שהסרט היה באוויר, חשבו שהייתי מכור למין. אבל האמת היא שהלכתי לטיפול בגלל דיכאון אחרי מותו של אבי החורג, שאליו הייתי קרוב. עברתי תקופה קשה".

את השמועות על התמכרותו למין הוא תולה בעיתונאי בריטי חסר מצפון, שלטענתו, "רצה להכניס קצת עליצות לסיפור הגמילה שלי". אביו, אגב, שנודע גם הוא כרודף שמלות, חשב שהשמועות היו מצחיקות.

דאגלס הצליח להשלים את כל שלבי הגמילה - אבל לא להציל את המשפחה. אשתו האשימה אותו בבגידות בלתי פוסקות וטענה כי הוא משפיע לרעה על בנם קמרון. בשנת 2000, בתום 19 שנות נישואים, הם התגרשו רשמית.

אגב, גם אחיו ג'ואל היה אלכוהוליסט ונגמל. אחיו למחצה, אריק, מת ממנת יתר ב־2004.

את אשתו השנייה, קתרין זיטה ג'ונס, פגש ב־1998, בפסטיבל סרטים בעיר דוביל שבצרפת. דאגלס נדלק על השחקנית הוולשית כשראה אותה משחקת באותה שנה בסרט "המסכה של זורו". עשר דקות אחרי שפתח איתה בשיחה, כבר אמר לה שברצונו להיות האבא של ילדיה. היא היתה אז בת 29, והוא בן 54.

זיטה ג'ונס דחתה אותו בנימוס. כעבור שנים סיפרה כי הדמויות שדאגלס גילם בקולנוע הפכו אותו לסקסי מאוד, אבל המוניטין שיצא לו הרתיע אותה. הוא, מצידו, לא ויתר, והמשיך לחזר אחריה בעקשנות.

"אלה היו תשעה חודשים של שיחות טלפון ופרחים בהפתעה וארוחת ערב פה ומשקה שם", סיפרה ל"ואניטי פייר", והוא הוסיף: "הקאתי את עצמי עליה בקביעות ובלי הפסקה. אפילו קצת ריחמתי עליה בגלל זה".

הם נישאו בשנת 2000, וכדי לזכות בקצת פרטיות עברו להתגורר במשך כשמונה שנים באיי ברמודה. שם נולדו הבן דילן (14) והבת קאריס זיטה (11).

בנו הבכור, קמרון, הספיק לשחק בארבעה סרטים לפני שהורשע, לפני כחמש שנים, באחזקה וסחר בסמים קשים. הוא לא צפוי להשתחרר מהכלא לפני 2018.

"קמרון היה מכור לסמים בחלק נכבד מחייו", סיפר דאגלס בטקס האמי של 2013. "הוא היה מזריק לפעמים שבע פעמים ביום. אני ידעתי מה מתרחש. היתה לו קצבה צנועה שאמורה לספק את צורכי המחיה שלו, אבל היא לא הספיקה כדי לממן שבע מנות הרואין ביום. אז הוא החל לסחור בקריסטל־מת', שזה כנראה הסם הדוחה ביותר שקיים. 

"כחלק מעונשו הוא נכלא לשנתיים בתא מבודד ונאסר עלי לבקרו. כמובן שהייתי מאוכזב ממנו מאוד, אבל הגעתי לנקודה שבה האכזבה שלי כיום היא ממערכת בתי הסוהר. אני חושב שהנסיבות צריכות להשתנות בכל הנוגע לאסירים נרקומנים שאינם אלימים. ארה"ב מייצגת 5 אחוזים מאוכלוסיית העולם, אבל 25 אחוזים מהאסירים בעולם. זה צריך להיות תמרור אזהרה".

הסרטן שאובחן בזמן

לפני שנתיים נפרדו דאגלס ורעייתו לתקופה קצרה, אך לאחר כמה חודשים שבו זה לזרועות זה. "אני אוהבת את זה שהכל הסתדר איתך ועם קתרין", אמרה לו אלן דג'נרס, כשהתארח בתוכנית שלה לפני כחודשיים. "אני חושבת שזה מסר מאוד גדול שאפשר להעביר לאנשים: גם אם יש לכם בעיות, אפשר לצלוח אותן".

"זה עובד רק אם שני הצדדים מוכנים לעשות את זה", השיב, "זה לא יכול להיות חד־סטרי. אני מטורף עליה. אני חושב שלכל זוג יש תקופות קשות, אלא שאנחנו חשופים, ולכן הציבור יודע עלינו הרבה יותר מאשר על זוגות אנונימיים. אני וקתרין חזרנו, ואנחנו חזקים יותר מאי פעם", אמר לקול תשואות הקהל.

זאת גם הזדמנות עבורו לתקן את הטעויות שעשה כהורה צעיר. "ביחסיי עם בני הבכור, שנמצא בכלא, אני מרגיש שאיבדתי שליטה בגיל העשרה, שבו נערים נוטים להיות מושפעים מדי מחבריהם. אחת הסיבות שדוחפות אותם לשם היא כשמסתירים מהם דברים, למשל מערכת יחסים כושלת בין ההורים, שלא מדברים עליה, ואז המתח רק גובר.

"עם ילדיי הצעירים אני משתדל להיות תמיד כן, יותר משתיארתי לעצמי אי פעם שאוכל. הילדים של היום גם חשופים להרבה יותר מידע, ואני חושב שזה הרבה יותר מתבקש להיות פתוחים בפניהם.

"כל הילדים שלי גדלו עם סטטוס של סלבריטאים. הם יודעים איך להתנהל עם זה, בדיוק כמו שאני ידעתי איך להתנהל עם זה, בתור הבן של קירק דאגלס. דילן מאוד מוכשר, ומשתוקק להיות שחקן. אין לו בכלל ספקות בנוגע לכך. הוא רוצה שאני אסדר לו עבודה, הוא ממש מציק לי עם זה. אני מצפה ממנו שהוא יצליח למצוא זהות משלו, שלא ייבנה על השם שלי. עד שזה יקרה, צפוי לו אתגר מאוד גדול".

לפני כמה שנים אובחן דאגלס כחולה בסרטן בחלל הפה, ונכנס מייד לסבב טיפולים של שמונה שבועות, שבמהלכם עבר כימותרפיה והקרנות ששרפו את החלק הפנימי של פיו. "מבלי להיכנס לפרטים רבים מדי, הסרטן הזה נגרם על ידי וירוס ה־HPV, שעבר דרך מין אוראלי שביצעתי באישה", הוא אמר ל"גרדיאן" - ומיהר להכחיש את ההתבטאות כעבור יממה.

לפני שנתיים סיפר על תהליך ההחלמה למגזין "רולינג סטון": "מרגע שמחברים לך צינור הזנה, אתה מאבד מהר מאוד את היכולת לבלוע. הרופאים המליצו שאנסה לאכול - מרק עם קניידלך היה נהדר, אבל עדיין ירדתי יותר מעשרים ק"ג. אלה החיים. הם היו טובים עבורי במשך זמן רב, כך שהייתי מוכן לקצת פעולות תגמול מצד הקארמה".

את זמנו הפנוי הוא מעביר בצפייה במשדרי חדשות וספורט. "אני מתבייש לומר שאני כבר לא הולך לקולנוע, כי כשאני רואה סרט, אני יודע כבר באמצע לאן הוא הולך. אני טוב בלעשות סרטים, לא בלראות אותם".

ההצלחה האחרונה שלו נרשמה לפני שנתיים, כשגילם את ולנטינו ליברצ'ה בסרט הטלוויזיה "חיי עם ליברצ'ה" - תפקיד שזיכה אותו באמי ובגלובוס הזהב. ההזדמנות לשחק דמות שכה רחוקה ממנו - הומוסקסואל צבעוני - היתה עבורו גם הזדמנות להתפאר, במהלך ראיונות לקידום הסרט, בהישגיו בחדר המיטות.

"כשגרתי עם דני (דה ויטו) הוא כבר היה עם זוגתו ריאה פרלמן, ואני העברתי את התקופה בסדנאות תיאטרון", סיפר לג'וני פיגוֹצי. "זאת סיטואציה משוחררת. שחקנים ושחקניות עובדים יחד, הם חולקים חדרי הלבשה שבהם כולם מתלבשים ומתפשטים זה לצד זו, והקירבה הזאת מאפשרת לשחקניות להיות יותר 'מופקרות' וליברליות מאשר בנסיבות אחרות.

"אני איש של חזה וישבן. שניהם יחד - זה היה רק כשהיינו צעירים ומלאי און. זה כבר לא קיים היום. לקיים יחסי מין אמנם לוקח לי יותר זמן, אבל זה כבר לא בשליטתי", הוא צוחק. "מה שמשאיר אותי היום ער באמצע הלילה זה שאני חייב ללכת לשירותים.

"כשאני מביט באבי קירק ובהישגיו, כולל בגיל השלישי, אני מתמלא תקווה. את המערכה השנייה של חיי סיימתי כשהבראתי ממחלת הסרטן, ועכשיו אני במערכה השלישית". 

dudic@israelhayom.co.ilnirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו