משרה מלאה
ספרו של ג'רמי בלקמן כתוב כבלוג ומתאר התנהלות במשרד עורכי דין גדול • למרות פגמיו, הוא מצליח לשדך כתיבה ספרותית ואינטרנטית בתוך רומן מעניין
עולמו של הפרקליט האנונימי, גיבור ספרו של ג'רמי בלקמן שרשימותיו ברשת האינטרנט קובצו כעת לספר, אין מקום לטעויות ואין זמן להנאות.
כבר 18 שנים מקריב הפרקליט את חיי המשפחה הממילא-לא-מלבבים שלו לטובת שעות אינסופיות במשרד עורכי הדין שבו הוא עובד. מטרת העל - מינוי לשותף בכיר במשרד; האמצעי - התעללות יצירתית בטרום-מתמחים, "קיצנים" שמגיעים לעבוד במשרד בחודשי הקיץ כדי שבסופה של התקופה יחליטו אם להצטרף למשרד ולחרב לעצמם את החיים, בדיוק כמו אותו פרקליט ממורמר שאחראי לגיוסם.
את המפלט מהמין האנושי, הכולל את אשתו המובטלת וילדיו שאינם מתקשרים עימו, הוא מוצא בבלוג שהוא כותב ברשת בשם אנונימי, ובו הקוראים נחשפים לשרשרת המזון המשרדית המתחילה בשותפים הבכירים ומסתיימת בפקידות. בכך מצטרף ספרו של ג'רמי בלקמן לשורה של יצירות תרבותיות עכשוויות כמו סדרות הטלוויזיה "המשרד" ו"הגברים של שדרות מדיסון". סדרות אלו, כמו "פרקליט אנונימי", מנסות לפוצץ את בועת הסבון החלומית שהתלוותה מאז ומעולם למשרדים יוקרתיים וסמי-תאגידיים ולמשכורות העתק שמשתכרים בהם. יצירות אלו מגישות לצרכן, באירוניה מושחזת, את המציאות המשרדית כפי שהיא, בין אם במשרדי עורכי דין, היי-טק או פרסום - עגמומית, קטנונית ועצובה. בלקמן בהחלט מצליח לתאר בצורה אפקטיבית את אותו מירוץ עכברים מעייף לקידום וכסף שכולנו שותפים לו יום יום במסגרת העבודה. כתיבתו יוצרת הבחנה ברורה בין המשרד, שהוא חזות הכל, לבין החיים ש"בחוץ", שפתאום נדמים כאופציה בורגנית לא מזיקה בכלל.
הקשר שמנהל הפרקליט עם אחייניתו אמור להיות נקודת הרוך אצל הסנגור שונא האדם. האחיינית, שמתחילה את לימודי המשפטים באוניברסיטת ייל ורוצה להקים בסיום לימודיה מוסד ללא מטרת רווח, משמשת כמעין תזכורת תמימה למטרה הראשונית והבסיסית שצריכה לעמוד לנגד עיניו של פרקליט המסיים את לימודיו - מתן הגנה לחלשים. אותה מטרת מושמת ללעג כשהאחיינית מגיעה לביקור במשרד, משתתפת במסיבה נוצצת ומחליטה באורח פלא לקבל את הצעת דודה להתמחות במשרדו.
נראה שבלקמן יכול היה לנסח כתב נאצה חד ונשכני יותר, לפחות יותר מכפי שכתוב על כריכת הספר. אותו נרטיב של איש התאגיד שמכר את נשמתו לטובת ספרה נוספת במשכורת אך אין לו זמן להריח את השושנים מופיע בספר באופן בולט מדי ולא מביא איתו שום בשורה חדשה. האמירות חשופות וצפויות מעט. דוגמה לכך: "אני רואה איך אבא נראה עכשיו ושואל את עצמי אם בסוף אהיה כמוהו ואשוטט במסדרון לחפש משמעות. אבל אין זמן להרהר במשמעות החיים כשאני תקוע פה בחדר הישיבות 23 ג' ורואה איך העוזרים המשפטיים מדביקים, כמו רובוטים, את המדבקות 'נא לחתום כאן' על דף אחרי דף".
עם זאת, נקודה מעניינת טמונה בדרך שבה כתוב הספר - כבלוג (גם אם פורמט זה כבר מזמן אינו מהפכני). לאורכו מופיעים מונולוגים רצופים של הפרקליט ומיד לאחר מכן מופיעות התגובות השונות שהוא מקבל בצורת אי-מיליים משעשעים. ניתן לראות ביצירתו של בלקמן שילוב בין האופציה האינטימית של קריאה בספר לבין תוכנו, הבנוי באותו אופן מיידי, אינטרנטי ונטול עריכה כביכול כפי שהוצג לראשונה ברשת. לטעמי, עצם קיבוץ הרשימות המקוונות לתוך רומן הודף בצורה מעניינת את השאלה אם העידן הדיגיטלי דחק הצידה את הפורמט הרומנטי של קריאה בספר לטובת העכשוויות של המסרים וזמינותם ברשת. בלקמן למעשה רומז לנו שאפשר לשלב בין השניים, ואף לעשות זאת בצורה לא רעה בכלל.
פרקליט אנונימי / ג'רמי בלקמן; מאנגלית: יעל סלע-שפירו; כתר, 294 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו