לראות אותם היום

בשבילי, להיפגש עם תיסלם זה סוג של כנס מחזור. בעצם, פגישה משפחתית. לא רק בגלל שאנחנו בערך בני אותו גיל (אני טיפה יותר מבוגר), אלא משום שאת יזהר, יאיר ודני הכרתי עוד לפני שהפכו לתיסלם. עם שני הראשונים שירתתי בגלי צה"ל (התגייסתי קצת באיחור) - יאיר כטכנאי שידור, יזהר כעורך מוסיקלי. את דני הכרתי בתור חבר שלהם מצוות הווי חיל האוויר, שבא מדי פעם לביקורים ולהקלטות.

הקשר העיקרי שלי היה עם יזהר אשדות, שאיתו הייתי נפגש בכל יום בתקליטייה של גל"צ. למרות שהייתי כבר עם שנתיים של ותק ונחשבתי ל"מבין במוסיקה", הגיע הדרדק הזה וגנב לי מייד את התואר "העורך המוסיקלי הכי מעודכן". הוא הכיר הכל, היה לו רעב מטורף ללמוד עוד ועוד, ולא היה ספק שבבוא הרגע אני אוריש לו את התפקיד הנכסף של "עורך המצעד הלועזי".

יזהר היה מלך הפופ. קצת קינאתי בו, קצת הערצתי אותו, ובעיקר הרגשתי שמצאתי שותף לשיחות אינסופיות על להקות, שירים, השפעות, חידושים. בימי טרום האינטרנט זה היה חשוב מאוד למי שרצה להיות בעניינים. גם היום, 38 שנים אחרי, יזהר הוא עדיין אחד האנשים שהכי מעניין ומחכים לדבר איתם על מוסיקה. הוא תמיד ידע להביט מעבר לצלילים.

כשנתיים לפני תיסלם הקלטתי באולפן גל"צ מין שיר/בדיחה־לא־מצחיקה בשם "מ־ה־פ־כ־ה!", פרודיה על תופעה מוסיקלית שהגיעה מבריטניה והסעירה אותנו, עורכי המוסיקה הצעירים: הפאנק. להקלטת השיר, שנפתח בסימפוּל שהקדים את זמנו מ"Revolution" של הביטלס, ביקשתי מיזהר שינגן בגיטרות, כשאני צורח ומתופף על השולחן שבאולפן. "מ־ה־פ־כ־ה!". השיר, כידוע, לא הפך ללהיט (אם כי זכה לרגע של עדנה כשהושמע עשר שנים אחרי ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל"), אבל נותר לפחות בזיכרון של מי שהיה עֵד להקלטתו, יאיר ניצני. 30 שנה אחרי, התקשר אלי ניצני מתוקף עבודתו כמשיג זכויות על שירים לפרסומות וסיפר לי שמישהו עומד לגנוב את השיר לפרסומת.

הייתי בגל"צ כשיזהר ויאיר ודני קפצו לאולפני קוליפון ביפו להקליט סקיצה ראשונה ל"תנו לי רוקנרול". זו היתה מעין פרודיה על סצנת הדיסקו בישראל, המוסיקה שממנה ניסינו להשלים הכנסה באותם ימים כדי.ג'ייז - כשבצוות די.ג'יי אחד יאיר ויזהר, ובצוות המתחרה אני, הבוס שלי בתקליטייה, ניר חכלילי, וטכנאי השידור גרא.

ניצני וקוטנר, חיילים צעירים, באולפן גלי צה"ל

שמעתי מיזהר כל מיני שירי ילדות שכתב, חלקם יהפכו אחר כך לשירים שכולם מכירים; הייתי עד מהצד לכל מיני שינויים פרסונליים והתלבטויות אמנותיות לגבי מה־זה־הולך־להיות (יזהר, אגב, תמיד ידע שזה הולך להיות גדול, ולא משנה מה זה יהיה); ואני זוכר את צירופם של יושי שדה, צוף פילוסוף וסמי אבזרדל. כשהגיעו תקליטי השדרים הראשונים והאלבום הראשון וההופעות הראשונות, התרגשתי כאילו אני שותף. היה לי אפילו קצת מוזר לראות שהחבר'ה האלה, שאיתם אנחנו עושים שטויות בתקליטייה, מצליחים פתאום להגשים את החלום ולהוציא תקליט!

וככה זה נמשך כבר 35 שנים. 35 שנים!!! את אשתי אני לא מכיר כל כך הרבה זמן. עברנו יחד יותר מחצי חיים. למרות ההבדלים הברורים בינינו, יש לנו קריירה באותו תחום: אני משתמש בטיפוסים כמותם כדי להשמיע, לכתוב ולהיראות; הם נעזרים בטיפוסים כמוני כדי לקבל פידבק, לקבל במה ולקדם את היצירה שלהם. ועדיין, כשלפני שנה בדיוק ארגנו לי חברים מסיבת הפתעה ליום ההולדת ה־60 במועדון הבארבי, גם תיסלם היו שם. כנראה שבסופו של דבר, אנחנו בכל זאת לא רק שדרן ולהקה.

אז כשאנחנו נפגשים עכשיו, לרגל חגיגות 35 שנים ללהקה מצד אחד, ולרגל החיבור החדש של תיסלם עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון מצד אחר - זה אמנם ראיון ראשון שלהם לעיתון אחרי מיליון שנה בערך, אבל בינינו, זו חוליה נוספת בשרשרת של עשרות פגישות מקצועיות ואישיות. אנחנו כבר אנשים מבוגרים, שמתלבטים בנושאים שאינם ייחודיים לתחום המוסיקה - ובראשם, הרלוונטיות. נושא משמעותי במיוחד אצל מי שעוסק בתחום שמזוהה כל כך עם נעורים והתחדשות.

מי היה מאמין: כשתיסלם קמה, חשבנו שאדם בן 50 הוא זקן. אולי צעיר מכדי למות, אבל בטח קשיש מדי לרוקנרול. בטח זקן מלנגן בלהקה או להיות שדרן ברדיו.

התבגרות

יאיר: "אני זוכר את אבא שלי בגיל 50. חשבתי שעוד רגע הוא מת".

צוף: "למה? זה כמו להיות עם אף בן 50. האף צמח איתנו. זה לא משונה".

דני: "זה היה משונה או נלעג אם זה לא היה מצליח. למזלנו זה מצליח. אני עומד מול קהל, מקבל אהבה ונהנה. צריך להפסיק עם המיתוס הזה שהחיים האמיתיים הם בשנות העשרים. החיים הולכים ומתארכים והתובנות הולכות ומעמיקות, ויש לנו הרבה יותר מה להציע. לא הכל עניין של הגיל ועור מתוח והורמונים. ומי שחושב שאני זקן, שילך קיבינימט".

סמי: "כשהייתי צעיר וראיתי להקות של מבוגרים בני 30, קינאתי בהם. רציתי גם להיות כזה. דווקא כשאתה מבוגר יש לך הרבה אנרגיה עצורה, ועל הבמה זה יוצא בבום. זאת האנרגיה הכי ילדותית שיש. אני מרגיש ילד. כולנו מרגישים ככה".

יזהר: "אני חושב שאף אחד לא מצליח להרגיש את הגיל האמיתי שלו. מה שאנחנו עושים כל כך מקובע בגיל מסוים שלנו, הגיל ההוא שבו התחלנו. זה כמו להיות במילואים כל החיים עם אותם חבר'ה, ואתה בטוח שאתה עדיין בסדיר, בן 20".

צוף: "חוזרים לעשות ביחד עוגות בארגז חול".

יאיר: "בדרך כלל כשאתה בהופעה אתה לא חושב על זה, אבל לפעמים, כשאתה רואה מולך כל מיני נשים בגילך קופצות, והילדים שלהן מסתכלים עליהן בתדהמה ואומרים 'אמא התחרפנה', זה עובר בראש. אבל בבסיס זו הנאה נורא גדולה. כקבוצה יש לנו משהו שהוא מאוד ייחודי, אין הרבה אנשים שיש להם את הדבר הזה, שהם חלק ממשהו שקיים המון שנים ושהם אוהבים לעשות אותו, ויש גם מי שמעריך את זה מהצד של הקהל. פעם בשבוע אתה נוסע באיזה ואן ומגיע לאיזה מקום. מדברים בדרך, צוחקים, זה משהו מאוד ייחודי".

דני: "אני חושב שאם הייתי חוזר היום לגיל 20 וצריך להתחיל לבנות קריירה מחוץ לתיסלם, לא היה לי כוח לעשות את זה. זה עניין של אישיות וכוח סבל. לגרור את המחרשה הזאת".

כן, ברור לי שאתם לא מרגישים ככה, השאלה היא איך זה נראה מבחוץ.

יאיר: "זה קורה לא רק בהקשר של הלהקה. פעם היינו הצעירים המבטיחים, נכנסים לרדיו או לטלוויזיה עם הרעיונות המבריקים שלנו, וכולם מסביב נורא מבוגרים, ויום אחד - פָּק, זה התהפך, ואתה הופך להיות הקשיש הזה עם הסיפורים האלה של מה היה פעם, וזה נורא מוזר. אני חושב שהעניין של הפתטיות מאוד מעסיק אותנו, אנחנו בהחלט מנסים להתמודד עם זה".

יזהר: "אם היינו פתטיים, היינו שומעים כבר מזמן שאנחנו כאלה. יש עניין עם רוק'נרול, שפעם, מעצם ההגדרה שלו, היה מיועד לצעירים. הוא התחיל בדור שמרד באופן טוטאלי בדור שלפניו. כל מה שהיה קשור לרוקנרול נראה כמיועד לצעירים. זה היה חדש לגמרי.

"כבר מזמן זה לא ככה. היום הרוקנרול הוא גם של אנשים מבוגרים שעושים את העבודה שלהם. זה לא פתטי, כי זה הפך להיות סוג של אמנות. הקהל מתבגר עם זה, וזה מה שהוא רוצה לעשות".

ובכל זאת, אם אתה רופא או נגן קלאסי, הגיל פחות משנה. הציפיות ממך שונות. נסו להיזכר מה חשבנו כשהיינו ילדים בגלי צה"ל על חבר'ה מבוגרים שעושים רוק.

יזהר: "כשהיינו בגלי צה"ל לפני 35 שנים, הרוק בעצמו היה מאוד צעיר. עוד לא היה לו אופק. עוד לא היה אפשר לדמיין איך אנשים בני 60 מנגנים אותו. עכשיו זה קורה. גם כשהסרטים היו בשחור־לבן, אף אחד לא דמיין מה יהיה כשהם יהיו בצבע, ואם זה יהרוס".

יושי: "בתיסלם אני לא מרגיש את זה בכלל. הקהל אוהד, החגיגה משותפת, ויש גם צעירים בני 20 וגם זקנים כמונו. היום גיל 55 זה כמו 30 של פעם. אבל מחוץ ללהקה אני כן מרגיש את זה. וזה הדבר הכי מצער בכל היקום. אין הבנה בין דור צעיר ודור מבוגר. יש פער נורא גדול והתעלמות. לא סופרים אותך. אני יודע את זה מהתקליט שהוצאתי ומהג'ינגלים שאני עושה".

כולם (בצעקות): "לא נכון!!!"

יאיר: "כשאני מדבר עם הילדות שלי אני לא מרגיש זקן. אני מרגיש הרבה יותר ילדותי".

יושי: "אתה לא מרגיש שאין לך מושג על מה הן מדברות? הן בעולם אחר".

יאיר: "לא. זה היה ככה ביני לבין ההורים שלי, אבל לא ביני ובינן".

לקראת המופע החגיגי עם התזמורת הסימפונית ראשל"צ // צילום: איליה מלניקוב

יזהר: "אין פער כל כך גדול בין הדור שלנו לדור של הצעירים. אנחנו מדברים. אני מרגיש את זה עם הבן שלי (עילי בן ה־17; י"ק), עם החברים שלו ועם הקהל שבא להופעות שלי או להופעות של שלום חנוך - אנשים מגיל 17 עד 70".

יושי: "העולם שייך לצעירים. נקודה".

יזהר: "זקן המציא את הסיסמה הזאת. זקנים מנהלים את העולם. מבחינה כלכלית, מבחינה תרבותית. הם קובעים מה צעירים יצרכו. הם בונים עולם שבו הצעירים מבזבזים כסף והזקנים מרוויחים אותו".

יושי: "עדיין אני חושב שאני לא מעניין אנשים צעירים".

יזהר: "רוב האנשים שאני פוגש בעבודה שלי הם צעירים. מוסיקאים צעירים. התקשורת שלי עם צעירים הרבה יותר קלה מאשר עם אנשים בני דורי".

יאיר: "אני מגיש עכשיו תוכנית בוקר בגלי צה"ל ולא מרגיש שום פער ביני ובין החיילים בני ה־18. להפך, לפעמים אני מרגיש יותר צעיר מהם".

צוף: "הדבר העיקרי שמשתנה עם הגיל הוא הביקורת העצמית והכללית. ככל שאתה מתבגר, אתה נהיה פחות ביקורתי. הרבה יותר עגול ורך, והרבה יותר מקבל דברים בעצמך ובאחרים. גם במוסיקה הייתי הרבה יותר ביקורתי כלפינו. היום, כשיש משהו שלא מוצא חן בעיניי, אני אומר, אבל אין כעס".

יזהר: "אני עוד לא הגעתי למקום המואר הזה של צוף. אני עדיין מתעצבן. זה נכון שאני מסתכל אחרת על דברים, כי אני מודע יותר לחולשה הפיזית והמנטלית שלי. יש דברים שאני פחות יכול לעשות, יש דברים שאני פחות רוצה לעשות".

צוף: "ואתה גם מתמלא בחוכמת חיים".

יזהר: "נכון. זה כיף גדול. וחוכמת החיים היא אחת הדרכים ליצור קשר עם הצעירים. הם רוצים את חוכמת החיים שלנו".

יושי: "אולי במוסיקה זה ככה. באופן כללי אני לא מרגיש שהדור הצעיר מתעניין בנו".

אולי זה נובע מכך שפעם למבוגרים היה תפקיד חינוכי, ללמד את הדור הצעיר. היום הם לא צריכים את זה. יש להם אינטרנט.

יזהר: "לעדכן באינפורמציה זה לא חינוך. כשבא אלי מוסיקאי צעיר לייעוץ, הוא לא מחפש ידע. הוא מחפש סמכות, ניסיון חיים של מבוגר. הוא לא שואל 'באיזה מיקרופון להקליט?', אלא 'האם אני טועה או צודק', 'מה הדרך הנכונה', 'האם יש לי זכות להיות מוסיקאי'.

"דווקא במקצוע שלנו, החוכמה היא איך לעשות את האדפטציה בין הגיל השני לשלישי. להישאר רלוונטי. כל הזמן לעשות משהו חדש. באיזשהו שלב גם הפרנסה שלך תלויה בשאלה אם תדע לעשות את המעבר. לעשות משהו חדש שלא מתחרה בצעירים, אלא נותן להם משהו שהם מבקשים. לא להתחרות איתם על המקום הזה, אלא להפך, ליהנות מהגיל. זה המאבק הקשה, לא להיות פתטי".

חברות

מה שיש ביניכם זאת באמת חברות או הצגה לתקשורת?

צוף: "סופר חברות. אנחנו עושים את זה ביחד בעיקר בגלל הכיף. נזהרים שזה לא יהיה משהו אחר, יש פה דברים שהם רגישים. לכן לא מנסים לכתוב שירים חדשים, לא נכנסים לחדר חזרות לנגן ביחד ולא עושים סתם ג'אם, למרות שזה יכול להיות פצצה. זה הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בתיסלם, הנגינה ביחד".

דני: "אנחנו באמת חברים טובים. חולקים הרבה רגשות מעבר לעניין המוסיקלי. הם האנשים הראשונים שאני רוצה לשתף בדברים ולהתייעץ איתם. הביחד הזה נותן לי תחושה של ביטחון".

יאיר: "אנחנו נפגשים לשתות ביחד, לאכול".

על הבמה. "לא כותבים שירים חדשים, לא מתחרים בצעירים" // צילום: ינאי רובחה

כשלסמי נולד נכד אתה הולך להגיד לו אהלן?

יאיר: "אתה יודע כמה יש לו? תשעה".

סמי: "עשרה. אתה לא מעודכן".

יזהר: "הפסקנו לספור. אנחנו לא עומדים בקצב".

סמי: "זה תמיד היה עשרה. אני לא יודע מי אמר לכם תשעה".

יאיר: "נפגשים כך או אחרת. אבל לכל אחד מאיתנו יש גם חיים אחרים וחברים אחרים ונשים וילדים ונכדים. פעם צוף הביא חבר. ישבתי עם יזהר ליד השולחן בזאפה".

צוף: "חבר מהשכונה. עם הילדים. אמרתי להם, 'אני רוצה שתכירו, זה חבר קרוב שלי. אני רואה אותו המון'".

יאיר: "אתה שומע איך זה נשמע? 'חבר קרוב שלי, אני רואה אותו המון'. הזדעזענו".

צוף: "אתה יודע מה הם עשו לי?"

יזהר: "נעלבתי. נורא נעלבתי. ממתי יש לו חברים? מז'תומרת יש לו חברים?"

מוסיקה

המוסיקה הישראלית פורחת - יש מאות להקות, הרכבים בכל מיני סגנונות, הכל קיים. אבל רק מעט מזה בא לידי ביטוי בתקשורת. התחושה היא שקשה להתבלט היום.

יזהר: "גם ב־1980 זה היה ככה, אפילו יותר קיצוני. אני זוכר שהיינו בגל"צ. כמהנו למשהו חדש וטוב, אבל היה נורא קשה להשמיע משהו, כי היתה מדיניות כזאת של 'זה יותר מדי': יותר מדי רוק, יותר מדי משהו אחר. היה קשה מאוד לפרוץ אז. היום התעשייה מאוד משומנת, יש הרבה דרכים להגיע למודעות".

דני: "היום קשה לפרוץ. יש אמנם המון ערוצים, אבל האפשרויות להקליט הרבה יותר קלות. רבים רוצים לשיר, או ליתר דיוק, רוצים להתפרסם. כל יום מגיעים לרדיו עשרות שירים חדשים, וזה מאוד מקשה על האנשים שמחליטים מה להשמיע. אני חושב שבעוד עשרים שנה, כשנסתכל על השנה הזאת, יהיה קשה להצביע על שיר בולט במיוחד".

בואו נדבר על הצליל של המוסיקה הישראלית כיום. קחו את שי צברי כמייצג של המוסיקה הישראלית החדשה. למה? כי יש לו שם את הגיטרות של ברי סחרוף, למרות שלא ברי מנגן, ויש לו מוסיקת חפלות תימנית, כמו צלילי הכרם, ויש שם שיר של אברהם חלפי. משהו פה מתערבב.

יזהר: "משהו פה מתערבב, אבל העירוב הזה קורה בגלל שאנחנו עדיין מדינה בהתהוות, חברה בהתהוות, ולא מצליחים להתהוות. חברה שכל הזמן נכנסים אליה אלמנטים תרבותיים חדשים. הניסיון לחבר היה תמיד. פעם, כשאנחנו התחלנו, היה שלמה בר. כששלמה בר יצא עם הברירה הטבעית, 'אצלנו בכפר טודרה', שכתב הרוסי יהושע סובול, זה היה כל כך מפתיע. היום יותר קל, כי מדובר כבר בדורות שגדלו כאן.

"אני לא מסכים ששי צברי זה המוסיקה של היום. אני חושב שאין שליט אחד. השליט אז היה הרוק: כמו שהיה מפא"י, היה הרוק, והוא היה המעטפת האסתטית והתרבותית והכלכלית בכל העולם. וכל האמנויות האחרות הלכו עם זה, האמנות הפלסטית והקולנוע והצילום. גם הפופ היה עם סממנים של רוק. באמצע שנות התשעים הרוק מת כשליט יחיד. הוא נושל והורד מהשלטון, ולא תפס את המקום שלו דבר אחד. יש היפ הופ, מוסיקה אלקטרונית, תרבות המועדונים".

יאיר: "אני מסכים שנהיה שעטנז גדול בכל המוסיקה. אין היום סגנון שולט אחד. הרוק לא מת. הוא הפך להיות עוד סגנון מוסיקלי. השעטנז הזה, שילוב התרבויות הזה, קיים בכל העולם".

יושי: "יש גם את העניין של חיפוש הצליל החדש. עוד לא הגיעו אליו. כל מה שאני שומע חדש, לא נשמע לי חדש".

אולי מה שמאפיין את החיפוש החדש הוא דווקא הליכה לשורשים.

יושי: "נכון. כי כשאתה מנסה לחפש צליל חדש, מה יש שלא שמעת כבר? אין צליל בעולם שאתה מייצר היום ולא מבוסס על משהו שכבר היה".

המוסיקה הישראלית לא פתוחה יותר לסגנונות שהיו זרים לה? בפלייליסט של גלגלצ יש אפילו ערבית בשירים של עידן רייכל או לינה מחול. פעם זה לא היה אפשרי, שהמוסיקה תהיה גשר, מקום של חיבור ושיתוף. אני חושב שמה שהשתנה זה שהשבטים האלה, שמרכיבים את התרבות הישראלית, יותר פתוחים להקשיב זה לזה.

יזהר: "כביכול יותר פתוחים. אבל לא באמת. אתה יודע איפה זה קורה? זה קורה בבועה התל־אביבית, ורק שם. בבועה של תל אביב זה יותר פשוט, בגלל אורח החיים, סוג של אנשים שחיים פה, שמאלנים מניאקים שכמונו. אבל זה לא קורה מחוץ לתל אביב. שם יש פער בין אימוץ התרבות של אוכלוסייה מסוימת לבין אימוץ האוכלוסייה עצמה".

יושי: "למה אתה חושב שאני לובש משבצות שחור־לבן?"

למה?

יושי: "כי צריך להיות שוויון מוחלט".

למה דווקא עכשיו החיבור הזה עם התזמורת הסימפונית?

יזהר: "התשובה הרשמית היא שאנחנו גדלנו בשנות השבעים, ולהקות רוק בשנות השבעים היו עושות מפגשים עם תזמורות סימפוניות, זה חלום חיינו. אנחנו זקנים. אנחנו מהרוק של פעם".

יאיר: "דווקא עכשיו, כי עד עכשיו אף אחד לא הסכים לעשות איתנו את זה. בטח שניסינו. תמיד היינו קצת ילדים דחויים. אוהבים להראות אותנו בתור האשכנזים הצפונים, נגיד".

אתם? ילדים דחויים?

יאיר: "האמת היא שכן, היינו ילדים די דחויים עם הפרעת קשב. באולמות מסוימים לא היו נותנים לנו להיכנס, ובהיכל התרבות לא רצו אותנו אף פעם. כשהופענו בהיכל התרבות, זה היה רק בהופעת התנדבות לאיזה ארגון".

אתם מדברים על 1981?

יזהר: "לא, כל השנים. גם בשנים האחרונות זה קשה. הגענו, הצלחנו, אבל אני חושב שמשהו נחרת, נצרב. כן. תמיד רצינו, ואיכשהו זה לא קרה. תמיד אמרו כן, כן, כן, וזה לא קרה. הפילהרמונית הופיעה עם הרבה אמנים, אבל מעולם לא עם להקה שמנגנת כל כך חזק".

עכשיו אתם עומדים להתארח בהופעות של שלמה ארצי בקיסריה. איך זה נולד?

יאיר: "שלמה פנה אלינו והציע לנו להתארח בהופעות הקיץ שלו. הוא פירגן לנו, לשירים שלנו ולאנרגיה בהופעות שלנו. אנחנו מכירים אותו שנים רבות, אני גם עבדתי איתו בהד ארצי. יש כאן הזדמנות למפגש מרתק של מוסיקאים: שלמה והלהקה שלו - ואנחנו, והזדמנות להפגיש את הקהל האדיר של שלמה עם הרוקנרול של תיסלם.

•   •   •   •   •

דני בסן, זמר: "לא רוצה יותר להוציא אלבומי סולו"

דני בסן נולד ב־1955 בברזיל ועלה לארץ עם אמו בגיל 4. אביו נותר בברזיל. הוא זקן הלהקה - בסוף השנה יחגוג 60. מתגורר ברמת השרון, ובקרוב יעבור עם אשתו חגית לגור במרכז תל אביב ("בבית ישן וטוב ליד האולפן של יזהר").

יש לו שלושה בנים בני 27: "עומר, שקצת התעסק במוסיקה (כנגן בס בלהקת תעני אסתר; י"ק) ועכשיו הוא לומד רפואה; ניצן, שסיים לימודי תואר ראשון בממשל ופוליטיקה ועכשיו הוא בדרך לתואר שני; וסתיו, שמתמחה בספורט אקסטרים ומגיע להישגים מדהימים".

בצבא שירת בצוות הווי חיל האוויר (עם דויד וטליה ברוזה ודפנה ארמוני), שזכור בעיקר בזכות השיר "בתוך" מפסטיבל הזמר 1977. באולפן גל"צ פגש את העורך המוסיקלי יזהר אשדות ואת טכנאי השידור יאיר ניצני. ב־1979 כתבו אשדות וניצני שיר בשם "תנו לי רוקנרול" וביקשו מבסן להיות הזמר. מאחר שהשניים היו עדיין חיילים, קרדיט הכותבים על תקליט השדרים היה "יוסי יוסי", וחברת ההפקות הפיקטיבית היתה T־SLAM.

בסן הוציא ארבעה אלבומי סולו. בראשון, שיצא ב־1985 בהפקת רמי קלינשטיין, נכלל הלהיט "ככלות הקול והתמונה", שהפך מאז לחלק קבוע מהרפרטואר של אשדות ושל תיסלם. האלבום השני, "הילד שבי", בהפקה מוסיקלית של יזהר אשדות, כלל בין השאר את "הילד שבי", "דרכנו", "דברים שרציתי לומר", ושיר ראשון שבסן גם הלחין, ששמו "נווד".

גם באלבומו השלישי, "חלום שכחה", שהוקלט עם "להקה מקומית", הלחין בסן שיר אחד - "חרד לשלומך". האלבום הרביעי והאחרון שלו, "מאז שהתאהבנו", יצא ב־2004 בהפקת אמיר צורף, ולמרות שהיה מקסים במיוחד, לא זכה לתשומת לב.

מאז תום הגלגול הראשון של תיסלם שילב בסן בקריירה המוסיקלית שלו גם פעילות בתחום הקולנוע והטלוויזיה (שיחק ב"מאחורי הסורגים" ו"אין שמות על הדלתות", השתתף בסרטה הדוקומנטרי של ג'ולי שלז "באבא לובה" על חיפוש השורשים שלו בברזיל, עשה דיבוב בסרטים רבים ובקלטות וידאו לילדים ועוד). עיסוקו העיקרי שלו הוא קריינות: את קולו אתם שומעים בפרסומות רבות, ובעשר השנים האחרונות הוא הקול שמאחורי הפרומואים של ערוץ 10.

"מאז האלבום האחרון כבר לא בא לי להוציא עוד אלבומים. אני בן אדם שבתחום הקלטות המוסיקה תלוי לגמרי באנשים אחרים - כותבים, מלחינים, מעבדים, נגנים, מפיקים, יחצנים. נמאס לי. אני רוצה להיות בלתי תלוי. להיות עצמאי. אז אני עובד בעיקר בקריינות, ואת הסיפוק שלי כזמר וכמופיע אני מקבל לגמרי בתיסלם".

צוף פילוסוף, גיטרה בס ושירה: סטודנט לרפואה (סינית)

נגן הבס של תיסלם הצטרף ללהקה רק לאחר האלבום הראשון - באופן זמני, כי לא היה בסיסט. הוא יהיה בקיץ בן 57, גדל ברמת השרון וגר בהרצליה. יש לו ארבעה ילדים משתי מערכות זוגיות: ליה (24) וגיל (22) מבת זוגו הראשונה, מירי חנוך; נלי (12) ואמיל (7) מבת זוגו הנוכחית, שרון שמיר.

הוא טיפוס נחבא אל הכלים, לא אוהב את החשיפה ואת משחק יחסי הציבור. לכן אולי לא שמתם לב שבאיחוד של תיסלם ב־1990 הוא כתב מילים לאחד משיריה היפים, "יש לך אותי", ושגם מחוץ ללהקה הוא עשה לא מעט בתחום המוסיקה. הוא ניגן עם "להקה מקומית", להקת הליווי של סי היימן, עם דני בסן וגם בלעדיו (לפני חודש יצא אלבום שלה עם רן עפרון, שהוקלט לפני עשרים שנה); הוא היה חבר של קבע בלהקה של יזהר אשדות; ניגן עם רמי קלינשטיין, יהודית רביץ וגידי גוב; הלחין את "סתיו ישראלי" (לגלי עטרי), כתב והלחין לגידי גוב את "אין עוד יום", הלחין לגידי גוב את "אני שוב מתאהב" (למילים של יונה וולך), הקים ב־1998 אולפן הקלטות, ואי אפשר לשכוח את החיבור שיצר (עם קובי אייזנמן) לטקסט שמקריאה לאה גולדברג עם מוסיקה מקורית שלהם.

"בשנים האחרונות התחלתי לנגן בקונטרבס, שזה דבר מדהים ביותר. לקחתי שיעורים אצל אלי מגן. יש לי אולפן בבית, שבו אני כותב לפעמים. לפני שנתיים הצטברו לי כמה שירים שכתבתי ואני מאוד אוהב, והתחלתי לנסות להוציא תקליט. זה היה ניסיון מרתק, ממש עפתי על זה לגמרי. בסוף הבנתי שזה לא הקטע שלי לעשות עכשיו תקליט סולו, למרות שנורא נהניתי".

בזמן האחרון הוא לומד רפואה סינית במכון "ברושים". "אני סטודנט ונכנס לזה יותר ויותר, התחום של הרפואה הסינית ולימוד תורת הטאו מרתקים אותי. כבר הרבה שנים שאני מתרגל צ'י קונג, שזה סוג של התעמלות סינית, ומעמיק בפילוסופיה הסינית".

אפשר ללכת בדרך כזו כשאתה חבר בלהקת רוק?

"בלהקה לא עובדים כל כך".

ובכל זאת, חוזרים מהופעה ב־3 לפנות בוקר.

"כן, אבל בכל מקרה יש לי גם ילדים. צריך לקום לקחת אותם לבית ספר".

יושי שדה, גיטרה ושירה: "אני עושה מוסיקה בשביל ההנאה"

יושי שדה, יליד 1956, היה טכנאי הקלטות באולפן המיתולוגי טריטון, שבו הקליטו יאיר ניצני, יזהר אשדות ודני בסן את השירים הראשונים שלהם. שדה השמיע להם שיר שלו באנגלית, "See You Around", והוזמן מייד להצטרף כגיטריסט וכזמר ללהקה שהקימו.

באלבום הראשון של תיסלם, "רדיו חזק", הוא ביצע גירסה עברית לשיר שלו - שזכתה לשם "כלניות". באלבום השני היה שותף לארבעה שירים (ובהם סולו שלו ב"התקפה"), ובהמשך השתתף גם ב"לילה לילה" ו"לראות אותה היום". במקביל לפעילותו בלהקה, המשיך להשתתף בהקלטות של אחרים כטכנאי וכזמר (אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב, שלום חנוך, יצחק קלפטר ואחרים).

יושי שדה היה הראשון מבין חברי תיסלם שהוציא תקליט סולו, "שמועות", ב־1984. אחר כך עבד בארה"ב כטכנאי הקלטות. בשנות התשעים חזר לישראל וחבר לקובי רכט להקמת צמד "ההוא", שהוציא אלבום, ועסק בעיקר בג'ינגלים ובפרסומות ("אל תשכח לקחת פרוטק, מותק"). מאז הוא מופיע עם תיסלם, יוצר מוסיקה באולפנו הביתי, מדי פעם מפיק לאחרים (טובה גרטנר, גלית פלורנץ) וכותב שירים.

לפני שנה וחצי הקים שדה להקה עם ארבעה נגנים צעירים וקרא לה "המשבצות" - כפי שאפשר היה לצפות ממי שמאוהב במשבצות שחור־לבן (כל בגדיו, הריהוט בדירה, ועוד ועוד). בשנה שעברה הוא הוציא עוד אלבום כסולן, "יושי", והוא גם מופיע כסולן במקומות קטנים.

יש לו בן אחד, אמיר (20), מיחסים קודמים. ב־18 השנים האחרונות הוא בזוגיות עם הזמרת מזי כהן. השניים מתגוררים ביפו, ליד גל"צ, "לא רחוק משוק הפשפשים, בקומה גבוהה עם אוויר טוב. רואים קצת את הים וחיים בדו־קיום אמיתי, ערבים ויהודים, בבניין ובשכונה".

למרות החיים הטובים שהוא מתאר, יש אצלו תסכול שהעבודה שלו מחוץ לתיסלם לא מקבלת את תשומת הלב המגיעה לה. "עשיתי אלבום סולו וידעתי שיהיה קשה בימינו לבלוט בין אלפי התקליטים שיוצאים וכל האמנים הצעירים. באיזשהו מקום לא סופרים אותי. אני יושי שדה מתיסלם.

"אז עם הלהקה שלי אני מתנהל כמו אמן מתחיל, מופיע במקומות קטנים ומרוויח מעט. גם עם הג'ינגלים כמעט הפסקתי, כך שהפרנסה בשנים האחרונות באה מתיסלם. את המוסיקה שלי אני עושה בשביל ההנאה, בשביל אנשים שבאים במיוחד לשמוע אותי. זה תענוג גדול".

יאיר ניצני, קלידים: "אני עוסק בשני הדברים הכי חשובים לי בעולם"

עוד מעט בן 57, נשוי באושר לדרורית ("הגברת הראשונה") ואב לשלוש בנות (בגילי 22, 18 ו־11). מחובר מגיל צעיר לכל צדדי תעשיית המוסיקה: טכנאי שידור, מפיק מוסיקלי של אלבומים (מבועז שרעבי ומתי כספי ועד עפרה חזה ז"ל), מנהל בהד ארצי, מוסיקאי, כותב ופרפורמר, שכתב חלק גדול מהשירים של תיסלם (מילים ולחנים) - כמו "רדיו חזק", "פרצופה של המדינה", "תנו לי רוקנרול", "עוד פגישה", "לראות אותה היום" ו"חצבים פורחים" (וגם את המילים ל"שירו של שפשף" ששר מאיר בנאי).

ניצני גילם דמויות רבות ברדיו ובטלוויזיה, בראשן כמובן "האשם תמיד" ב"מה יש" וב"העולם הערב". היה שופט ב"כוכב נולד", הגיש תוכניות סאטירה בערוץ 10 ותוכניות תרבות בערוץ 8 ובעל חברה לטיפול בזכויות שירים העוסקת בקנייה ובמכירה של שירים לסרטים ולפרסומות. בארבע השנים האחרונות הוא כותב את הטור השבועי "מרים גבה" במוסף הזה, ובשנה שעברה החל להגיש תוכנית יומית ב־6 בבוקר בגלי צה"ל.

כשהוציא את ספרו הראשון, המתבסס על טוריו בעיתון, אמר ניצני: "אני בר מזל שכל החיים שלי, המקצועיים והלא מקצועיים, אני מתעסק בשני הדברים הכי חשובים בעולם, מוסיקה והומור. זאת פריבילגיה אדירה. אני לא רואה עולם בלי מוסיקה או בלי הומור.

"מה שיפה זה שאנשים טובים מתעסקים בתחומים האלה. אתה לא יכול להגיד את זה על תחומים אחרים. יש לי תחושת חיבה וקירבה לכל מי שעוסק בהומור, גם אם אני לא מת על ההומור".

יזהר אשדות, גיטרה ושירה: הלחין יותר מ־130 שירים

יזהר אשדות בן 56, נשוי לאלונה קמחי ואב לעילי (17). הוא אחד המוסיקאים העסוקים בישראל ב־30 השנים האחרונות - כמלחין, גיטריסט, זמר, מפיק מוסיקלי, בעל לייבל עצמאי ובעל אולפן הקלטות מצליח משלו.

בגיל 15 וחצי הקליט את שירו הראשון, וב־1977 התגייס לגלי צה"ל כעורך מוסיקלי. לצד פעילותו כמלחין הראשי בתיסלם (1983-1980), אשדות התעניין בכל הצדדים של ההפקה המוסיקלית. אחרי פירוק הלהקה הפך פעיל בכל תחומי המוסיקה, בהלחנת שירים ובהפקה, ועבד עם עשרות אמנים שעל חלקם השפיע מאוד, דוגמת קורין אלאל, בועז שרעבי ("אצלי הכל בסדר"), עפרה חזה ז"ל (כולל "גלבי" ו"אם ננעלו"), גלי עטרי, "להקה מקומית", צביקה פיק, שלמה ארצי, דני בסן, אדם (כל אלבומיו הראשונים), סי היימן, החברים של נטאשה, אלון אולארצ'יק, אתי אנקרי, פורטרט, גידי גוב, מיכה שטרית, יהודה פוליקר, רונה קינן, נורית גלרון, הראל סקעת, דויד ברוזה, ברי סחרוף ועוד. אשדות הלחין גם שירים לתוכניות טלוויזיה ולסרטי קולנוע (בין השאר, את שיר הנושא לסידרה "הבורגנים", "דרכנו").

את אלבומו הראשון כסולן הוציא רק ב־1992, ומאז הוציא עוד תשעה אלבומים. ב"שירונט" מופיעים יותר מ־130 שירים שהלחין, חלקם הגדול להיטים מוכרים.

סמי אבזרדל, תופים: "אני סובל מחרדות, אבל על הבמה אני אריה"

המתופף של תיסלם הוא הצעיר שבחבורה, בן 55. הצטרף להרכב ב־1981, בהופעות שאחרי אלבום הבכורה. הוא נולד בקונגו הבלגית ועלה לארץ בגיל שנתיים. כיום גר בקריית מלאכי. נשוי לשושנה ואב לחמישה: שחר (בן 36), ג'וליה (34), רונית (32), הילה (28) וטל (בת 20). הוא סב גאה לעשרה ("אחד מהם, בן 11, הוא מתופף מטורף").

אחרי פירוק הלהקה ניגן אבזרדל זמן קצר בהרכבי רוק ובחתונות, ואף הופיע בחו"ל. מאוחר יותר פרש מעיסוק מקצועי במוסיקה ועסק בנדל"ן. ב־2008 לקה בהתקף לב באולפן של יזהר אשדות, בעת הקלטת שיר לפרויקט "עבודה עברית". מאז לקה בעוד שלושה אירועי לב.

"חטפתי מהמקצוע הזה הכל מכל. האוזניים נדפקו לי. מערכת העצבים שלי. הלב שלי. המרפקים. הכל. אני בעצם נכה 100 אחוז.

"המצב הנפשי שלי התחרפן. אני סובל מחרדות. בהתחלה היה מגיע קרדיולוג ואמבולנס כמעט לכל הופעה, למקרה שיקרה לי משהו. היום יש לי כדורים שאני לוקח, ויש רופא סמוי בקהל. לא כל הזמן אני רוצה להופיע. גם אין לי את הכוחות".

עובדה שאתה ממשיך לעשות את זה.

"בוודאי. זה לנפש, קודם כל זה לנפש. אל תשכח שאני מנגן רק שעה, שעה וחצי, פעם בשבועיים או פעם בחודש. זה לא אסון. כשאין הופעות אני הולך לדוג בחוף של אשדוד".

ומה עם הפרנסה? פעם ניגנת בעוד להקות של מוסיקה לטינית ומוסיקה לריקודים. היום רק עם תיסלם.

"זה מספיק לי. יש לי בית. אשתי עובדת קצת. אחרי מה אני צריך לרוץ? המון מורים בבתי ספר לנגינה מבקשים ממני שאבוא ללמד את התלמידים שלהם וגם אותם, אבל זה לא בראש שלי. אין לי את הכוח הנפשי".

זה לא מורגש כשרואים אותך על הבמה.

"אני נותן שם את כל האנרגיות שלי. זה הדבר שמחזיק אותי. יש בי אנרגיות מטורפות שעצורות המון זמן, וכשאני עולה לבמה, הן יוצאות החוצה. אני מרגיש את הביטחון ואני אומר לעצמי, אולי זו הפעם האחרונה שלך על הסט, אז תרביץ. בום".

•   •    •    •    •

ככה זה התחיל

 

1977

יזהר אשדות (עורך מוסיקה) ויאיר ניצני (טכנאי שידור) נפגשים בעת שירותם בגלי צה"ל.

1979

אשדות וניצני מקליטים עם חבר צוות הווי חיל האוויר, דני בסן, שיר בשם "תנו לי רוק'נרול". את הסקיצה הם לוקחים לאולפני "קוליפון" ביפו, ושם מקליטים שתי גרסאות ל"תנו לי רוקנרול" ושיר נוסף למילים של ראובן מירן, "יש רגעים". בהקלטה משתתפים דייוויד גריבס בבס ויוסי בוזין בתופים. תקליט שדרים עם השירים האלה יוצא כסולו של דני בסן.

ניצני ואשדות מקליטים עם בסן שיר בשם "חושב רחוק כרגע" ומפיקים למני בגר את השירים "הלילה לבד" ו"אמא יש לי להקה". השיר "תנו לי רוקנרול" יוצא בתקליט אוסף של חברת "פונוקול".

רוני בראון מחברת תקליטי CBS יוצא לפסטיבל "מידאם" בקאן שבצרפת, ואיתו גרסה באנגלית ל"תנו לי רוק'נ'רול". עם אשדות, ניצני ובסן מנגנים אלון הלל בתופים ואוהד אינגר בבס. השיר מתקבל בהתלהבות ויוצר ביקוש לאלבום של להקה, שעדיין לא קיימת.

פיסת היסטוריה: ההופעה הראשונה באולם בר־שירה באוניברסיטת תל אביב // צילום: מהאלבום הפרטי

1980

אשדות וניצני מקליטים אלבום באנגלית, בהפקה עם טכנאי הסאונד יוני פורת ואיתמר גפני. תוך כדי ההקלטות מצטרף לארבעה טכנאי ההקלטות יושי שדה כזמר, מלחין, קלידן וטכנאי הקלטה. בתוך חודשיים הם מקליטים עשרה שירים, רובם לחנים של אשדות וניצני. באמצע השנה יוצאים ניצני ואשדות להשלים את הפקת התקליט בארה"ב, ובינתיים בארץ יוצא השיר "חושב רחוק כרגע" כסולו של בסן.

תקציב ההפקה, כ-50 אלף דולר, יקר פי 5 מהמקובל בארץ, ומושג בין השאר על ידי חסות שמשיג המפיק אבי פרץ מבנק לאומי. פרץ משיג ללהקה חוזה ב"סי.בי.אס", וכך הופכת תיסלם מ"פרויקט ייצוא" ללהקה שמכוונת גם לקהל הישראלי. השירים בעברית מוקלטים על הפלייבקים מהגרסה האנגלית, כשאת המלים כותבים יאיר ניצני, קובי מידן (בעילום שם) ודורי בן זאב.

בנובמבר 1980 יוצא לרדיו השיר הראשון של תיסלם, "רדיו חזק", והופך מייד ללהיט ענק. חודשיים לאחר מכן יוצא האלבום "רדיו חזק". אשדות נשאר הסולן רק ב"מעשנים ביחד". שדה שר ב"כלניות" ו"המנקה בחלון". בשאר השירים שר בסן: "רדיו חזק", "תפסיק לכוון אלי", "על הבמה", "לראות אותה היום", "יש רגעים", "חושב רחוק כרגע" ו"תנו לי רוקנרול".

1981

לקראת סיבוב ההופעות הראשון מצורף נגן הבס צוף פילוסוף. ירמי קפלן כמעט הופך למתופף של הלהקה, אבל בסופו של דבר מצטרף הנגן המקצועי היחיד בלהקה, המתופף סמי אבזרדל, שהיה בעל ניסיון בנגינה בחתונות. הלהקה נכנסת לחודשים של חזרות עם המפיק האמנותי של המופע, לואי להב. המפיקים אבי פרץ ואמנון צבן מייבאים ללהקה ציוד הגברה מיוחד מיפן, וביחד עם התאורה והאפקטים שכמותם לא נראו כאן (כמו פיצוצי עשן), וצוות של 25 איש (ביניהם שני חברים נוספים מגל"צ – יואב גרא כאחראי סאונד וניר חכלילי כמנהל האישי) - המופע הוא אחד היקרים שנראו עד אז בארץ.

סיבוב ההופעות יוצא לדרך בחודש מארס והופך מייד להצלחה היסטרית - עם אולמות מפוצצים, קהל שמכיר את כל המילים ומעריצות צורחות ומתעלפות. השואו כולל מוסיקה בווליום רצחני (גם קצת כדי להסתיר את מוגבלותם של חברי הלהקה כמוסיקאים), והחברים מופיעים כשהם מאופרים, בלבוש תיאטרלי. במצחו של ניצני תקוע ברז, מה שיהפוך לסימן ההיכר שלו בלהקה. בתוך חצי שנה נמכר התקליט במספר שיא של 60 אלף עותקים.

מנהלי היכל התרבות בתל אביב מונעים מהלהקה להופיע במקום, מחשש שהמעריצים יהרסו את הכיסאות בהיכל.

בקיץ 1981 מקליטה תיסלם שני שירים, בעיבוד משותף עם להב: "לילה לילה" וחידוש ל"כשאת בוכה את לא יפה" של אריק איינשטיין, שהוקלט לרגל זכייתה בתואר "להקת השנה תשמ"א". בפסטיבל הילדים שרה "תיסלם" את השיר "עוד ילדה יפה" שנכתב במקור על פרוצה, אך צונזר והפך לשיר חביב על ילדה תמה.

1982

בתחילת השנה פורץ משבר בין תיסלם לאמרגנה, אבי פרץ, ופעילות הלהקה מוקפאת לארבעה חודשים, שבמהלכם היא לא יכולה להופיע או להקליט. החברים מנצלים את הזמן להקלטות ביתיות לשירים "דינמו מסחה" (פרודיה על שיר כדורגל) ו"שלגיה" (של שלישיית "התאומים").

ב-6 ביוני, עם פרוץ מלחמת לבנון, מתחילות הקלטות התקליט השני. בספטמבר, עם סיום ההקלטות, מופיעה הלהקה בעאליי שבלבנון, במופע ניצחון מוזר עם אילנית, אפי נצר, הגשש החיוור ואלפי חיילים.

בסוף השנה יוצא האלבום "תיסלם 2". שלא כמו תקליט הבכורה, זה כבר תקליט של להקה ממש, יצירה מגובשת ומגוונת. את הלחנים לרוב השירים כתב יזהר אשדות - ביניהם "השריקה הזאת", "עוד פגישה" ו"כבר הסתיו עכשיו" (למילים של ניצני). ניצני מלחין את "בוקר של כיף" (מילים: יענקלה רוטבליט), יושי שדה את "עוד לא מתחתנת" (מילים: ניצני), וכולם יחד את "חלל" (מילים: ניצני). את האלבום הפיקו מוסיקלית אשדות, ניצני ושדה.

בהופעות שבאו אחרי האלבום נשמעה הלהקה טוב יותר מאשר בסיבוב הראשון, אך למרות זאת, הן זכו להצלחה פחותה. מכירות האלבום הגיעו רק ל-15 אלף עותקים.

בפסטיבל הילדים 1982 מופיעה תיסלם עם השיר "לא רוצה לקום בבוקר" ומוציאה תקליטון מחרוזת מלהיטיה, "תיסלם על 45".

1983

בתוכנית בקול ישראל מבצעת תיסלם עם בנזין, יהודית רביץ, אריאל זילבר ודורי בן-זאב את "שיר השכונה החדשה" ואת "מעשנים ביחד". באותה תקופה מקליטה הלהקה גרסה ביתית ללהיט "יו יה" של כוורת. באמצע השנה מקליטה "תיסלם", ובעיקר יזהר אשדות לבדו, שני שירים אחרונים: "חצבים פורחים" ו"כוכבים".

ב-22 באוקטובר 1983 מתקיימת ההופעה האחרונה של "תיסלם", בעיקר בגלל התחושה של אשדות וניצני שהם מיצו את עצמם כלהקה והרצון להפיק אמנים אחרים. הידיעה על פירוק הלהקה מעוררת היסטריה בקרב המעריצים והמעריצות, כולל איומי התאבדות. אבל פרט להתעלפויות וקינה המונית בהופעת הפרידה, עובר המשבר בשלום יחסי.

המעריצים מתנחמים בספר "תיסלם", שכולל מילים, תווים וצילומים, ובתקליט "לאספנים בלבד", ובו קטעים נדירים שלא נכללו בתקליטים הקודמים של הלהקה.

אחרי פירוק הלהקה ממשיכים חבריה להיות פעילים מאוד במוסיקה הישראלית כמפיקים, נגנים וזמרים סולנים. אשדות, ניצני, בסן, שדה ופילוסוף משתפים פעולה ברבות מההפקות שבהן הם מעורבים.

1990

אחרי שבע שנות פרידה שבה "תיסלם" להופעות איחוד, שנמשכות כחצי שנה. לרגל האיחוד מקליטה הלהקה שירים חדשים: "פרצופה של המדינה" (מילים: ניצני, לחן: "תיסלם"), "יש לך אותי" (מילים: פילוסוף, לחן: אשדות), חידוש ל"חצבים פורחים" ובישול חדש ל"לראות אותה היום" בהופעה משנת 1983. באותה שנה יוצא הדיסק הראשון של הלהקה, "נגנו עכשיו", ובו מיטב להיטיה לצד השירים החדשים.

מאז 1990 חזרה "תיסלם" והתאחדה פעמים אחדות.

ההתקרבות בין החברים התחילה באמצע 2002 בהופעת איחוד מפתיעה ב"בארבי" ובסיבוב שנמשך כחצי שנה, עד להופעה ב"האנגר 11", הסיבוב הזה הוכיח שלא רק שכוחם במותניהם, אלא שהם נשמעים הרבה יותר טוב מבעבר.

ב-2008 הקליטה הלהקה שיר חדש, "אני לבד בסתיו", לפרויקט "עבודה עברית". ב-2009 השתתפה הלהקה בהפקת סדרת אנימציה לסלולר בשם "תיסלם ושודדי הרוקנרול האבוד". הרעיון היה להתאים את המותג "תיסלם" לדור החדש. לפרויקט נכתבו שירים חדשים (ביניהם "שעמום" ו"יש זמן") והופקו סרטי אנימציה, אך הוא לא זכה בתשומת הלב הראויה. באיחודים שבאו אחר כך הקפידו חברי הלהקה לא לנסות חומרים חדשים, אלא להתרכז בשירים הישנים והאהובים.

ב-2009 יצא אלבום אוסף משולש של הלהקה - "למתחילים, מתקדמים ולאספנים בלבד" ומאז הגבירה הלהקה את קצב הופעות האיחוד. ב-2011 חגגה הלהקה 30 שנה להוצאת "רדיו חזק" בהופעה מיוחדת בהיכל התרבות בתל אביב - בדיוק 30 אחרי שהופעתה במקום נמנעה.

בשנתיים האחרונות שבה "תיסלם" לתפקד כלהקה חיה ופעילה, במקביל לעיסוקיהם האחרים של חברי הלהקה. בימים אלה היא מציינת 35 שנים להקמתה, בין השאר במופע מיוחד עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של אילן מוכיח.

"שכבתי עם יותר מדי נשים, עשיתי יותר מדי סמים והייתי ביותר מדי מסיבות", עונה ג'ורג' קלוני לשאלה האם ייכנס לפוליטיקה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו