מה קרה לבנימין נתניהו - ולמנהלי המשא ומתן מטעמו, זאב אלקין ויריב לוין - שהפכו את הניצחון הסוחף בקלפי לממשלה זעירה, אפרורית, מועדת למעידה? כאשר הליכוד חגג כניסת 30 ממועמדיו לכנסת ה־20, לא היה יכול איש לחזות בביעותיו כי עד הרכבת הממשלה ייאמר עליה בניגוד לסיסמה האולימפית - הכי נמוך, הכי איטי, הכי מצומצם.
ההישג בבחירות הוליד את היוהרה. את ההרגשה כי ישראל ביתנו והבית היהודי וכולנו לכודים בקואליציה, והחרדים אפילו להוטים להצטרף אליה. הליכוד לא גילה רגישות לאכזבתם של השותפים־בכוח, לעלבונם של נפתלי בנט ואביגדור (איווט) ליברמן, ולרצונם להיפרע מנתניהו.
זה היה ברור כשמש. בעמודים אלה פורסם כמה וכמה פעמים כי רצוי לסיים מייד את המשא ומתן. התארכותו צימצמה את מסגרת הקואליציה והגדילה את התשלום לשותפים, ומרטה את עצביהם.
מלכתחילה התחייב נתניהו להקים ממשלה ימנית. יריביו הטיחו בו כי הוא מדבר בשעורים ומתכוון לחטים, ובקרוב יושיט יד למחנה הציוני. אבל הוא לא פעל כך. ברצותו לשמור על אמינותו בעיני בוחריו, נמנע אפילו מלטלפן אל יצחק הרצוג. העמדה האידיאולוגית של עוזריו למשא ומתן, אלקין ולוין, כפתה עליהם להימנע מלחייג למחנה הציוני. הליכוד יצא לדרך בלי גלגל חלופי.
אביגדור ליברמן. ההרגשה בליכוד היתה כי ישראל ביתנו והבית היהודי לכודים בקואליציה. זו היתה טעות // צילום: אורן בן חקון
נתניהו אכן השיג אמינות, אבל ליברמן הסיק מסקנות. באיבתו לנתניהו - תוך הטחת האשמות שווא כאילו החקירה הפלילית הגדולה נגד ראשי מפלגתו היא קנוניה - הוביל אותה לאופוזיציה. בעורמתו עשה כן ברגע האחרון.
זו היתה הטעות של הליכוד. היה על נתניהו לקבוע כי המשא ומתן יסתיים בתום 28 ימים לקבלת המנדט מראובן ריבלין. עד לתאריך זה היה מחויב להקים ממשלה ימנית, אך אם בנט וליברמן לא עלו לרכבת היה נתניהו פטור מנדרו. בוחריו היו מעניקים לו היתר עיסקה שלפיו טוב שלטון רע עם הרצוג מאשר אובדנו המזכך.
גם בממשלתו החדשה מצבו קשה. נגיף קל לשני ח"כים, והממשלה עלולה ליפול. "כל ממזר מלך", כלשון המחזאי נסים אלוני.
הצעד הנבון הוא תכנון מהלך משותף לנתניהו, להרצוג ולכחלון: הם יודיעו כי לאור הנסיבות המשתנות בעולם ובמזרח התיכון, והלחץ המדיני הגובר על ישראל, החליטו להקים "ממשלת בלימה" לתקופת כהונה אחת בלבד. יהיו לה קווי יסוד ברורים:
אם אבו מאזן יתרצה - נתניהו ינהל עימו משא ומתן; ישראל מסרבת לחדול מהבנייה ביהודה ובשומרון, אך מוכנה לצמצם אותה בתקופת "הבלימה" לגושי ההתיישבות בלבד; ההסכמים שעשה נתניהו עם כחלון בענייני כלכלה תקפים עם דגש על מיזם הדיור; גם ההסכמים עם החרדים בתוקף אם ייכנסו לממשלה, אבל יקוצצו בשליש בתחום הכספי; כל הנושאים שבין דת ומדינה ומעמד בתי המשפט יוקפאו, אלא אם תהיה יוזמה אשר תוסכם פה אחד על דעת השלישייה המובילה.
קואליציה כזאת אפשר לבנות ב־24 שעות. אולי גם עתה. אפשר שמישהו במחנה הציוני או בליכוד יפרוש שמאלה או ימינה לאופוזיציה. בבקשה, העומס על עגלת הממשלה יפחת. עם ממשלה כזאת אפשר להתקיים ביציבות ארבע שנים תמימות פלוס. אבל בהרכבת הממשלה 2015 לא היה מי שהזכיר מדברי חכמים: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". עדיין לא מאוחר. אפשר גם לראות בדיעבד.
איילת שקד נבונה ומעשית, אבל יש חסר כפול בהצבתה לתפקיד שרת המשפטים. האחד, שהשכלתה בתחום ההנדסה. לא רק שאינה משפטנית, אלא גם אינה בוגרת הפקולטות למדעי הרוח והחברה. האחר, והוא העיקרי, שהיא רואה עצמה דור המשך לאסכולה של פרופ' דניאל פרידמן. זה אומר הכל.
כשרת המשפטים יראו בה בני האור סרת המשפטים. יחסה לבג"ץ ולנוהלי בחירת השופטים משבש את הדמוקרטיה. יש לעמדותיה גב רחב של תמיכה בליכוד ובבית היהודי. משה כחלון ייקרא לעמוד על המשמר תחת בני אור רבים וטובים, שכיהנו בעבר בממשלות ישראל ואינם עוד. בבחינת "לא ינום ולא יישן שומר ישראל". רוחות מלחמה.
רונאל פישר. חדל להיות האיש החשוב והמעניין בפרשה // צילום: מיטל כהן
בבית הקפה עם פישר
לפני 23 שנים ביקש עופר נמרודי להעסיק את רונאל פישר ב"מעריב". אבי בטלהיים ואני יצאנו לפוגשו, לאחר סיכום מוקדם עם נמרודי שלא נציע לו יותר מ־10,000 שקלים בחודש. השיחה התנהלה בבית קפה ברחוב קרליבך עד שפישר לעג בחביבות למאמצינו: "מה איתכם? הבוס שלכם נמרודי כבר הציע לי 18 אלף בחודש". הלכנו נכלמים.
איזה תפקיד ייעד לו נמרודי? לערך באותו זמן סיפר לי העיתונאי אבי רז כי נמרודי הטיל עליו לפתוח בחקירה עיתונאית נגד קבלן המסרב לקנות שטחי פרסום בעיתון. רז לא הסכים. שקלתי, ביררתי עם נמרודי והתפטרתי מתפקידי כעורך "מעריב". כמה שנים לאחר מכן נדונה הפרשה במסגרת תביעת דיבה של נמרודי נגד בעלי "הארץ" עמוס שוקן.
אז כבר היה פישר כוכב התחקירים ב"מעריב". הוא זכה גם לתהילה במופעי טלוויזיה. במקביל נפוצו שמועות משמועות שונות על התנהלותו. אף לא אחת מהן הבשילה לכתב אישום. עד עתה, אם יועמד לדין. אם גם נמרודי יועמד בפעם השלישית לדין - הפעם עקב קשריו עם פישר - תהיה זו הוכחה כי שיתוף הפעולה ביניהם נמשך תקופה ארוכה.
פישר מסתמן כאיש הרע בפרשה. בלעדיו לא היתה תנועה של כספים שחורים. אבל הוא חדל להיות האיש החשוב והמעניין, שכן אם גם כל המעשים המאוסים והפלילים המיוחסים לו אכן אירעו - אז מה? הוא עורך דין תאב ממון עם חשד פלילי כבד. מרגיז, אבל לא נורא.
הקושי הוא בזהות המעורבים. פרקליטת מחוז תל אביב רות דוד לא עוררה מעולם הערכה אישית ייחודית אלא מתוקף התואר והתפקיד. אך מכאן ועד לאפשרות שהיתה שותפה לפשעים כה חמורים? שלא ברור מדוע חברה להקים שותפות דווקא עם פישר? ומתי זה, בעצם, החל?
פישר חדר את חומת שלטון החוק. אם יתברר כי עלה בידו להסיט מדרך הישר גם שופטים, זו תהיה חדירה אל קודש הקודשים. הוא התביית על קצין המשטרה ערן מלכה, והמידע הזורם לגביו מבעית. מלכה היה חלק אינטגראלי מן החקירות הקשות מכולן, ומי יודע אם שיבש? ומה? ולטובת מי? ומי עוד היה שותף?
האם לעשות עם מלכה עיסקת טיעון כדי לטהר כליל את שלטון החוק מעבריינים במדי שוטרים ובגלימות של פרקליטים ושופטים? התשובה מורכבת: כן - אבל. שופטי העליון העירו בפרשה התמוהה של יאשיהו פינטו - שאותגרה בעתירה לבג"ץ מטעם התנועה לאיכות השלטון - שקודם יש להגיש כתב אישום ורק לאחר מכן לעשות עיסקת טיעון. זו לשון התבונה.
עורך הדין עופר ברטל הסדיר עיסקת טיעון מעולה ללקוחתו שולה זקן, זמן רב אחרי שהוגש נגדה כתב אישום תקיף. אם יימצא בפיו של מלכה מידע של ממש נגד אחרים שהם בכירים ממנו, הוא יהיה סחיר גם אחרי שישב על ספסל הנאשמים. "החיפזון מן השטן", כזכור.
אך ניצחון בני האור בכל החזיתות, שירתיע עבריינים ויטהר את החברה בכללה, מצריך לא רק אמת גדולה אלא גם עיתוי ראוי. התיקים ממתינים זמן רב מדי. גם פסקי הדין, ואפילו במוסד הגבוה מכל - בתיקי אהוד אולמרט בבית המשפט העליון. לא מספיק להיאבק בעבריינים. נחוץ לעשות כן מייד.
הרשעה עצמית בשידור
שירות חשוב לאמת ההיסטורית עשה רביב דרוקר בהעמידו את תוכניתו "המקור" בערוץ 10 לרשות השלישייה שנושאת באחריות לכישלון במלחמת לבנון השנייה.
יותר מכל הפגנות המשוחררים שארגן אליעד שרגא מול משרד ראש הממשלה בירושלים וועדת החקירה בראשות אליהו וינוגרד אשר התבלבלה בין שני דו"חותיה - הרשיעו אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ את עצמם על המרקע.
אולמרט, שהתפאר לפני המלחמה כי כינס בכמה חודשים יותר דיונים על המצב בגבול הצפון מאשר אריאל שרון בכל כהונתו כראש הממשלה, אינו יכול להיתלות ב"לא ידעתי"; ודן חלוץ, שכיהן כבר זמן ניכר כרמטכ"ל וקודם התוודע לחיילי היבשה, אינו יכול לטעון כי לא ידע (או לא היה צריך לדעת) מה יכולת הלחימה שלהם; ועמיר פרץ - שעיקר אחריותו מתבטא בכך שלא היה צריך לקבל את התפקיד הרם - נהגו כמצופה: כל העולם כולו אשם. מלבדם, כמובן.
זכור לי היום הראשון למלחמה ביולי 2006. נסעתי לזרעית ולשתולה בגבול הצפון, ובדרכי חזרה לפיקוד צפון על הר כנען בצפת עצרתי בקיוסק הסמוך. חסן נסראללה נאם, וברדיו תירגמו כי הזהיר את השלישייה הטירונית שמנהיגה את ישראל לא להחליט בישיבה המתוכננת לשעה 20:00 לצאת למלחמה חפוזה.
כמה דקות לאחר מכן התברר לי כי אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, לא הוזמן כלל לישיבת הממשלה. לא האמנתי למשמע אוזניי. כך הכניסו אולמרט ופרץ וחלוץ את ישראל למלחמה.
כרגיל הם לא ידעו. אולמרט לא ידע כיצד מתנהל שדה הקרב והיכן ממצבים המפקדים את עצמם; וחלוץ מצא מחסה ואליבי בפתקים ובדברים של שר וקצין כאילו בפועל טומנים לו עמיתיו מלכודת.
שניהם העלימו מהצופה כי לוחם יבשה מנוסה כמשה (בוגי) יעלון הזדרז לחזור מהשתלמות בארצות הברית והציע להיפגש עם אולמרט ועם יורשו חלוץ. הם דחו אותו, לא רצו לשמוע. איזה אליבי יש לחוסר הידיעה שלהם?
דווקא בעיצומה של המלחמה בחר פרץ למנות כמנכ"ל משרד הביטחון את גבי אשכנזי, יריב מר לחלוץ. מה הוא עשה? לפי חלוץ, אשכנזי "נכנס למקומות לא שלו... הלך לקצונה הבכירה בצבא" מאחורי גבו (אילו האזינו לחלוץ ב־2006, אפשר שאשכנזי לא היה זוכה לרשת אותו בלשכת הרמטכ"ל שממנה יצאה הרעה של המסמך הכוזב ב־2010. האם אז כבר היה אפשר לחשוף את נטייתו החתרנית של אשכנזי, עוד בטרם חיטט כרמטכ"ל בלשכת שר הביטחון אהוד ברק?)
אין לאולמרט ולפרץ ולחלוץ צידוק להתנהלותם הכושלת והרופסת במלחמה. תחת זאת הם נתלים בטענה שהשקט בחזית הצפון נמשך בזכות מלחמתם. ממש תירוץ וטיעון כוזב. הרי את זה הציע להם נסראללה החל מן היום הראשון בלי לצאת למלחמה. המשדר של דרוקר הפך להרשעתם העצמית.
נקודת זכות מאוחרת
עוד עניין אחד - למרות פעילותו של גבי אשכנזי מאחורי גבו של הרמטכ"ל דן חלוץ בשורות הקצונה הצה"לית, האמת צריכה להיאמר לזכותו בנקודה חשובה: אילו שמעו בקולו בזמן אמת, היה נחסך מישראל קרב הגבורה המיותר במעבר הסאלוקי בשבת האחרונה למלחמת לבנון השנייה.
אשכנזי שמע מעמיתו דן הראל, שכיהן אז בארצות הברית, כי בפועל הושגה הפסקת אש במועצת הביטחון. הוא ניסה לבלום את הקרב בסאלוקי, שלא שירת את מטרות המלחמה המתפוגגת. לא עלה בידו. חבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו