אשקלון על הגל

12 קילומטרים של רצועת חוף יפהפייה עם לגונות וחול מוזהב, מרינה ברמה בינלאומית עם עשרות יאכטות מנקרות עיניים, בתי קפה ופאבים עמוסים באנשים ובתיירים שלא מפסיקים לקשקש בצרפתית. לא, אני לא מדברת על הריביירה הצרפתית אלא על אשקלון, עיר שהולכת ומשתנה במהירות מסחררת. המילה "פוטנציאל" חוזרת כמעט בכל שיחה שגילגלתי עם מי מהאנשים בעיר. כשמביטים עליה מתוך המים, בסיבוב על אחת היאכטות להשכרה שעוגנות שם, מבינים בדיוק על מה הם מדברים.

קלאב מד אשקלון

סיור באשקלון חובה להתחיל בקפה של רוז'ה חטב, ראש העיר הבלתי מוכרז של העיר. רוז'ה הוא אישיות צבעונית מאין כמוה. הוא מקבל אותנו בחולצה פרחונית ובמשקפי שמש, כאילו הרגע נחת ממסיבת טרנס שנמשכה כל הלילה. הוא מארח אותנו בשולחן מלא בכל טוב ובקפה מצוין. עזרא ינוב, עיתונאי, איש יחסי ציבור והרוח החיה של אשקלון, שליווה אותי בביקור, מספר לי בחיוך שבשנות ה-70 היה באשקלון כפר נופש צרפתי, שאליו הגיעו צרפתים וצרפתיות בהמוניהם. הוא ורוז'ה נזכרים בחיוך כמה חיים הם עשו בכפר הזה, ורוז'ה מגדיל לעשות ומוציא אלבום תמונות ענקי כדי להראות לנו עשרות תמונות מהימים השמחים ההם. בכלל, בית הקפה של רוז'ה משופע בתמונות רבות שלו, מצולם עם צעירות חייכניות, סלבס, פוליטיקאים ורבנים בכירים. כדאי לבוא לכאן רק כדי לפגוש את רוז'ה ושלל חבריו, ובכלל - לשמוע קצת על אשקלון של הימים ההם ועל זו של עכשיו.

ממש מול רוז'ה נמצאת מסעדת "ניצחון" של שייע לייבושור ויוסי הייניק. מדובר במסעדה מיתולוגית, שנפתחה ביוני 1950, ושמה ניתן לה על שום ניצחון צה"ל במלחמת יום העצמאות (בהחלט רענון לשמות השטחיים שניתנים לרוב המסעדות בארץ). שייע מספר לי שהוא הקים את המסעדה עם חבר מהצבא בעזרת הלוואה של 1,500 לירות. הוא אומר שלא היה כאן כלום מלבד דיונות של חול ותחנת אגד אשקלון. מקצה המסעדה צועק אחד הלקוחות הוותיקים שזו המסעדה הכי משפחתית שיש באזור. תוך כדי שיחתנו החלו להגיע לשולחן מלפפוני ענק כבושים, כבד קצוץ מצוין, חומוס, איקרה וגולת הכותרת: הקבבים הכי טעימים שאכלתי מימיי. והפעם אני לא מגזימה. הם פשוט נמסו לי בפה. כמובן שחובה לקנח בפפנאש, סופגנייה רומנית עם ריבה תוצרת בית ושמנת חמוצה. אה, יש גם רגל קרושה שאזרתי אומץ לראשונה וטעמתי. האנשים שישבו איתי התענגו עליה. פניי, לעומת זאת, הפכו ירוקות. לא אחזור על הטעות הזאת שנית.

נרים כוס בירה

נסענו לכיוון מרכז המבקרים במפעל קרלסברג. המקום מציע סיור במוזיאון היחיד בארץ לתולדות הבירה וסיור במפעל, הכל ברוח הומוריסטית, מעניינת ונעימה מאוד. בסיור ליווה אותנו אביחי גרינברג, טכנולוג הבירה של המפעל. במוזיאון תוכלו לראות כלים עתיקים לייצור בירה, ותשמעו על העובדה שבימי קדם הבירה היתה סוג של מזון ונקראה "לחם נוזלי" בשל היותה מזינה מאוד ויכולתה להשתמר לאורך זמן. יספרו לכם שמי שהיה אחראי לייצור הבירה היו הנשים, אף שנאסר עליהן לשתות ממנה, ותראו שעורה עתיקה שהשתמרה מלפני 4,000 שנה. לאחר מכן תטעמו מיני בירות קרלסברג וטובורג בבר המושקע במקום.

שער העיר הכנענית

באשקלון אין רק עתיד, יש גם הרבה עבר, למעשה עבר של 5,000 שנה, מה שהופך אותה לאחת הערים העתיקות בעולם. מקור השם הוא במילה "שקל". במרכז אפרידר בעיר התגלו במהלך חפירות שני סרקופגים מרהיבים משיש המעוטרים בתבליטים יפהפיים שיש המשערים שהם מהתקופה הקלאסית. בגן לאומי אשקלון נמצאו שרידי העיר לתקופותיה כמו שער העיר הכנענית שהוא השער המקושת הקדום ביותר בעולם, שרידי בזיליקה רומית מהמאה השלישית, פסל איסיס (אלת האמהות המצרית) ועוד. שימו לב שלאחרונה נפתח כאן חניון לילה, מה שמאפשר לינה בתחומי הגן (בסופי שבוע) באחד החופים הכי יפים בארץ. במקום יש שירותים, מקלחות ומשטחי דשא. ב-24 באוגוסט יתקיים כאן פסטיבל בריזה שבו תתקיימנה הופעות במשך ארבעה ימים.

כמעט לקראת סיום הסיור אומר לי מלווי, עזרא ינוב: "יש כאן כל כך הרבה פוטנציאל, והוא מתחיל להתממש. העירייה מתכננת לשפץ את כל מתחם המדרחוב, להקים את מגרש הגולף הכי גדול בארץ, להקים שני כפרי נופש ובתי מלון, אבל צריך סבלנות". אני כבר מחכה לפעם הבאה שבמקום להידחק שוב עם עשרות אנשים בחופי השרון, אסובב את ההגה ואדרים אל הלגונות התכולות של אשקלון, לאנשים הנחמדים ולקיץ הנצחי שיש במקום הזה.