ריצת חייו

כאבים קשים מפלחים את כפות הרגליים של גדי ירקוני. הוא בדרכו אל מושב ישע שבדרום חבל אשכול, שם יערוך חוג בית לקראת הבחירות לראשות המועצה האזורית, שבהן הוא מתמודד. כל היום עבד, התרוצץ, לא נח לרגע, "ועכשיו כפות הרגליים כואבות לי נורא. לכל אחד כואבות הרגליים אחרי יום עבודה מאומץ, לא?"

רק שלירקוני אין רגליים.

"כשכורתים רגל באופן מתוכנן, יודעים איך לעשות את זה כדי לשמור על העצבים. במקרה שלי, הפצצה כרתה את הרגליים, והעצבים נחתכו לא טוב. הפרוטזות לוחצות לי על קצות העצבים, וזה מאוד כואב".

אחרי עשרים דקות הוא עומד מול התושבים, שוטח בפניהם את תוכניותיו ואת חזונו. שעה שלמה הוא עומד מולם, נשען על גב כיסא, מתעקש שלא לתת לכאב לנצח. רק בסיום, כשמופנות אליו שאלות, הוא מאפשר לעצמו לצנוח אל הכיסא, לפשוט קדימה את רגליו התותבות ולנוח מעט. עד חוג הבית הבא. הבחירות ביום שלישי הקרוב, וירקוני לא עוצר לרגע.

"אל תתבלבלי, אני לא מתלונן", הוא מבהיר בתום המפגש. "אף אחד לא הכריח אותי לעבוד קשה ואף אחד לא הכריח אותי להתמודד על ראשות המועצה. יכולתי לשבת בבית ולא לעשות הרבה, חוץ מלהרגיש קורבן ולרחם על עצמי. אבל זה לא אני".

לולא הפציעה היית מתמודד?

"זאת שאלת השאלות. כנראה שלא. אבל אני לא מתמודד כי אין לי רגליים או כי אני מסכן. אני מתמודד בגלל שהשקפת עולמי השתנתה. הדברים החשובים לי השתנו. ברור לי שאנשים מסוימים חושבים שאני משתמש בפציעה כדי להיבחר. בסדר. הפציעה חוללה אצלי שינוי מחשבתי. אם לא הייתי נפצע, כיוון המחשבה שלי היה אחר, העשייה היתה אחרת".

"זה הסרט של החיים שלנו"

ב־26 באוגוסט, כשעה לפני שהפסקת האש במבצע צוק איתן נכנסה לתוקפה, נחת פצמ"ר בגינת נוי בלב קיבוץ נירים. ירקוני (47), רכז המשק של הקיבוץ, עסק בתיקון תקלה במערכת החשמל, יחד עם חבריו זאב עציון, הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של נירים, וסגנו שחר מלמד, ששימש גם מנהל המוסך ורכז ההשקיה.

"הבנתי מייד שזאביק נהרג", משחזר ירקוני. "הייתי בהכרה ושמעתי את החשמלאי של הקיבוץ, שנפצע קל, צועק, 'זאביק הלך. וואו, תראו מה קרה לגדי'. זאביק היה בערך חמישה מטרים ממני ולא ראיתי אותו. שחר היה מטר וחצי ממני והצלחתי לראות את אשתו, ענת, רוכנת מעליו, מדברת אליו. חשבתי שהוא פצוע כמוני.

"הפצמ"ר כנראה נפל לי בין הרגליים והתפוצץ לצדדים. כך נהרגו זאביק ושחר. אצלי הרגליים התרסקו, אחת השיניים הקדמיות נפגעה, והיתה גם פגיעה בתחתית האגן, שהגלידה מהר ובקלות.

"האזעקות לא פסקו אחרי הנפילה. לא יכולתי לזוז. מישהו זרק עלי שכפ"ץ, וכל האנשים מסביב נשכבו על הקרקע או רצו למרחב המוגן. בזמן ששכבתי על האדמה אמרתי לעצמי בלב, רק שפצמ"ר לא ייפול לידי, כי אין לי איך להתגונן. אין לי מה לעשות, אני אלך גם כן. הראש שלי עבד כל הזמן.

"לאורך הדרך, גם באמבולנס ובמסוק לסורוקה, וגם כשהגעתי לבית החולים, הייתי מחובר לסיטואציה והרגשתי שאני מודע לכל פרטי האירוע מא' ועד ת'. אני זוכר שבאמבולנס כאב לי נורא וביקשתי שייתנו לי משהו נגד כאבים, אבל לא יכלו עדיין לתת לי. במסוק היתה רוח חזקה, וביני לביני עניין אותי לדעת אם הדלת פתוחה או סגורה. והיא היתה פתוחה, משום מה.

"באלונקה בדרך מהמסוק לבית החולים הרגשתי כאבי תופת, ורק רציתי שירדימו אותי כבר, כדי שלא ארגיש את הכאבים. אמרתי לעצמי, כבר לא חשוב בכלל אם אתעורר או אמות, העיקר שלא יכאב לי.

"הרדימו אותי קרוב לשבועיים. אמרו לי שהתנדנדתי בין חיים למוות. השינה הזאת היתה המזל שלי, כי ישנתי את כל ימי האבל בקיבוץ על שחר וזאביק. זאביק היה כמעט כמו אח בשבילי, שחר היה חבר אמיתי. המשפחות של כולנו חברות. אנחנו שנים ביחד".

אתה זוכר את רגעי ההתעוררות?

"למזלי, התעוררתי לא מחובר לצינורות. הייתי חצי בעילפון וחצי בהכרה, כי המורפיום עשה לי הזיות שחבל על הזמן. צחוק חיים. הרגשתי שאני בסרט. אמרתי לשוהם, 'בוא'נה, הרמת הפקה'. והיא אמרה לי, 'גדי, מעכשיו זה הסרט של החיים שלנו'.

"אחד הדברים הראשונים שאני זוכר הוא את שלושת הילדים שלי עומדים מסביב למיטה בבית החולים ושרים לי שירים שאני אוהב. כמו את שיר השלום של קיבוץ נירים ושיר התקווה של מירי מסיקה".

עדיין לא הבנת שאיבדת את שתי הרגליים?

"לא. חשבתי שחסרה לי חתיכת עצם קטנה ברגל ימין. הייתי מסומם. עד היום אני לא מצליח לשחזר את הרגע המדויק שבו נודע לי שאין לי רגליים".

כשבועיים אחרי הפציעה הוא הועבר לשיקום בתל השומר. "לא היתה בי טיפת כוח לעבור מהמיטה לכיסא גלגלים, אבל אמרתי לרופאים בטיפול נמרץ: 'אני עוד אחזור לפה להודות לכם כשאני הולך על הרגליים'. מאיפה ידעתי? מאיפה היתה לי החוצפה? אני בלי רגליים, מת מכאבים שאי אפשר לתאר בכלל. ובכל זאת, ידעתי שכיסא גלגלים זה פשוט לא אני".

חצי שנה הוא שהה בשיקום. "כל הזמן בא לבקר אותי פסיכולוג, ואמרתי לו שהכל בסדר. לא שאני מתבייש לבקש עזרה, אבל לא הרגשתי שאני זקוק לתמיכה. אני לא מרגיש שנפגעתי נפשית, האירוע לא חוזר אלי בלילות ולא מכה בי פתאום. אם זה היה קורה לי הייתי אומר לך, אין שום סיבה להתבייש.

"גם כששכבתי בלילה בבית החולים, לבד, בזמן ובמקום הכי לגיטימיים להתפרק, לא אמרתי, 'לעזאזל, למה זה מגיע לי'. אפילו לא פעם אחת. לא היו לי רגעי שבירה. לא בכיתי. רק חשבתי איך אני יוצא מזה".

מתי החלטת להתמודד על ראשות המועצה?

"כשהייתי מאושפז באו אלי אנשים בכמות שאת לא יכולה לתאר. התחושה שקיבלתי היתה שהקיבוץ בכאוס, במשבר. אחרי שהבנתי מראש המועצה חיים ילין שהוא עומד לקבל מקום ריאלי ברשימת יש עתיד לכנסת, אמרתי, 'וואלה, אולי אני מתאים'. חשבתי כמה ימים, והעליתי את הרעיון בפני אשתי, שוהם. היא פחדה עלי, על הכוחות שלי, אבל תמכה בי. במקביל לשיקום התחלתי לחשוב על המצע, על הארגון. ננעלתי על המטרה ולא זזתי ממנה".

"מותח את הגבולות"

הוא איש כזה, שמתרומם מתוך קשיים. הוריו, עמליה (82) וצבי (83), המכונה "מיקס", הגיעו לקיבוץ בשנות החמישים, ועדיין מתגוררים בו. אמו, "שבכל יום באה לבקר אותי ולבדוק שאני חי", היא ילידת הארץ, מורה בעברה. אביו, שעלה לישראל מפולין בילדותו, עבד שנים כמנהל עבודה במפעל להכנת תערובות מזון לבעלי חיים.

בגיל 24, אחרי טיול עם חברים מחוף לחוף בארה"ב, התברר לירקוני שכאבי העיניים שחש הם גלאוקומה, ושהוא הולך ומתעוור. "זאת טראומה לא קטנה עבור אדם כל כך צעיר שמודיעים לו שהוא כמעט עיוור".

הוא שב לארץ ועשה תואר בתעשייה וניהול במכללת רופין. מייד אחר כך, בגיל 28, מונה לרכז גידולי השדה של נירים ובהמשך נבחר לרכז המשק, תפקיד שבו הוא משמש מאז 2006, זו הקדנציה השלישית.

במהלך מבצע עופרת יצוקה, ב־2009, לקה בהתקף לב, ומייד אחריו קיבל על עצמו להיות גם רכז המשק של קיבוץ כיסופים, עוד תפקיד שהוא ממלא עד היום. "ואחרי הפציעה וקטיעת הרגליים, אני מתכוון להיות ראש המועצה האזורית", הוא מחייך.

כיום הוא עיוור בעין אחת, ובאחרת רואה כעשרים אחוזים בלבד ומוגבל בשדה הראייה. "למדתי לחיות ככה מצוין, בלי בעיה. הקושי העיקרי, ואולי היחיד, הוא שיש מצבים שאנשים באים ללחוץ לי את היד ואני לא מגיב, כי אני לא רואה את היד שלהם מושטת מהצד".

את הרגליים התותבות הוא מכסה במכנסי ג'ינס ארוכים ובנעלי התעמלות. "הרגליים נקטעו מתחת לברכיים, וזה מקור נחמה עבורי, כי לא צריך פרוטזות לברכיים. הבדל מאוד משמעותי". בדרך כלל הוא נעזר במקל הליכה, ולמרות שהוא צולע, הוא הולך מהר. רק בתוך הבית בקיבוץ הוא משתמש בכיסא גלגלים.

"אני חוזר הביתה בערב, מכין אוכל, שוטף כלים, מסיים לבצע את עבודות הבית, ורק אז מוריד את הרגליים ומרגיש הקלה גדולה", הוא מחייך. "בן אדם מגיע הביתה אחרי יום שלם בתוך מגפיים, מה הדבר הראשון שהוא עושה? חולץ אותם. הוא רוצה שכל הדבר הזה יירד ממנו. אני מרגיש כאילו הפרוטזות הן מגפיים".

את שוהם (42), שצעירה ממנו בחמש שנים, הכיר כשהיתה בת 18 והצטרפה לגרעין בנירים. הוא יצא תקופה קצרה עם חברה שלה עד שהבחין בה, ומאז הם יחד, בקיבוץ, מגדלים את שקד (בת 16), ליבי (בת 12) ואופק (בן 11). שוהם מחנכת בבית הספר היסודי "ניצני אשכול", שמשרת את כל ילדי הקיבוצים במועצה.

"לפני הפציעה אמרנו בצחוק שעד שנגיע לפנסיה, כבר לא יהיה לנו על מה לדבר", שוהם מחייכת. "הפציעה פתחה אצלנו משהו חדש בזוגיות. הרבה זמן ביחד, בשקט, עזרה, קירבה, אינטימיות. גם הזמן שלנו יחד כמשפחה הפך הרבה יותר איכותי ומשמעותי. כולנו חווינו טלטלה איומה, ולמדנו בדרך הקשה להעריך את מה שיש, לנצל את הרגע. כשאני חושבת על זה שעברו רק עשרה חודשים מאז שהוא נפצע, אני נדהמת. הוא עבר דרך מופלאה. למרות הקשיים הוא מעז יותר, מותח את הגבולות".

"עכשיו הוא 20 קילו פחות"

ירקוני אומר שהילדים מגוננים עליו. "הם עדיין דורשים שאמשיך להכין להם אוכל, לעזור להם, להביא להם דברים, אבל ברגע שאני מבקש משהו, הם עוזבים הכל ועוזרים לי. אם אני צריך שיביאו לי כיסא, שיזיזו לי משהו מהדרך, שירימו משהו כבד - הם מייד שם".

אנחנו יושבים בשעת צהריים במשרד של ירקוני בבניין המנהלה של הקיבוץ, כשליבי, תלמידת כיתה ז', באה לבקר אותו. היא מחבקת ומנשקת אותו, מעדכנת אותו באירועי היום בבית הספר. צוחקת עליו שהוא שמן, "אבל אחרי שהורידו לו את הרגליים הוא לפחות עשרים קילו פחות".

"כל אדם שהוא רואה, הוא מנסה לשכנע לבוא לחיות פה", היא מספרת. "אבל כשאני אהיה גדולה, אני לא אחיה כאן. אני אחיה בחו"ל. שום מקום בארץ לא בטוח, המלחמות יגיעו לכל מקום, ואני רוצה להרגיש בטוחה. אני לא רוצה לגור פה עם ילדים. לפני המלחמה היתה תקופה שלא הצלחתי לישון בלילה, כי פחדתי שמחבל ייכנס אלינו הביתה".

"את עוד תחיי פה, את תראי", אומר לה ירקוני. אחר כך יבהיר שהוא לא כועס עליה, הוא מבין אותה. "המצב הביטחוני לא פשוט, אבל פתיר. אם יהיו פה טפטופי ירי, או שכל שנתיים־שלוש יהיה מבצע, אנשים באמת לא יוכלו לחיות פה. יש פה ילדים שחוו אובדן, שגדלים 14 שנים במציאות של חשש. אם הבן שלי אומר לי, 'אבא, אני מפחד ללכת לרוקן את הפח בלילה', זה אומר שהמציאות פצעה אותו. הילדים האלה, כשהם מגיעים למקום חדש, מייד מחפשים את המרחב המוגן. שקד יודעת לעשות את זה מגיל 4. אפילו הקריאות ברמקול בסופר מלחיצות אותם. הנזק הוא לטווח רחוק".

בזמן המלחמה התארחו ילדי נירים בקיבוץ משמר העמק שבצפון. כשירקוני נפצע, ליבי ביקרה חברה במושב ליד נתיבות. את שיחת הטלפון מאמא שלה היא לא תשכח לעולם.

"אמא התקשרה אלי ממשמר העמק ואמרה, 'תקשיבי, אבא פצוע. אני לא יודעת מה מצבו, באים לקחת אותך ולהביא אותך אלי'. בדרך התקשרתי לאופק והכרחתי אותו לספר לי יותר פרטים. כשהוא אמר לי שזאביק מת, צרחתי ובכיתי. זאביק היה כמו אבא שני בשבילי.

"אמא חיכתה לי במשמר העמק כדי לוודא שאנחנו בסדר, לפני שהיא נוסעת לבית החולים. כשהגעתי, היא אמרה לי, 'לאבא אין רגליים'.

"זה דווקא הרגיע אותי, כי הבנתי שהוא בחיים, ובלי רגליים אפשר להסתדר. באותו רגע ידעתי שהוא יהיה בסדר. אמרתי לעצמי שאני צריכה לחשוב רק על הילדים של זאביק. אחר כך שמעתי בטלוויזיה שגם שחר מת, והכל התחיל מחדש. שחר היה איש חזק, גבר כזה. זה היה לא הגיוני שהוא ייהרג".

היא מספרת איך, עד שאביה נפצע, היתה תמיד מסיטה את המבט כשעברה ליד אנשים קטועי גפיים. התקשתה לראות את זה. גם בימים שאחרי הפציעה, לא יכלה להקשיב לתיאורים על מצב הרגליים של אבא. "היה כל כך מוזר לראות את אבא שוכב ומחובר להמון מכשירים, והידיים שלו נפוחות מהנוזלים. ידעתי שיהיה לי קשה לראות אותו בלי רגליים, ולכן ביקשתי מאמא שתפרוס עליו עוד שמיכה. היה לי לא פשוט בהתחלה, הוא נראה כל כך מסכן, חלש וחסר אונים".

איך את מתייחסת לזה היום?

"היום זה כבר לא מפריע לי. אני מרגישה שהוא חזר להיות כמו פעם. כאילו כמעט כלום לא קרה".

"בתל אביב לא פחות מסוכן"

דותן, נהגו הצעיר של ירקוני, מסיע אותנו בשדות הרחבים של הקיבוץ. אנחנו חולפים על פני שדות של חיטה, אבוקדו, בטטות, רימונים, בוטנים, תפוחי אדמה. "את שדות האבוקדו שתלנו בהפסקת האש הראשונה של 'צוק איתן', בעוד שלוש־ארבע שנים השתילים האלה ייתנו פרי".

כשאנחנו מתקרבים עד כדי 200 מטר מגדר הגבול, הוא מעיר: "תסתכלי, רואים מפה את המרפסות של עבסאן אל־כביר, רואים ממש אל תוך הבתים שלהם. אנחנו כל כך קרובים. הטרקטורים בשדות הבוטנים שלנו נוסעים במהירות של קילומטר בשעה, כל היום הם בשדה. בעיה לצלפים לפגוע בהם? הכי קל בעולם.

"אסור לנו להסכים למצב של חשש תמידי מירי מהרצועה. אלה לא חיים נורמליים, והמדינה מחויבת לתת לנו את ההגנה הזאת. החקלאות פה בקשיים, ולא עוזרים לנו. אנחנו אסם התבואה של מדינת ישראל, ואנחנו לא מבקשים שום דבר שלא מגיע לנו. החקלאים משלמים פה 2.35 שקלים לקוב מים, כמו בשאר המדינה. איך הם יכולים לעמוד במחירים כאלה? לנו מגיעים מחירים אחרים.

"במלחמה נדפקו גידולים ליישובים כאן. בנירים עשינו הערכות והגענו למיליוני שקלים של הפסדים. המדינה חייבת לפצות אותנו. אלה החיים שלנו. יש יישובים במועצה שלא מקבלים שום הטבה. הם מרוחקים יותר מהגדר, אבל עדיין מגיע להם".

היעד המרכזי שלו, אם ייבחר, הוא להגדיל את אוכלוסיית המועצה מ־14 אלף ל־20 אלף. השיטה: הטבות ותמריצים. "היום את יכולה לקבל בקיבוצים חצי דונם בעלות אפס ולבנות בית, או לקנות בית קיים, במחיר זול. הבית שאנחנו בונים עכשיו, 100 מ"ר, עולה 700 אלף שקלים. אני רוצה לתת חצי דונם ובית של 100 מ"ר ב־350 אלף שקלים. כל עוד יש פה שקט, מקבלים איכות חיים שאין בשום מקום בעולם. אני כל יום מתעורר בבוקר ואומר לעצמי שאני חי בגן עדן.

"בתל אביב לא יותר בטוח, רקטות מגיעות גם אליה, ויש בה סכנות אחרות. פה הילדים יכולים ללכת לאן שהם רוצים ומתי שהם רוצים, אני לא דואג להם. הם מסתובבים בקיבוץ בביטחון, בלי חשש מפשע ובלי חשש מתאונות.

"שתי בנות קיבוץ שלנו היו עכשיו בנפאל בזמן רעידת האדמה. אחת מהן היא הבת של זאביק. כמעט שבוע הן היו תקועות עד שחילצו אותן משם. אז איפה יותר בטוח? הבית שלך מוגן מפני רעידות אדמה? את מעזה להסתובב בכל מקום בירושלים? אני לא".

עדיין, מה שאתה אומר הוא קצת אוטופי, כשזוכרים מה קרה כאן רק בקיץ שעבר.

"אין ספק שאת לא תבואי לחיות כאן והבן שלי לא יישאר לחיות פה אם יש סכנה של מנהרות ושל מרגמות יומיומיות. זה בטוח. אבל אם אוכל להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם, 'אין פה מנהרות, באחריות' - זאת התחלה משמעותית".

החשש ממנהרות הוא אחד החששות המוחשיים ביותר של תושבי עוטף עזה, וירקוני ער לכך, וגם מזהיר מפני גורמים אינטרסנטיים שבוחשים בקלחת. "בכל יום־יומיים רוצה להגיע אלינו חברה אזרחית אחרת, כי מי שתוביל את נושא גילוי המנהרות תשחק אותה. לפני כמה שבועות הגיעה חברה שאחד מתושבי נירים הזמין. היא טוענת שיש סבירות של 70-60 אחוז שקיימת מנהרה מתחת לקיבוץ. זה אומר ש־40-30 אחוז שאין שום מנהרה.

"אני מאוד זהיר בעניין הזה. צה"ל הוא זה שצריך לתת תשובות, ואני מאמין בו, אבל אם לא ייתנו לנו תשובות בהקדם, יאבדו את התושבים פה. שקד אמרה לי לא מזמן, 'לא הורידו את המשגר שירה עליך, והוא יהיה הראשון שיירה בפעם הבאה'. מה אני יכול להגיד לה? אני יודע שלא הורידו אותו. צה"ל לא פעל אחרי האירוע שלי. והיא ילדה שרוצה לחיות פה, בניגוד לאחיה ואחותה. תחשבי איזו תחושה זאת, שהמשגר שפגע בי עדיין קיים ומכוון אלינו, לחצר שליד הבית שלנו".

על רקטת הגראד שהתפוצצה ביום שלישי לא שמע בזמן כיוון שהיה במפגש עם נשות המועצה. "זה רע, רע מאוד", אמר כשנודע לו. "רק שהקיץ הקודם לא יחזור. זה הטפטוף המוכר שלנו, שלא יכול להימשך".

אתה חושב לפעמים מה היה קורה אילו הייתם מוותרים על תיקון התקלה במערכת החשמל?

"לא. אני משתדל לא להשקיע בזה מחשבה. מה שחשוב לי הוא שמרגע שידעתי ששחר וזאביק הולכים לשם, לא נתתי להם להיות לבד. אם לא הייתי שם איתם, הייתי מרגיש אחרת. מה שאני מצפה מאנשים, אני מצפה קודם כל מעצמי. אם מישהו עובד בלב הקיבוץ במלחמה, אני אהיה איתו. אני לא רואה את זה שנשארתי בחיים כמזל, אלא כגורל. הגורל שיחק לטובתי והחליט שאני אמשיך לחיות, בלי שתי הרגליים".

המועצה האזורית אשכול :שלושה מועמדים, 10,000 בוחרים

כ־10,000 בעלי זכות הצבעה יוכלו להשתתף בבחירות לראשות המועצה האזורית אשכול ביום שלישי הקרוב. נוסף על גדי ירקוני רצים לתפקיד עוד שני מתמודדים: אורי נעמתי ורן גויטע.

נעמתי (65), נשוי ואב לארבעה, כבר כיהן בתפקיד בין 2002 ל־2007 ומשמש כיום מנכ"ל ארגון מגדלי הפלחה. עיקרי התוכנית שלו: צמיחה דמוגרפית של האזור, שיפור תוצאות הבגרויות במועצה והקמת שלוחה אקדמית בתחומה. "אפעל להחזרת השמירה של צה"ל ליישובים סמוכי הגדר, לפיתוח מקורות תעסוקה חדשים, להקלה משמעותית בתנאי עבודתם של החקלאים, ולפיתוח מעין 'סל תיירותי' בשיתוף מועצות נוספות בנגב, שיכלול את האטרקציות המרכזיות שיכולה כל מועצה להציע".

רן גויטע (44) הוא צעיר המתמודדים. נשוי ואב לשלושה, תושב שדי אברהם זה 20 שנה. כיהן כיו"ר הנהלת האגודה של יישובי חבל שלום. "אני מכיר את הפוטנציאל הרב הגלום באזור ואת האתגרים שאיתם נאלצים תושבי האזור להתמודד", מספר גויטע. הוא מבטיח להתמקד בשלושה תחומים עיקריים, אם ייבחר: "ביטחון - הבטחת יכולת ההתמודדות של הקהילה עם מצבי חירום; חינוך - התאמת תשתיות פיזיות בכל המערכות והטמעת ערכים; ותעסוקה - פיתוח מקורות תעסוקה בתיירות ובחקלאות".