כשהייתי בת 4, אמא הביאה אותי לביקור אצלו. הוא הכין לי ביצה מקושקשת, ירקות חתוכים וגבינה לבנה. אני זוכרת שהוא לקח כפית גבינה ועשה עליה 'פו!' כדי לקרר אותה. זה נורא הצחיק אותי, כי כבר ידעתי שהגבינה קרה. אחר כך ירדנו למטה, הוא קנה לי ערכת רופא מפלסטיק והחזיק אותי על הכתפיים. הייתי מאושרת. הוא סובב אותי באוויר והבטיח לי שניפגש שוב בקרוב. אבל מאז הוא נעלם, והפעמים היחידות שראיתי אותו היו על מסך הטלוויזיה, כשצפיתי בסרטים שבהם כיכב".
במשך 25 שנים הריצה הילה לוי בר יותם את הזיכרון הזה בראשה, נאחזה בו ודימתה אותו לסצנה מתסריט חייה, שטרם הושלם. את סצנת המפגש המחודשת, שאמורה להחיות את התסריט הגנוז הזה, היא כותבת במוחה כבר שנים רבות. אף פעם לא היה לה האומץ להתמודד עם המפגש הזה באמת, עד לרגע שבו קיבלה הצעה מחברתה, שני ראסד, סטודנטית לקולנוע במכללת ספיר, שהחליטה שאת פרויקט הגמר שלה היא מקדישה לסרט שיגולל את חיפושיה אחר אביה. הסרט שיצרה שני, "בר יותי הקטנה", יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום, שייפתח ביום ראשון בסינמטק שדרות.
אביה של הילה, ראובן בר יותם, היה אחד מגדולי השחקנים בשנות השבעים. הוא שיחק בסרטים "בוא נפוצץ מיליון", "תעלת בלאומילך" ו"מבצע יהונתן", אבל התפקיד שהקפיץ אותו לתודעה הלאומית והבינלאומית היה תפקידו בסרט "סלומוניקו" מ־1972, שגם ייצג את ישראל בפסטיבל ברלין.
ב"סלומוניקו" גילם בר יותם איש משפחה עני, עובד נמל, הנאבק בכל יום על מקום עבודתו ופרנסתו למען משפחתו. "באחת הסצנות בסרט הוא יוצא להגנת בתו, פרליקה, שנכנסה להריון", מספרת הילה (28). "הוא מחבק אותה ואומר לה שלא תדאג ושהכל יהיה בסדר. מדהים איך הדמות שנאבקת למען המשפחה על המסך שונה מהדמות בחיים האמיתיים. הרי אותי הוא זנח".
בניסיון לרכוב על גל ההצלחה של "סלומוניקו" ולמנף את ההצלחה בארה"ב, עזב בר יותם את ישראל ועבר ללוס אנג'לס. ארה"ב האירה לו פנים, אבל לא מספיק מבחינתו. בשנות התשעים זכה לשחק בתפקידי אורח בסדרות מצליחות כמו "סיינפלד" ו"פרקליטי אל.איי". בנוסף שיחק בשורת סרטים, שהמוכר בהם הוא סרטו של אדם סנדלר "אל תתעסקו עם הזוהן", משנת 2008.
הילה מעולם לא הפסיקה לחכות שישוב. "אני בסך הכל רוצה לפגוש אותו אפילו פעם אחת, זה הכל", היא אומרת, ועיניה נוצצות.
ראובן והילה. "יש לי בסך הכל ארבע תמונות איתו"
אנחנו נפגשות בבית קפה ביישוב מזכרת בתיה שליד רחובות, מקום מגוריה. היא עובדת כמנהלת מדיה חברתית ומקדמת מכירות של מעצבת תכשיטים. עיניה החומות הגדולות והשמלה השחורה, שזרוקה על גופה ברישול מוקפד, משוות לה מראה של ילדה עצובה. רק הליפסטיק הוורוד הוא עדות לכך שעמוק בפנים מסתתרת ילדה שובבה, שרוצה לפרוץ החוצה.
ההקרנה המתקרבת והחשיפה שמתלווה אליה קשות לה מאוד, "ולמרות זאת, נכנסתי לפרויקט בעיניים פקוחות, ולו כדי לזכות להגשים חלום ישן. "אני לא יודעת אם היו לי הכוחות להתמודד לבד עם תהליך החיפוש אחר אבא. הסרט היה קטליזטור, שאילץ אותי לא לוותר. אני חושבת שבגיל 28 מגיע לי לזכות בסולחה פנימית עם עצמי ולסגור את המעגל הזה אחת ולתמיד".
היא נולדה באוגוסט 1986 בעקבות סיפור אהבה לא שגרתי. אמה, מלי, שעבדה אז כדיילת באל על, פגשה את בר יותם באחת מטיסותיה לחו"ל. היא היתה בת 19, והוא בן 33. באותה עת הוא חי בנפרד מאשתו דאז, שממנה היו לו שתי בנות.
"זאת היתה אהבה גדולה. הוא היה בן זוג של אמא שלי במשך 18 שנים. אבל המשחק והקריירה היו אצלו תמיד במקום הראשון. אמא שלי היתה בת 37 כשנולדתי, וכמה שבועות אחר כך הם החליטו להיפרד".
את שנות ילדותה הראשונות העבירה הילה בחולון. כשהיתה בת 3 הכירה אמה את רן, איש מחשבים, וכעבור שנה הם נישאו. נולדו להם שתי בנות - בר (24) ורותם (22). "למעשה חוויתי חיי משפחה מלאים, לא היה חסר לי כלום. תמיד קראתי לרן אבא, ושלא כמו ראובן, הוא הרוויח ביושר את התואר הזה.
"הזהות של האבא הביולוגי שלי היתה ידועה לי תמיד. בכל פעם ששאלתי את אמא, היא סיפקה לי תשובות, בלי להחסיר ממני דבר. ראובן אף פעם לא היה נוכח קבוע בחיי. עד גיל 4 היו איתו כמה מפגשים לא קבועים, יש לי בסך הכל ארבע תמונות איתו. כל הזמן שאלתי את עצמי אם הוא עזב בגללי ולמה הוא ויתר עלי. אלו שאלות לא פשוטות לילדה.
"עד היום אני לא יודעת איך להתייחס אליו. לפעמים אני קוראת לו אבא ולפעמים ראובן. התואר 'אבא' לא ממש יושב עליו, כי הוא לא היה שם בשבילי. אבל הוא בכל זאת אבי, אז זה קצת מבלבל. זה כמו לחיות כל הזמן על זיכרונות וסרטים של אדם מת, רק שהוא חי".
כשהילה היתה בת 10 עברה המשפחה למשך שנה לאזור עמק הסיליקון בקליפורניה, בעקבות עבודתו של רן. למרות הקירבה היחסית לאביה, לא נוצר ביניהם שום קשר. עם החזרה לארץ הם השתקעו במזכרת בתיה.
כילדה היא הגדירה את עצמה פרפורמרית טבעית, ורק חיפשה להופיע ולהיות בפרונט. "תמיד הצחקתי את כולם וכתבתי מחזות קצרים. הצגות וסרטים תמיד משכו אותי, ותמיד ידעתי לתת לזה סיבה: אני אוהבת קולנוע כי אבי שחקן. זה כנראה עובר בגנים, כי בחיי היומיום הוא לא היה שם לצידי כדי להדביק אותי בחיידק הזה. כילדה נורא רציתי להשוויץ בו, ובגלל שחיצונית הוא הזכיר קצת את יהודה ברקן, במשך שנים סיפרתי לכולם שאבא שלי הוא 'אבא גנוב'. אני חושבת שרק בסוף כיתה ד' הבנתי שאני טועה".
למה לא הלכת להיות שחקנית?
"להיות שחקן אצלנו בבית זו מילה גסה. זה לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו, ולכן אני חושבת שעל זה אני מוותרת, אבל אני מקווה שאתן ביטוי ליצירתיות שלי בעתיד, בכתיבה או בבימוי. אני די בטוחה שעוד לא אמרתי את המילה האחרונה".
היא תמיד ידעה שיש לה שתי אחיות למחצה, בנותיו של ראובן, שגרות בחיפה. אבל הקשר הראשוני עם האחות הגדולה נוצר רק כשהיתה בת 21. "היא התקשרה ורצתה להיפגש, אבל המחשבה על מפגש פנים אל פנים היתה קשה לי מדי. אז שוחחנו בטלפון, והיינו בקשר טלפוני פעם בכמה חודשים, עד שהוא שוב נותק".
אולי דווקא קשר לאחיותייך היה מקרב אותך לראובן?
"יכול להיות, הרי הן כבר בשנות הארבעים והחמישים לחייהן, ומן הסתם הן חוו אותו כאבא במשך שנים רבות. אבל עד כמה שאני יודעת, ברגע שראובן עזב לארה"ב הוא השאיר מאחור לא רק אותי, אלא גם אותן. הבנתי שיש שם כעס לא קטן על כך שהוא היה בזוגיות עם אמא שלי כשהיה פרוד מאמא שלהן. עד כמה שאני יודעת, הוא מעולם לא התגרש".
למרות הילדות המאושרת שלה, עזיבתו של בר יותם נתפסה אצלה כנטישה, ואי ידיעת הסיבה האמיתית ניקרה בליבה כל השנים ולא נתנה לה מנוח. "תמיד הרגשתי שיש פה אניגמה לא פתורה, אבל החיים גרמו לי לשים את זה בצד. אני חושבת שאחת הסיבות קשורה גם בפחד שבגילוי. הרי מה אם אגלה שהוא עזב בגללי? איך מתמודדים עם דבר כזה? מעבר לזה, תמיד השתעשעתי ברעיון מה היה אם הייתי גדלה איתו, איך היו נראים חיי. האם הייתי שחקנית, ועוד הרבה שאלות של 'מה אם', שלא נתנו לי מנוח".
הרעיון ליצירת הסרט עלה במקרה, אחרי שבשנת 2011 יצר רון כחלילי את הסידרה התיעודית "סרט בשחור לבן". הסידרה, בת שלושה פרקים, סקרה את סרטי הבורקס שצולמו בארץ ואת השפעתם על הסטריאוטיפים העדתיים בארץ.
"לפני שנתיים ישבתי עם חברתי שני וראינו את הסידרה. באחד הפרקים כחלילי נוסע ללוס אנג'לס לראיין את ראובן בר יותם, כמי שתרם רבות לשינוי התפיסה של הספרדים כפי שהם הוצגו בסרטי הבורקס. סיפרתי לה שזה אבא שלי, והיא מייד אמרה, 'אולי נעשה על זה סרט?'. אחרי כמה חודשים של התלבטויות, וללא תמיכה מלאה של אמא שלי, שפחדה שאפגע מהתהליך, אמרתי כן ויצאנו לדרך".
הסידרה של כחלילי היתה הפעם הראשונה שראית אותו כאדם מבוגר?
"כן, עד אז ניזונתי מדמותו כשחקן, ופה יצא לי לראות אותו כאדם, לשמוע את דעותיו, לחוש קצת ממה שעובר עליו בלוס אנג'לס. יש לו עיניים כחולות יפות, חבל שלא קיבלתי ממנו את הצבע", היא צוחקת.
"הסרט נתן לי כוחות לצאת ולחקור את הדמות הזאת, שרבים בקולנוע הישראלי אוהבים, ורבים אחרים לא. ממה שהבנתי, הוא היה אדם לא קל. קיוויתי לא רק לאתר את אבא, אלא גם ללמוד עליו יותר ולהכיר אותו דרך החברים והשחקנים שעבדו איתו בתקופה ההיא.
"היכולת שלי לעמוד מול השחקנים ולהציג את עצמי בתור הבת שלו, שמחפשת תשובות, הוליכה אותי בנתיב של גילויים, שגרם לי מצד אחד להיות שלמה יותר, ומצד שני - לרצות למצוא אותו ולפגוש אותו בכל מחיר. ככל שעברו הימים, כך החיפושים הפכו אינטנסיביים יותר. גיליתי שלא קל למצוא את מי שלא רוצה להימצא, אבל למרות הכל - זה אפשרי".
שני ראסד, במאית הסרט // צילום: יהושע יוסף
בסרט "בר יותי הקטנה" חוזרת הילה אחורה בזמן וצוללת אל תקופה שלא היתה חלק ממנה. היא נפגשת עם ארבעה אנשים מרכזיים ששיחקו לצד אביה - בהם יהודה ברקן, ששיחק עם בר יותם ב"בוא נפוצץ מיליון", ומני פאר ז"ל, ששיחק לצידו ב"סלומוניקו", ושאותו ראיינה קצת פחות משנה לפני שנפטר.
"הצעידה הזו בעקבותיו לא תמיד היתה קלה ונעימה. כשראיינתי את יהודה והוא תיאר את אבא, הוא הצטייר בעיניי כאדם אנוכי, שלא נתן הרבה מקום סביבו לעוד אנשים ושחקנים. ברקן סיפר שהיה קשה לעבוד איתו, כי לאף שחקן אחר מלבדו לא היה מקום על הסט. הוא סיפר שהוא תמיד היה עושה הכל כדי לגנוב את הפריים. זה גרם לי להבין שלא הייתי היחידה שהוא היפנה לה עורף. הבנתי שבמהות שלו הוא היה שחקן שרצה לקדם את עצמו בכל מחיר.
"מני פאר חיזק את הדברים של ברקן. הוא הגדיר את ראובן כ'דחפן שמשיג כל מה שהוא רוצה'. בגדול זאת תכונה מוערכת, ואם יש לי אותה, אז אני שמחה.
"המפגש הזה ניער אותי. חשבתי שאולי התכונה הזאת משליכה גם עלי, שאולי אני דומה לו. פחדתי לגלות מפלצת, והעדפתי להסתפק בזיכרונות הטובים והמעטים שיש לי ממנו".
המפגש עם העיתונאי אלי תבור, שכתב עם בר יותם את התסריט ל"סלומוניקו", היה האור שבקצה המנהרה. תבור רואה בראובן חבר טוב, יוצר ושחקן מוערך.
"אלי סיפר לי שלאבא שלי יש אישיות ממגנטת. הוא ידע להקסים נשים ולכבוש אותן ואת המסך בכל פעם מחדש. הוא גרם לי להבין עד כמה הצורך שלו בהצלחה הכתיב את מי שהוא. לדבריו, גם אם היה נשאר עם אמא שלי, הוא לא באמת היה שם בשבילי, כי המשחק היה אצלו כמו חיידק, שהינחה אותו והוביל אותו למקומות שאליהם הוא שאף להגיע".
לאחר השיחה עם תבור, המוטיבציה שלה למצוא את אביה הלכה וגברה. הבמאי רון כחלילי מסר לה את מספר הטלפון של בר יותם בלוס אנג'לס. ליבה הלם במהירות כשהתקשרה, אבל עד מהרה הבינה ששוב הגיעה למבוי סתום: המספר הזה כבר לא היה שייך לו.
"זאת היתה תחושה קשה. כבר ממש רציתי את זה, הרגשתי שזה קורה, ואז שוב מפח נפש".
פנית למשפחה שלו בחיפה לעזרה?
"שוחחתי כמה פעמים עם אחותו אביבה. בסרט ניתן לראות שיש בה הרבה כעס כלפיי וכלפי אמא שלי. היא חשדה בי שאני רוצה ליצור קשר עם אבא רק בשביל הירושה, וכמה שניסיתי להסביר לה שלא חסר לי כלום בחיים ושאני רק רוצה להכיר אותו, זה לא עזר.
"ניסיתי לפנות אל הלב שלה ואמרתי לה שאני לא רוצה שיהיה מאוחר מדי. אחרי הכל, היום הוא כבר בן 79, נושק ל־80. אולי זאת ההזדמנות האחרונה שלי לראותו. אך היא עמדה בסירובה. בהתחלה היא טענה שאין לה את הטלפון שלו, אחר כך היא סיפרה לי שלפני יומיים שוחחה איתו והוא לא מעוניין. כל ההתנהלות הזו גרמה לי להרגיש כאילו מסתירים ממני משהו, ואין לי דרך לרדת לשורש האמת".
בסופו של דבר הצליחה במאית הסרט, שני ראסד, להשיג את מספר הטלפון הנכסף.
"כשהטלפון צילצל וקול של גבר נשמע מעברו השני של הקו, השתנקתי לרגע. שאלתי אם זה ראובן בר יותם, וכשהוא השיב בחיוב, הרגשתי שעוד רגע הלב שלי קופץ מהחזה. ניסיתי להיות רגועה והצגתי את עצמי. בשנייה שהוא שמע שאני הילה לוי בר יותם, הוא ניתק את הטלפון ולא ענה לי יותר".
לא חשבת לארוז מזוודה ולנסוע אליו? להתעמת איתו באופן ישיר?
"פחדתי מאוד שאם אסע, לא אוכל להתמודד עם הדחייה הזו מצידו. מהראיון עם כחלילי הבנתי שהוא גר לבד ושהוא די בודד, מחכה ליום שהוא עוד ישחק ויקצור תהילה. עצוב לי לחשוב שהוא לבד, וכואב לי שאני כל כך רוצה להיות חלק מחייו, והוא בוחר שלא. זה מתסכל, וזה פוגע.
"אבל למרות כל התהליך הארוך והדרך שעברתי כדי להגיע אליו, אני לא מצטערת לרגע. לקח לי כמה ימים לעכל שהוא לא מתכוון לענות לי, אבל זה שם 'קאט' לכל החיפוש שלי ואיפשר לי להתחיל תהליך של שחרור עם עצמי. הפנטזיות לפגוש אותו כנראה לא יתממשו, ואני צריכה לעבור הלאה".
למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, לא ניתן היה להשיג את תגובתו של ראובן בר יותם.
michali100@gmail.comימים של קולנוע בדרום
פסטיבל קולנוע דרום ה־14 יתקיים בשדרות בימים ראשון עד חמישי בשבוע הבא, ביוזמת ביה"ס לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. הכניסה לכל ההקרנות וההופעות ללא תשלום.
הפסטיבל מעמיד במרכזו את תוכנית סרטי הגמר של מכללת ספיר, ויוצגו בו 23 סרטים של בוגרי המכללה: ארבעה סרטי אנימציה, שלושה סרטים תיעודיים, שמונה סרטים עלילתיים, שישה פיילוטים טלוויזיוניים ושני סרטי וידאו דאנס. מלבד סרטי הסטודנטים, בפסטיבל יתקיימו גם הקרנות טרום־בכורה וייקחו בו חלק גם יוצרים מחו"ל. הסרט "בר יותי הקטנה" יוקרן ביום רביעי ברחבת הסינמטק בשדרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו