זה זמן לא מבוטל שביקורים בסניף הדואר הפכו להיות סיוט. אשתי מתלוננת שבכל פעם שצריך להקפיץ משהו לדואר, לאסוף חבילה או מכתב רשום, אני מתחיל לייצר כאבי ראש פסיכוסומטיים שמתאימים יותר לנער מחוצ'קן ערב הבגרות במתמטיקה. אני דוחה את הקץ. מתחמק. שולף כל מיני רעיונות יצירתיים ומופרכים שתפקידם הברור הוא לשנות נושא או, ליתר דיוק, לגרום לה להגיע לשם במקומי. לאחרונה שמעתי את עצמי אומר דברים כמו:
- אולי בעצם אני אשאר פה ואגהץ, מה את אומרת?
("ממתי אתה מוכן לגהץ?")
- את יודעת, מזמן לא פיטפטתי עם אמא שלך בטלפון.
("הרגע שוחחתי איתה, יכולת לבקש!")
- שמעת שפתחו סניף של זארה ליד הדואר?
("אתה מדבר עם האישה הלא נכונה!")
רק לא להגיע לדואר! אני ממש מתעב את עצמי כשאני נאלץ לבלף, אבל יש רגע מסוים שבו זה עובר כל גבול. כמה נחות ועלוב נפש צריך אדם להיות כדי להוציא מפיו משהו כמו זה:
- נדמה לי שהילדים הוציאו בבוקר את הכלבה ולא לקחו איתם שקית. אני חושב שכדאי שאצא לסרוק את הגינה השכונתית, אולי היא השאירה שם משהו. יודעת מה, גם אם זה כלב אחר, לא יזיק שמישהו פה בשכונה יגלה אזרחות טובה ויאסוף. בינתיים אכפת לך לעבור בסניף?
מכיוון שיחסית למין הזכרי אני נחשב לבעל יכולת לא רעה בחלוקת קשב, הביקורים בדואר הפכו להיות קשים מנשוא. אל תראו אותי ככה, מולטי־פנקשיוניסט גאה אנוכי, וככזה אני מסוגל ביום טוב להכין פנקייק תוך כדי תליית כביסה. אין לי שום בעיה לתקוע דיבל ובו בזמן לענות לשאלון של כתב מקומון מהדרום. למען האמת, אני לא מסוגל לעשות דבר אחד בלבד. בדיוק מהסיבה הזאת אינני יכול לחמוק מהפער הגרוטסקי בין סרטוני התדמית שתוקפים אותך מכל מסך בסניף הדואר לבין המציאות המקבילה והקודרת שרובצת ממש מתחתם בין האשנבים.
על המרקעים שמעל לאשנב מרצדים אלי ומריאנו ומציגים שירותי דואר שקיימים אך ורק בדמיונו של האיש שחתם איתם על הסכם הפרזנטורים הנדיב. מטר וחצי מטה משם רובצת מצוקה קשה וסופנית של מערכת שסגרו לה את החמצן. צמד הקומיקאים הבכיר של ישראל חולף מעדנות בין שפעת השירותים. הם מחליפים דמויות בקצב מסחרר. שולחים ומקבלים. נוסעים לחו"ל, ממירים מט"ח וטוענים כרטיסי חניה. הכל בדואר והכל יעיל, מהיר וחלק כמו פנטזיה עתידנית. אבל כמו בפיוט העתיק על דרי מעלה ודרי מטה, המציאות האפורה היא ההפך הגמור. הלקוחות, עצבניים ומיוזעים, כועסים על עובדי דואר מדוכדכים וקצרי סבלנות. התור לא זז, ואוי למי שיעז לומר מילה של ביקורת.
נו, מדובר באחד הסודות הגלויים ביותר במדינה. הדואר לא בא היום באוטו האדום. גם מחר לא בטוח שהוא יבוא, וכבר זמן שאין למעשה שירותי דואר בישראל. מפעם לפעם מישהו מגיח בעצלתיים מאיזה טנדר, פותח שק או מרוקן שק. אבל התנועות הלאות שלו, וגם המבט, אומרים הכל. חדווה ומרץ שמזכירים את נבחרת ישראל אחרי שהיא מפגרת 3:0 במחצית. הכל גמור וכולם מחכים לשריקה. ואכן, המכתבים והחבילות שהגיעו אלי בסבב האחרון היו צהובים מזוקן. בשניים מתוכם התפוררו צ'קים שמועד הפירעון שלהם עבר לפני שלושה חודשים. היתה גם הזמנה לחתונה של זוג חברים שכבר הספיק להתגרש מאז וחופן מכתבים שקראו לי להצביע עבור שמות כמו אלי ישי ויוני שטבון, לתלות בלון למען גלעד שליט ולשלם את אגרת מלחמת לבנון הראשונה.
עברנו דירה השנה, אבל שירותי "עקוב אחריי" התגלו כבדיחה. אם אתם משנים כתובת בקרוב, הדבר החכם ביותר שאתם יכולים לעשות הוא לעבור בדירה הקודמת פעם בחודש ולאסוף. או פשוט להניח לזה, ולהביא בחשבון כמה קנסות ואגרות שיכפילו את עצמם. אם זה לא מספיק, התברר לי שחבילה ששלחתי לאוסטרליה בילתה יותר זמן בדרך שבין סניף הדואר בירושלים לבין הנמל (אשדוד? אילת?) מאשר על סיפון האונייה שחצתה את האוקיינוס.
מה שנכון לגבי פיצה, נכון לא פחות לגבי דואר. אם הוא לא מגיע מספיק מהר, עדיף כבר שלא יבוא. עובדי הדואר יודעים מה שווה השירות שהם מסוגלים היום להעניק, ואני לא מקנא בהם. קשה לקום בבוקר לעבודה כשאתה מרגיש מיותר. זאת לא אשמתם. ההחלטה להרוג את הדואר כמו קשיש אסקימואי התקבלה הרבה מעל לראשי העובדים.
• • •
עצוב לומר את זה: ישראל היא אולי אימפריית סטארט־אפ, אבל היא עושה כמעט כל טעות אפשרית מול מערכות שהולכות ומתיישנות. מה שנכון לגבי היחס שלנו לזקנים, נכון גם לגבי תעשייה מזדקנת ושירותים מתיישנים. מה שקרה לתעשיית הטקסטיל עלול לקרות גם בשירות הדואר - במקום לגלות יצירתיות ולחפש אתגרים חדשים, אנחנו פשוט מעדיפים לתת לשניהם לגסוס. הנה, יותר ויותר אנשים עוברים לקניות באינטרנט. אותו אינטרנט שבגללו הפסקנו לשלוח מכתבים. אבל עם כל הכבוד למחשב ונפלאותיו, מישהו אמור להעביר אלי הביתה את שואב האבק שהזמנתי. או את האבטיח (אם מישהו באמת מזמין אבטיח בלי לדפוק!). אז למה שזה לא יהיה הדואר?
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו