מונומנטליות. לא ברור אם סדרת גמר המערב בין יוסטון לגולדן סטייט תהיה מונומנטלית, אבל ברור מאוד שאנו עדים להפיכתו של סטף קרי לשחקן מונומנטלי. אמנם קווין מקהייל ניפק אופטימיות טקסנית באסטרטגיה הגנתית ראויה מולו במחצית הראשונה של ההפסד במשחק הראשון אתמול לפנות בוקר (110:106): מניעת כדור, חילופים בחסימה ודווייט הווארד שרדף אחריו בחדירה, אבל המאמן גילה בפעם החמישית העונה שלשחק מול הווריירס זה כמו להיות הדרדס התורן שמקבל מקונדסון מתנה עטופה שמתפוצצת בפרצוף, או כמו מצביע של המחנה הציוני לאחר צפייה בסרטה של ענת גורן על הקמפיין של בוז'י הרצוג – אתה יודע שמשהו גדול הכה בך אבל לא בטוח איך זה קרה.
אם יוסטון חפצת חיים בסדרה, השימוש בפאבלו ריג'יוני המצוין חייב להיות גדול יותר מ־15 הדקות שהוא קיבל וכך גם לגבי וטרבור אריזה, שמשדר ווינריות ואמביציה וחייב לקבל יותר נגיעות. כשמקהייל נתן לאחרים לנצח אותו, ה"אחרים" - שון ליבינגסטון והאריסון בארנס - אכן ניצחו אותו, כשדריימונד גרין סוגר את הצבע ושומר על כולם, כולל המאבטחים.
בסיום, יוסטון שידרה נאיביות כשהרשתה לקרי לקבל את הכדור בהוצאות חוץ ושלחה אותו לקו. הרכז הוא כמו הוא רעידת אדמה שתופסת אותך לא מוכן: הוא דופק שלשות במעבר כאילו היו ליי־אפ, משתמש במפרקיו בזוויות לא הגיוניות, רוקד לך צ'רקסייה עד למציאת המרווח לחדירה והנהמה שעולה מהיציעים עם כל סל מגיעה היישר מהרחם. מונומנטלי.
הארדן הנבל החדש של האן בי איי // צילום: אי.אף.פי
סטפ בק. ובצד השני, ג'יימס הארדן. הוא השאיר את יוסטון בעניינים עם אסיסטים במחצית הראשונה ונקודות במחצית השנייה. אפשר לא לסמפט אותו, לתעב אותו או סתם לאחל לו מרק בכל ארוחה ובהצלחה עם הזקן הזה. אבל הבידודים בהם הוא מצבע "סטפ בק" לקוחים היישר מספרי הלימוד והאחוזים שלהם לקוחים ממשחקי וידאו. לצערו של הארדן הוא מזכיר יותר את אלן אייברסון עם יכולת אישית שנתקלת בתקרה נטולת טבעת בקונסטלציה הנוכחית של יוסטון.
מחויבות. דוויט הווארד משחק פצוע, קיירי אירווינג מפורק ומשחק, לברון ג'יימס משחק עם קרסול נקוע. שחקנים כואבים, עוברים טיפולים, רק להיות על המגרש. לקט הפציעות של כל החבר'ה האלה יכול להיות מזון למחשבה עבור אלכס טיוס.
