בסוף השבוע הקרוב ייכנס אלכס שטילוב לאיצטדיון הענק בבאקו, אזרבייג'ן, כשהוא מניף את דגל ישראל ומאחוריו משלחת אימתנית של 140 ספורטאים, משלחת הספורט הגדולה ביותר שהוציאה ישראל לתחרות בסדר גודל בינלאומי.
המשחקים עצמם ייערכו בפעם הראשונה במעין ניסיון לקחת את המשחקים האולימפיים לכיוון חדש וצעיר יותר, ואזרבייג'ן קפצה על המציאה. אחרי הכל, איך יכולה מדינה עשירה כל כך, הנגועה בשחיתות ומפירה זכויות אדם סדרתית, ושעל פי דו"חות וויקיליקס הוגדרה ע"י הממשל האמריקני כ"מדינה שמנוהלת בסגנון המאפיה האיטלקית", להלבין את תדמיתה בפני המערב: תחרות ספורטיבית, כמובן.
נכון, האזרבייג'נים לא המציאו את השיטה, כמו שאמר סיימון קלג, ראש המשלחת הבריטית למשחקים: "בכל תחרות גדולה שהספורטאים האולימפיים שלנו יצאו בשנים האחרונות, כמו בבייג'ין לדוגמה, שמענו על מה שמתרחש במדינה ועל ההפרות בנושא זכויות האדם. אבל מדובר בספורטאים ולא בפוליטיקאים ויש לעשות את ההפרדה. כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו". קלג צודק, בטח כשהמארחים הסכימו לממן את כל המשלחות, לא להחסיר מהן דבר (כולל מוניות שהובאו במיוחד מאנגליה לנסיעות חופשיות) ולהשקיע במשחקים סכום חסר פרופורציות שעומד על 1.2 מיליארד דולר, שאין סיכוי קל שבקלים שהמארגנים יצליחו לראות בחזרה: "אנחנו נרוויח מזה דבר גדול וחשוב - אחרי המשחקים אין אדם אחד שלא יידע שאזרבייג'ן היא באירופה", הסביר שר הספורט המקומי. אזרבייג'ן היתה המתנדבת היחידה לארח את המשחקים, לאחר שהעולם המערבי ויתר אט אט על אירוח המשחקים האולימפיים ודומיהם, בשל סכומי הכסף המופרכים שהם עולים.
נשיא הוועד האולימפי החדש תומאס באך הבין את זה והוריד עלויות כדי להחזיר את העולם המערבי פנימה, אבל המשחקים האירופיים נפלו לו כפרי בשל. 6,000 ספורטאים ונשיא מקומי שלא דופק חשבון לחשבון.
ואכן, אילהם אלייב, שירש את השלטון מאביו לפני הפיכתו לנשיא המדינה, למד היטב את הכוח שיש באירוע הספורט הגדול בתבל כדי לטהר לא רק את מדינתו, שנמצאת לטענת רבים במערב, פסע ממלחמה רשמית נגד הארמנים ומבצעת בהם פשעי מלחמה, אלא גם את עצמו. אבל כשישראל נחשבת לספקית הנשק העיקרית של המדינה, וכששמעון פרס נחשב לחברם הטוב של המשפחה השלטת זה ארבעה עשורים, מה לנו כי נלין על האתלטים שבסך הכל רוצים לעלות על הפודיום.
