הזקן, לצעירים

ספרה החדש של פרופ' אניטה שפירא על חייו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, הוא ספר המתברך בכישרון הכתיבה של ההיסטוריונית החשובה. מסיבה זו הוא קל לקריאה, מעניין ומעניק תובנות לקורא. אלמלא היו נכתבות ביוגרפיות מקיפות וטובות על דוד בן־גוריון קודם לכן, היה בהחלט מקום לפרסומו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אבל לאחר שנכתב כל כך הרבה על האיש - שהיה, לדעת הכותב, המדינאי הגדול ביותר בישראל - נשאלת השאלה מדוע להוציא ביוגרפיה נוספת, שאינה מבקשת לחלוק על קודמותיה או להאיר בדמותו צד שלא הובלט בעבר.

אחרי הכל, מה שנכתב על ידי שבתי טבת ועל ידי פרופ' מיכאל בר־זוהר הוא כה מקיף, עד שאפשר להטיל ספק ברלוונטיות של ספר החוזר ומתאר את חיי האיש המיוחד הזה - מאז נולד בפלונסק ב־1886 ועד מותו בדצמבר 1973, כשברקע צילה הנורא של מלחמת יום הכיפורים, אשר מנע ממותו להותיר חותם בזיכרון האומה.

המחברת היא זו המעניקה לקוראיה את ההסבר המקרי: אוניברסיטת ייל מוציאה כעת סידרת ספרים על אישים יהודים בולטים, ופנתה אליה בהצעה לכתוב על בן־גוריון. הספר הקצר יחסית יצא באנגלית, והיא החליטה לשתף בו גם את קהל קוראיה העברים. ייתכן כי זהו ספר מתאים לקהל דובר האנגלית, המעוניין להרחיב את אופקיו ואינו בקיא בסיפורו של בן־גוריון. אין הדבר כך לגבי קוראי העברית; הם לומדים על בן־גוריון כמעט משחר ילדותם, והיו מצפים מאחת ההיסטוריוניות החשובות ביותר של ישראל והציונות למונוגרפיה ממוקדת בהרבה, לא לעוד "בן־גוריון למתחילים".

כמי שקרא את ספריה של שפירא, הופתעתי מאי־הדיוקים ומהקביעות הלא־מדעיות שמצאתי בספר. כך למשל, היא מדברת על ההחלטה להעביר את הבירה לירושלים ב־1950 (עמוד 164), בשעה שההחלטה נפלה ב־1949. בעמוד 138 היא כותבת: "כשנכשל המו"מ בקמפ דיוויד בין ראש הממשלה אהוד ברק לראש הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת, הפטיר אחד הפלשתינים: היינו צריכים בן־גוריון, אך יש לנו ערפאת".

שפירא אינה מציינת על מה היא מסתמכתבדבריה, אלא שבמקור זה היה ברק שקרא לערפאת, פעמים אחדות, לקבל החלטה "בן־גוריונית" (הכוונה היתה בעיקר לפשרת "אלטלנה") וטען כי ערפאת לא התעלה לרמתו של בן־גוריון.

בעמוד 159 מצטטת שפירא את זאב שרף, שהיה מזכיר הממשלה עם הקמת המדינה ואחר כך מילא תפקיד שר בכמה משרדים. היא כותבת עליו כי אף שעבד במחיצתו של בן־גוריון, "לא נשבה בשדה המגנטי של בן־גוריון, ולכן אפשר לראות בו עד אובייקטיבי". אז היא מצטטת את טענתו כי בשנים 1947-1952 לא טעה בן־גוריון אפילו פעם אחת.

ראשית, אפשר לצטט את שרף בלי לייחס לו אובייקטיביות לגבי בן־גוריון. שנית, הקביעה של שרף אינה יכולה להיות נכונה על פי הגדרה. איש בעולם אינו יכול להתהדר בכך שלא עשה שגיאות במשך חמש שנים, או במשך חצי שנה. בן־גוריון קיבל אז הכרעות היסטוריות חשובות ונכונות (לדעתי), אך באותן שנים ממש עשה גם טעויות היסטוריות שכולנו משלמים את מחירן עד עצם היום הזה.

לדוגמה, הנצחתו של "מצב החירום" בישראל מאז 19 במאי 1948, שלשום ראש ממשלה אחריו לא היה העוז לבטלו; או יצירת הממשל הצבאי, שכלא, למעשה, את ערביי ישראל עד לאחר שעזב את תפקידו. גם חרות מימין וגם מפ"ם משמאל ביקרו קשות את קיומה של המסגרת הזו, ורק לאחר שהוסרה התברר עד כמה היתה מיותרת וכמה פגעה ביחסים בין יהודים וערבים בישראל.

בן־גוריון יכול היה להביא חוקה לישראל, כפי שנקבע במגילת העצמאות, והחליט לא לכבול את ידיו. שום ראש ממשלה אחר לא הצליח לשנות את הכוונה. הוא אימץ את תקנות שעת החירום המנדטוריות המצמררות, והללו נותרו עדיין בספר החוקים שלנו, ועוד ועוד. הרבה דברים היה יכול לעשות בקלות יחסית עם קום המדינה, ולא הבין שההזדמנות הטקטונית הזו לא תחזור לעולם.

לכן אפשר לומר שאין מנהיג שקיבל החלטות נכונות בתקופה קריטית כזו כמו בן־גוריון, ואין מי שמוכן היה ליטול על עצמו סיכונים רבים כל כך כמוהו. אבל לומר שלא היו טעויות? זו אמירה מופרזת מאוד של שרף, וזו טעות להיאחז בה.

ועוד קביעה בלתי מקצועית: שפירא כותבת על ניצחונה הגדול של מפא"י בבחירות לקונגרס הציוני ב־1931, ועל כך שבן־גוריון העדיף להיות חבר הנהלת הסוכנות היהודית אך לא לעמוד בראשה, ולהישאר, בינתיים, מזכ"ל ההסתדרות. "לימים", היא מוסיפה, "לא זכר איש שבשנתיים הראשונות לכהונתו בהנהלה, הוא לא עמד בראשה". אין מדובר כאן בפרט בעל חשיבות דרמטית, אך היסטוריון אינו רשאי להוציא מתחת ידו משפטים כמו "איש לא זכר". את זה אפשר להשאיר לפוליטיקאים ולפרשנים. ההחלטה הזו היתה חשובה בשעתה, ולא מעט אנשים עדיין זוכרים אותה, גם אם לפרופ' שפירא נדמה שכולם שכחו.

ספרה של שפירא יכול בהחלט להיות מתנה צנועה לבת מצווה או לבר מצווה. הוא אינו מפענח את דמותו של האיש החשוב ביותר שהסתובב כאן בדורות האחרונים, אינו נכנס להשלכות של החלטותיו הנכונות והמוטעות, ואינו מעמיק בשום היבט של חייו (אולי להוציא מסכת יחסיו עם חיים ויצמן, המתוארת באופן מפורט ומעניין במיוחד), אבל הוא כתוב בידי היסטוריונית שיש לה עט סופרים.

מי שעדיין לא קרא את תולדות חייו של בן־גוריון, יוכל למצוא בספר עניין רב. מי שכבר קרא את טבת ובר־זוהר - פטור.

בן־גוריון, דמותו של מנהיג / אניטה שפירא

עם עובד, 208 עמ'