עם עלייתה של יצירת המופת "מקס הזועם: כביש הזעם" לאקרנים דווח בתקשורת כי במהלך ההפקה הארוכה, התסריטאי/במאי ג'ורג' מילר שכר את שירותיה של איב אנסלר, המחזאית שחיברה את "מונולוגים מהוואגינה", כדי שזו תסייע לו בחיזוק הדמויות הנשיות הרבות בסרטו. אם אכן יופק בסופו של דבר סרט המשך, אולי כדאי שמילר יזמן אליו בפעם הבאה את קיי קנון, התסריטאית של "פיץ' פרפקט 2" - סרט הבנות המוסיקלי שמעך את "מקס" בקופות. כי תגידו מה שתגידו על איכותו של הסרט החדש שכתבה, אין ספק שקנון, שהחלה את דרכה ככותבת לצד טינה פיי ב"30 רוק", יודעת מה בנות רוצות. והיא לא מתביישת לתת להן את זה, ובכמויות.
בגדול, "פיץ' פרפקט 2" הוא בדיוק כמו "פיץ' פרפקט 1", רק יותר. יותר מחרוזות שירים, יותר דמויות, יותר בדיחות ויותר דקות (הפעם הסרט מדגדג את השעתיים). קנון, שכתבה גם את הסרט הקודם, יורה לכל הכיוונים בקצב של מכונת ירייה, ואף שלא כל חיציה המשוננים פוגעים במטרה, האחוזים שלה לא רעים בכלל. ה"סיפור" מגוחך, ה"עלילה" קלושה, וה"דמויות" הן לא יותר מסטריאוטיפ שניתן לסכמו במילה ("הלסבית", "המקסיקנית", "האוריינטלית" וכיו"ב). אך הגיבורות שלנו - להקת הא־קפלה הנשית The Bellas - כל כך עסוקות בלנוע בין הסחת דעת אחת לשנייה (תוך כדי שהן עושות ליפסינג עתיר כוריאוגרפיה ללהיטי פופ זניחים משנות התשעים), שלא ממש יהיה לכם זמן לחשוב על זה בכלל. איך אמרה הנערה הצעירה שישבה לצידי לחברתה (רגע אחרי שהצביעה עלי ולחשה בקול רם מדי "הוא בטח הומו...")? "זה כמו 'סטפ אפ', רק עם שירים!". אשכרה.
אנה קנדריק, שמגלמת את הבחורה האנטיפטית והאנוכית שמנהיגה את הלהקה, אמנם קצת נראית הפעם כאילו היא היתה מעדיפה להיות במקום אחר (אפשר להבין אותה). וגם היילי סטיינפלד ("אומץ אמיתי"), שמצטרפת לאנסמבל על תקן "הבחורה החדשה", לא ממש מצליחה להתבלט. אבל רבל ווילסון, הקומיקאית האוסטרלית גדולת הגוף (והמוכשרת בטירוף), יותר משמחה לתפוס את מקומן בפרונט כ"איימי השמנה" - הדמות ששום סצנה אינה שלמה ללא בדיחה מטופשת (ורצוי משפילה) על חשבונה. המינון של ווילסון בתמהיל גבוה מדי. אפשר אפילו לומר שהוא מוגזם לחלוטין. אבל בתכלס, בלעדיה אין סרט (לא סרט מצחיק, על כל פנים). אף אחת מהחברות שלה לא מתקרבת אליה, ויש לקוות שהופעתה חסרת המעצורים (או הבושה) כאן תשכנע את קברניטי הוליווד לתת לה לככב בסרט משלה (ורצוי אחד שיתייחס לדברים נוספים, פרט לעובדה שהיא ממש שמנה).
נקודות אור נוספות מלבד ווילסון הן קיגן מייקל קי (חצי מהצמד "Key and Peele"), שסוחט צחקוקים קבועים בתור מפיק מוסיקלי נפוח, ובירגיטה יורט סורנסן ("משחקי הכס", "בורגן") היורו־ביץ', שמגלמת את מנהיגת הלהקה שמתחרה ב־Bellas. "פיץ' פרפקט 2" הוא מוצר מהונדס, מתוקתק וחסר כל אמביציה שרק רוצה לרצות את המעריצות. אני די בטוח שהוא מצליח. ניפגש ב"פיץ' פרפקט 3".
"פיץ' פרפקט 2" ("Pitch Perfect 2"), במאית: אליזבת' בנקס. ארה"ב 2015
אמרה ב"משפחת בלייה". זכתה ב"The Voice"
הקול נשאר במשפחה
סרט מוסיקלי מוצלח יותר שמסתובב כעת על המסכים הוא "משפחת בלייה" הצרפתי, שמביא את סיפורה הקומי־דרמטי של פולה - בת מתבגרת להורים חירשים, שמכניסה את משפחתה לסחרור רגשי כאשר היא מחליטה להצטרף למקהלת בית הספר. הסרט, שהיה להיט ענק בצרפת, משלב בין הומור נמוך בסגנון האחים פארלי ל"וויפלאש" לייט, ומתגלה כקיטש אפקטיבי ביותר. למעשה, בסצנות השיא שלו ממש הרגשתי כאילו אריק לארטיגו, הבמאי, לוכד אותי בתוך סד, וסוחט. וסוחט. וסוחט.
יש לציין שלא ממש ידעתי למה בדיוק אני נכנס. לא ידעתי שלואן אמרה, שמככבת בתפקיד הראשי, זכתה בגירסה הצרפתית של "The Voice". לא ידעתי שהשחקנים שמגלמים את הוריה ואת אחיה הצעיר אינם חירשים במציאות. וגם לא ידעתי עד כמה המוסיקה - שנסונים של מישל סרדו, בעיקר - משחקת כאן תפקיד חשוב. כתוצאה מכך, במהלך חציו הראשון של הסרט מצאתי את עצמי עושה לא מעט פרצופים חמוצים (בנוסח "נו, למי יש כוח לצרפתים הנודניקים וחסרי הנימוסים האלה עכשיו?"). אבל אז הגיעה לפתע סצנה מעולה ולחלוטין לא צפויה בעוצמתה, שבה פולה, בעידודו של המורה ה"קשוח" שלה, פותחת סוף סוף את פיה ו"מוצאת את הקול שלה". מה אומר לכם. הפכתי לחמאה רכה. על המקום. כך פתאום. הייתי מופתע לא פחות ממנה.
בדומה ל"פיץ' פרפקט 2", גם "משפחת בלייה" נסב סביב מבנה שחוק וחסר השראה של חזרות לקראת הופעה גדולה וגורלית, שמגיעה בסוף המערכה השלישית. עם זאת, הנכונות שלו לעצב דמות מרכזית אמינה ומעוררת הזדהות, והיכולת שלו לפרוט על מיתרי הלב כמו ג'ו סטריאני, מרימות אותו לקטגוריה בידורית גבוהה יותר.
במובנים רבים, "משפחת בלייה" הוא סרט מטופש (ע"ע הסצנות המביכות שבהן הוריה של פולה מקיימים יחסי מין בקולי קולות). ואין ספק שהוא גם אשם במניפולטיביות מפוקפקת מהדרגה הראשונה. אך כשהוא גולש אל תוך הגראנד־פינאלה שלו, הכל נשכח. פשוט אי אפשר להישאר אדישים למה שמתחולל על המסך. ובדיוק כשתחשבו שזה נגמר, ושאפשר כבר להפסיק לעשות כאילו נכנס לכם משהו לעין, בום! זה שוב מתחיל! אין, זה פשוט נורא. ונפלא. וכן, גם נוגע ללב. מה שכן, יש פה הרבה פחות בדיחות על שמנות מאשר ב"פיץ' פרפקט 2". סתם שתדעו.
"משפחת בלייה" ("La Famille Bélier"), במאי: אריק לארטיגו. צרפת 2014
yishai.kiczales@gmail.com