יריד ההבלים

מקורו של החן שטמון באנשים סנובים מצוי באשליה שהם יוצרים לעצמם. הרי לא משנה לאותם אנשים שתחושת העליונות שלהם נטולת בסיס; ההתנהלות האנינה שלהם מגחיכה אותם בעיני הסביבה והידענות הזעירה שרכשו לעולם לא תגיע לרמת מומחיות. ובכל זאת - הסנובים ידבקו במגדל השן הבלתי נראה שלהם כאילו קנו אותו בדם, ביזע ובדעתנות אינסופית.

מרסל פרוסט, מתברר, היה סנוב לא קטן. אלא שבניגוד למיליוני עמיתיו ברחבי העולם הוא לעג לאשליית הסנוביזם כי הוא בעצמו היה אמן של אשליה - כה גדולה ומשמעותית עד שכלום לא יתחרה בה. אלפי הדמויות שכלל ב"בעקבות הזמן האבוד" ואינספור החוויות והזיכרונות שהעלה על הכתב יצרו פאזל נדיר שלעיתים נדמה שחרג מגבול היצירה וברא עולם מוחשי. בעולם הזה פרוסט הילד ופרוסט הבוגר הם מקשה אחת שנעה כמטוטלת בין עבר להווה ובין חלום לממשות, והזיכרון ביקום הזה זונח את תפקידו המוגבל ומשתלט על הנפש עד כדי טירוף. להיות בעולם של מרסל פרוסט משמע להבין שהאמנות האמיתית היא שגרת החיים, ועד ההבנה הזו לחיות בתוך חזיון תעתועים. אי אפשר לשהות רגע אחד במחיצתו של פרוסט, אלא אם כן אורכו של הרגע הזה הוא נצח.

מאז ומעולם פרוסט זוהה עם הטוטליות של "בעקבות הזמן האבוד", ולכן למרות מרכזיותו בספרות המודרנית נותר כנחלתם של מלומדים. זו גם הסיבה, אולי, ש"אלברטין איננה", יצירת הגעגועים העצמאית שכתב לאהובה שנטשה (למעשה לאהו-ב) ואשר נבלעה ביצירה המונומנטלית ומאוחר יותר ראתה אור כספר נפרד - זוכה להצלחה עצומה גם בימינו. זו היתה הזדמנות ללכוד את המבט של פרוסט מבלי להתחייב לדרישותיו העצומות מקוראיו.

כעת ראה אור מחדש הקובץ "תענוגות וימים" בתרגום יורם ברונובסקי המנוח, ושוב מדובר בהזדמנות נדירה לפרוט את פרוסט לפרוטות. זהו ספר המשוטט במחוזות החברה הגבוהה של צרפת של שלהי המאה ה-19, והוא בנוי ללא מחויבות - סיפורים קצרים, קטעי הגות, הומור ומחשבה, פרגמנטים ואף משפטים קצרצרים על גבול המוטו. הכל מתגבש לכדי תמונה ברורה של נהנתנות מזויפת וגינונים ללא תכלית - בדיוק מה שדירבן את פרוסט, לאחר מות אמו ב-1905, לוותר על שגרת חייו כדי למצוא את הזמן שאבד. פרוסט בקובץ זה - שראה אור כשהיה בן 25 בלבד - הוא יציר כלאיים שניזון מבלזק ומראלף אמרסון - הפילוסוף שהעריץ בצעירותו. הוא מתגרה בסובביו - יושבי הטרקלינים המשועממים ומקורבי האצולה - ומתאר מציאות נינוחה במבט מלא אירוניה. "הוא מביא אותנו", כתב אנטול פראנס בהקדמה לספר שמובאת על ידי ברונובסקי גם בגרסה העברית, "אל אוויר של חממה ומשאירנו שם, בין האורכידאות המחוכמות שיופיין הזר אינו ניזון מן האדמה. ואז לפתע, בתוך אותו אוויר כבד ומעודן, חולף חץ זוהר... מבקיע את הגוף בהעלם אחד... מבעד לתשוקה שאין להביעה". בדרך פרוסט אינו חס על נשים ועל זעיר-בורגנים, על כל מי שרוצה להיות מישהו, ולבסוף מבהיר בציניות נרקיסיסטית: "כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר: די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור".

אבל גם מבעד לחיצים הרבים שמקשית פרוסט אל שריונה של החברה הגבוהה ניתן לזהות, כבר בקובץ מוקדם זה, את היכולת הפנומנלית שלו לזהות דחפים ולבצע בעצמו ניתוח אישיות - שנים לפני פרויד. נער השעשועים מפרברי פאריס חוזר אל מחוזות ילדותו, לעיתים כמספר ולעיתים במסווה של דמות פיקטיבית, ומגיע באמצעות תמונות אקראיות למסקנות מרהיבות בנוגע לעברו: "יש לנו זיכרונות מסוימים שאפשר לכנותם אסכולת הציור ההולנדית של זיכרוננו, ציורי ז'אנר אשר בהם האנשים הם על פי רוב בני מעמד צנוע, תפוסים באיזה רגע רגיל ביותר של חייהם, בלי אירועים חגיגיים, לעיתים בלי אירועים כלשהם, על רקע שאין בו דבר מן היוצא דופן, בלא גדולה כלשהי. הקסם כולו צפון בטבעיות הדמויות ובפשטותה של התפאורה, כשהמרחק זורע את אורו הענוג בינינו לבינה ורוחצה ביופי".

תענוגות וימים / מרסל פרוסט מצרפתית: יורם ברונובסקי; כנרת זמורה ביתן, 214 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו