פרימו לוי הוא כנראה הסופר המפורסם ביותר שהוא ניצול מחנה השמדה. ספרו "הזהו אדם-" שהושלם ב-1947 הוא טקסט חשוב מאין כמוהו על אושוויץ. הרומן, שתורגם ליותר מ-120 שפות, נכנס לקאנון, ומעבר לאוטוביוגרפיה מדובר בחיבור פילוסופי שחבוי בין שורות רהוטות. כל דמות בו הפכה לבלתי נשכחת. דמות זכורה במיוחד ב"הזהו אדם-" היא "פיקולו", נער שקט שניסה להסתדר עם המציאות במחנה מונוביץ שבאושוויץ. הסצנה שאולי זכורה ביותר ברומן היא זו שבה פרימו לוי צועד עם "פיקולו" במחנה ומצטט שורות מהקומדיה האלוהית של דנטה. 65 שנים לאחר אותו קיץ של 1944, ו-22 שנים לאחר שפרימו לוי נפל אל מותו בחדר המדרגות של בניין מגוריו בטורינו, "פיקולו" עדיין נמצא בינינו. שמו ז'ן סמואל, וכמו לוי, שחזר לאחר המלחמה לטורינו ועבד ככימאי, גם הוא שמר אמונים לעיירת נעוריו, ווסלון שבחבל אלזס שבצרפת, ואף הוא עוסק במקצוע שרכש לפני המלחמה - רוקחות. סמואל ולוי, אחים לתופת, שמרו על קשר גם לאחר אושוויץ. הם ניהלו חליפת מכתבים וביקרו איש את רעהו בהזדמנויות. לכן, גם שני עשורים לאחר מות חברו לא חשב סמואל שמאוחר לספר את סיפורו של פרימו לוי. אחרי הכל היה זה גם הסיפור שלו. סמואל, כיום בן 87, ביקש לפני כשנתיים מז'ן-מארק דרייפוס, היסטוריון יהודי-צרפתי שמלמד היסטוריה של השואה באוניברסיטת מנצ'סטר, לסייע לו בכתיבת "הוא קרא לי פיקולו" (שראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת דביר בתרגומה של לורנה איון-ברדוגו). עבור דרייפוס הפנייה היתה בגדר סגירת מעגל, שכן כשהיה נער בשטרסבורג הזמין אותו חבר מהלימודים לאירוע שבו סיפר בן דודו של אביו על קורות גירושו לאושוויץ. בן הדוד היה סמואל. "אבל לאחר אותו ערב בווסלון נותק הקשר שלי עם סמואל", מספר דרייפוס השבוע בשיחה מביתו. "עם זאת, בכל פעם שהצגתי ספר בשטרסבורג, ז'ן היה בקהל. בשנת 2005 עבדתי ביד ושם כעמית מחקר וז'ן ומשפחתו ביקרו במוזיאון. הם ביקשו שאדריך אותם וכשסיימנו ז'ן אמר לי: 'בפעם הבאה נתראה בשטרסבורג, יש לי חומר להראות לך'. בפסח שלאחר מכן הגעתי לצרפת והוא הראה לי את ההתכתבויות עם פרימו לוי. כשעזבתי, ז'ן אמר לי: 'אני רוצה שתכתוב את הספר שלי'". "כתוב לי באריכות" "הוא קרא לי פיקולו" מסופר בגוף ראשון. עם זאת, כתיבתו של דרייפוס ההיסטוריון מדייקת בפרטים ובתאריכים - וכך נוצר טקסט שהעדות שבו בעלת ערך כפול - אישי וקולקטיבי. זיכרון השואה זקוק להיסטוריונים או לסופרים ויצירות כמו "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל- "אנחנו כמובן זקוקים לשניהם, לאור טשטוש הזיכרון החי מהשואה. אבל הזיכרון סביבה, לפחות בצרפת, מתקיים בעיקר בספרות ובקולנוע דוקומנטרי. לדעתי, 'נוטות החסד', למרות שהוא רומן מעניין מאוד, דווקא הביא עימו יותר בלבול מאשר בהירות. הרבה יותר חשובים בעיניי הם מוזיאוני השואה שנבנים כעת בצרפת". רצית לספר את סיפורו של סמואל או להאיר צד בסיפורו של לוי- "זה אכן אחד המתחים בספר המרובד הזה. הוא נכתב כסיפור 'רגיל' של ניצול אושוויץ 'רגיל', אבל באותה נשימה - בגלל הידידות העמוקה עם פרימו לוי - סיפורו של ז'ן מקבל מימד נוסף. אבל אני חושב שהמטרה העיקרית היתה לספר את סיפורו של ז'ן". נראה כי המכתבים בין לוי לסמואל, שמופיעים בהרחבה בספר וחפים מסנטימנטליזם, הם שיוצרים את הקשר הפרטיקולרי בין קורותיהם של השניים. "כתוב לי באריכות. אני מקווה שהתמזל מזלך יותר ממני ושמצאת את משפחתך שלמה", כותב סמואל ב-13 במארס 1946. פרימו לוי עונה כעבור עשרה ימים: "התארסתי ואני ממתין שיהיה לי די כסף כדי להינשא", אבל גם מנסה להפיג את הערפל סביב גורל חבריהם: "האם אתה יודע משהו על ברקיאר, קנדל, סנטו, ארנולד, טרייסטמן, רוזנפלד, פריש, אליאס, קלאוזנר, הולנדר-". סמואל ממהר להשיב: "אני זוכר במדויק את המספרים האישיים של כמעט כל החברים שלנו הרבה יותר טוב מאשר השמות שלהם. זוהי הוכחה לצורת החשיבה שהרוצחים שלנו כפו עלינו". "המכתבים שנכתבו מרתקים בתוכנם", מסכים דרייפוס. "חשים בהם את האחווה בין שני צעירים מערב-אירופאים מהמעמד הבינוני, עם אותו רקע חינוכי, ניצולי אושוויץ. כמובן שעבור פרימו לוי למכתבים היתה משמעות שונה: הם מספקים מידע חשוב עבור תהליך הכתיבה של 'הזהו אדם-'. אבל מדובר במכתבים פרטיים של שני אנשים שלא חושבים שמה שהם כותבים יעניין מישהו אי-פעם. לוי היה איטלקי וסמואל יהודי מאלזס. התחושה שלי היא שהמכתבים והספר מלמדים משהו גם על הבנייה מחדש של הקהילות היהודיות האלו באירופה לאחר המלחמה".
