אולי זה החום הבלתי אפשרי שנפל לנו על הראש השבוע. אולי זאת סתם התניה של ערב חג. כך או כך, בימים האחרונים חזרתי ונזכרתי בתיקוני שבועות שעברו עלי ועל חבריי לפני די הרבה שנים בישיבה התיכונית. עד כמה שאני זוכר, תמיד היה חם נורא. המאווררים לא עבדו, ופגרי זבובים לוהטים נפלו עליך מהפלורוסנטים המזמזמים. האוויר עמד, והזיעה ניגרה, אבל השעמום היה כבד עוד יותר, ולכן הוחלט על ההתערבות הבאה: מי שילבש את בגדי החורף החמים ביותר שלו, כולל מגפיים וסגירה אסקימואית של שרוכי הקפוצ'ון של המעיל, ויישב כך בבית המדרש עד הבוקר, יזכה בפרס. אל נא תשאלו אותי מה היה הפרס. באותם ימים אף אחד לא חלם על "המירוץ למיליון". ההתערבויות שלנו, שנעו על הסקאלה שבין המטורף למסוכן, הסתיימו בשלל די עלוב. קרמבו, למשל, או פרילי אננס, היו פרס ראוי ביותר.
בקיצור, עד היום, כשאני חושב כמה התיקונים הללו היו סתמיים וריקים מתוכן, אני רואה לנגד עיניי את יונתן ג' מקריית עקרון יושב על הספסל הלוהט של בית המדרש. מעיל דובון עוטף אותו, הקפוצ'ון האידיוטי סוגר על פניו, ועדשות משקפיו מעורפלות ומטפטפות. כולנו ישבנו בצד וגיחכנו כשהרב ניגש ושאל אותו אם הכל בסדר. עמוק בלב הבנו שהוא הרוויח ביושר את הפרילי שלו, ושנים לאחר מכן עדיין חיקינו את יונתן המיתמם, שעונה מבעד לאדי המשקפיים "כן כן, הרב, ככה נעים לי".
כן, זה פחות או יותר כל מה שאני זוכר מליל שבועות. הטעות התחילה בעובדה שחייבו אותנו להישאר ערים. בפקודה. נערים פוחזים היינו, ואם היו פוקדים עלינו ללכת לישון בשמונה וחצי היינו נשארים ערים עד הבוקר כמו כלום. אבל המחנכים שלנו חסרו את ההבנה הבסיסית הזאת וההוראה להישאר ערים הנחיתה עלינו עייפות אדירה, שבתוספת החום והשעמום יצרה קוקטייל קטלני.
לא פעם אני אומר לעצמי בסיפוק שבית הספר של הילדים שלי הוא תיקון של החוויה האישית שלי. ילדיי לומדים בבית ספר משותף לדתיים ולחילונים ולמסורתיים ולכל אינספור הגוונים שיש על הסקאלה הישראלית. הם מטפחים זהות שאין בה שום התנשאות נבערת על האחר, וחוזרים הביתה יום־יום עם תובנות, שלי, באופן אישי, לקח עשרות שנים לקלוט. הזרם המשלב עדיין נחשב לזרם עצמאי וחריג בנוף. יום אחד, אני מאמין, הוא חייב להיות הזרם המרכזי בחינוך בישראל, וכל יום שעובר עד אז הוא בזבוז זמן מוחלט.
כל ההרהורים וטפיחות השכם העצמיות האלה עוברים עלי בזמן שאני יושב באמפי של בית הספר ורואה את הצגת הכיתה של הילד שלי. תסלחו לי על הפתטיות. יש לי רגישות לאירועי כיתה. אני כמעט לא קם לצלם. תמיד יש רגע שבו דמעה מיותרת לחלוטין מטפסת בגרון. טוב, שיבולים הן באמת אחד הדברים היפים ביותר שיש. גם ילדים בתלבושת לבנה הם מראה נהדר, כל עוד אין אוכל בסביבה. בכלל, שבועות הוא החג האלגנטי ביותר שיש לנו. קצר, חלבי ובלי להזמין את כל המשפחה. זהו ללא ספק האירוע האחרון בשנת הלימודים, השבח לאל. תכף יעלו כל תלמידי כיתה ג' על הבמה ויגישו ביכורים, או יקבלו את התורה, וים הסמארטפונים יישלף מכל ההורים שבקהל וינציח את הרגע כמו תמיד.
ואז הם עולים ושרים. זהו הפיוט היפהפה "נרדי נתן ריחו" של רבי אברהם אבן מוסה. יצירה לפייטנים מרוקאיים מקצועיים. פיוט שגרבוז, למשל, לא מכיר. גם בישיבה שבה למדתי לא הכירו אותו. במוסדות האינטגרציה של ילדותי קיבלו ללימודים נערים מכל העדות, אבל לימדו אותם אך ורק את המורשת של עדה אחת. עד סוף לימודי התיכון שלי לא זכיתי לשמוע שם של חכם יהודי ממרוקו או מעיראק. בסופו של דבר אתה משתכנע שאין. אין חכמים ואין מורשת. רק פולקלור, מטבוחה, חינה ועמבה.
האמת המובנת מאליה היא שבאותו מקום שבו משלבים בין יהדות דתית ליהדות חילונית מוצאים גם את הדרך והכלים להציג את כל גווניה של התרבות הזאת, העשירה עד סחרחורת. אני באופן אישי צריך לצבוט את עצמי בכל פעם שאני מקבל תזכורת שכזו. מתברר שאף פעם כבר לא אוכל להישאר אדיש לכיתת בית ספר יסודי שעומדת בחולצה לבנה ושרה פיוט של אבן גבירול, נג'ארה או אבן מוסה. זה כנראה התיקון של התיקון שלי. כך אני חושב, ונזכר כמה מגוחך היה לשלוח את יונתן ללבוש את המעיל והכפפות רק כדי להפיג במשהו את השיממון הנורא ההוא.
• • •
יש לי מערכת יחסים מורכבת וממושכת עם המילה "תיקון". מדובר ללא ספק באחת המילים המסתוריות והמאתגרות ביותר ביהדות. הרעיון הכללי של תיקון הוא שאם אני אעשה משהו עכשיו, יש לי סיכוי די טוב שזה יתקן משהו שהתקלקל די מזמן. על פניו זה נשמע טריוויאלי כמו לשלוח מכונית למוסך או מכנסיים למתפרה. אבל זהו, שלא בדיוק. על פי הרעיון היהודי, אם הבנתי נכון, במישור הרוחני והחווייתי אפשר לתקן גם רטרואקטיבית. התיקון מסוגל לשלוח יד ארוכה אחורה אל העבר ולתקן, לא רק את הנזקים אלא את הזיכרון עצמו.
זה כמובן רעיון אופטימי להפליא, ואופטימיות מוגזמת עשויה להיות מסוכנת. הרבה דברים נהדרים מתרחשים מפני שאנשים מאמינים שאפשר לתקן. מנגד, יש המון מקרים שבהם היה עדיף לזרוק ולקנות חדש, ורק האמונה הזאת בתיקון גורמת לאנשים טובים לבזבז זמן, כסף ואנרגיה. אבל בכל הנוגע לתיקון שבועות, התופעה של השנים האחרונות, שבה הלימוד - של ליל שבועות ובכלל - יוצא מחממת המגזר ונפתח אל התרבות הישראלית ומתוכה, היא תיקון של התיקון עצמו.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו