"כשאתה בולט בשטח ואין לך יכולת להיטמע בהמון, אתה אף פעם לא יודע מה חושבים עליך ולא רוצה להכניס ספק לשיקולים של המפקדים שלך. זאת הסיבה שתמיד היה חשוב לי להוכיח עד כמה אני טוב בכל דבר שאני עושה", מספר ציון שנקור בגאווה.
ואכן, לסא"ל שנקור (40), ראש ענף הפעלה במפקדת אימונים טקטיים בצאלים, יש במה להתגאות. מהרגע הראשון שהוא זוכר את עצמו הוא היה חדור מוטיבציה להצליח בכל דבר שהוא עושה ולהשאיר חותם. מתלמיד מצטיין הוא הפך לחייל מצטיין; בצבא רשם הישגים שהיו מנפחים את החזה של כל הורה, ועל אחת כמה וכמה של הורים שעלו לארץ מאתיופיה. כחייל מצטיין ועולה מאתיופיה הוא הדליק משואה ביום העצמאות ה־49 של מדינת ישראל, נבחר למצטיין נשיא, הפך למפק"צ (מפקד צוות) האתיופי הראשון, למ"פ האתיופי הראשון ולסמח"ט האתיופי הראשון. הוא גם האתיופי הראשון שהגיע לדרגת סגן אלוף, וכבר מפנטז לכבוש את דרגות האל"מ.
"מצד אחד זאת גאווה לעדה והוכחה שהכל אפשרי ושהשמיים הם הגבול", הוא אומר לנו ביום שני השבוע, למחרת הפגנת המחאה האלימה של הצעירים האתיופים בתל אביב. "מצד שני, ההתייחסות הזאת למוצא שלי לא אמורה להיות רלוונטית. את יודעת שבכל פעם שמתפרסם בתקשורת מקרה של רצח במשפחה, אני שם את הראש בין הידיים ומתפלל, 'רק שלא יגידו שזאת משפחה אתיופית'? למה צריך להדגיש את זה? מתי שמעת בחדשות שאמרו שגבר פולני רצח את אשתו והתאבד? תימני? עיראקי? זה מקומם, זה מבדל, ולא צריך לאפשר את זה. היום, לשמחתי, כבר פחות מציינים את זה, אבל ברגע שהצילומים מגיעים, כולם יודעים".
אנחנו נפגשים בעפולה, לשם הוא מגיע מתרגיל חטיבתי שבו הוא משתתף. מדי ה־ב' שעל גופו מאובקים, לחיצת היד שלו חזקה ומלאת ביטחון, ומהשנייה שהוא פותח את פיו, קשה שלא להישבות בכריזמה שלו. הוא מקרין חום ושופע הומור, לא מהסס גם לספר בדיחות על צבע עורו.
בניגוד לרבים מבני העדה שלו, שנקור הצליח להשתלב בחברה הישראלית. מעמדו הצבאי גורם לו להרגיש שווה בין שווים, אבל הוא אומר שהוא מבין לליבם, שהאפליה אכן קיימת.
"זאת לא עוד תחושה סובייקטיבית או רגשי נחיתות. האפליה נוכחת בלב ליבה של החברה הישראלית. רק כדי לסבר את האוזן, אוכלוסיית האתיופים במדינת ישראל מונה כ־150 אלף איש. שיעורי הגיוס של הגברים האתיופים לצה"ל גבוהים בהרבה בהשוואה לכלל האוכלוסייה: 88.2 אחוזים מקרב הגברים יוצאי אתיופיה, לעומת 74 אחוזים במדינה. אצל הנשים האתיופיות עומדים שיעורי הגיוס על 57.6 אחוזים מקרב הנשים, לעומת 58 אחוזים בכלל האוכלוסייה.
"לפי הנתונים האלה, היינו מצפים שגם שיעור הקצינים יהיה גבוה יותר בין יוצאי אתיופיה. אז זהו, שלא. דווקא כאן יש ירידה משמעותית. שיעור היוצאים לקצונה בקרב הגברים האתיופים עומד על 1.8 אחוזים, לעומת 7.8 אחוזים מבין כלל הגברים המתגייסים. בקרב הנשים האתיופיות הנתון עומד על 3.1 אחוזים, לעומת 7.5 אחוזים מבין כלל הנשים המתגייסות. למה זה קורה? האם זה חוסר רצון של החיילים האתיופים, חוסר התאמה, או אולי חוסר פרגון של המערכת הצבאית? איך קורה שעד היום יש בצה"ל רק שלושה קצינים אתיופים בדרגת סגן אלוף?"
אתה הרגשת קיפוח במסגרת הצבאית?
"לא. בסך הכל, המערכת הצבאית היא מסגרת מאוד תומכת, היא סוג של בועה. גם אם בהתחלה שפטו אותי לפי צבע העור שלי, מהר מאוד זה נעלם. זה נכון שהייתי צריך להילחם כדי לצאת לקצונה, אבל ברגע שהתעקשתי והראיתי שהיכולות שלי טובות, יצאתי וקודמתי. למרות זאת, לצערי, אני היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. אם אני אסתובב בתל אביב בלי מדים ויהיה אירוע של אלימות או רצח, אני הראשון שיעצרו. וזה רק בגלל שאני שחור.
"ההצלחה שלי נובעת מהאישיות שלי, מהמוטיבציה שלי, מהתמיכה שקיבלתי מהמשפחה ומהאנשים שפגשתי לאורך הדרך, שגרמו לי להבין שאין דבר העומד בפני הרצון. אבל זה לא פשוט. צריך מאוד לרצות ומאוד להילחם על המקום שלך כל הזמן, בניגוד לחיילים לבנים שנולדו בארץ, ואפילו בניגוד לעולים ממדינות אירופה או מארה"ב. במקרה שלהם אף אחד לא יידע שהם עולים חדשים, עד שהם יפתחו את הפה וישמעו את המבטא, ועם השנים גם אותו הם מאבדים. אני לא יכול להסוות את זה שאני אתיופי, צבע העור שלי לא ישתנה לעולם, וגם הילדים שלי והנכדים שלי, שיהיו דור שלישי בארץ, תמיד יהיו כהי עור".
טעם הוופלים הבלתי נשכח
ציון שנקור מתגורר באופקים ונשוי לשרה (36), אף היא בת העדה. יש להם ארבעה בנים: אורי (9), רז (8), רון־אל (6) ואיתמר (4). הוא נולד ב־1975 בכפר אלוגן שבחבל טגריי בצפון אתיופיה, בן בכור מבין שבעה. חמישה מאחיו נולדו לאחר שהמשפחה עלתה לישראל. אביו ברהנה, בן 69, הוא היום פנסיונר, בעבר עסק במסגרוּת. אמו רומן (רוחמה), בת 60, היא מדריכה במרכז קליטה, שבמשך שנים עבדה כמטפלת בגני ילדים. באתיופיה הם היו חקלאים שהתפרנסו בעיקר מרעיית צאן ומגידול חיטה.
"החינוך שקיבלתי באתיופיה היה חינוך יהודי", הוא אומר, "לפי המצוות שכתובות בתורה. היינו שומרים על השבת ועל טהרת המשפחה. ביום כיפור ובתשעה באב היינו צמים ומתפללים". את שמו ציון העניקה לו דודתו, "ולמרות שלא ידעתי הרבה על ישראל, ידעתי שציון זה ירושלים, ושיום אחד אני אגיע לשם".
ב־1980, עם תחילת העלייה החשאית מאתיופיה לישראל בתיווך המוסד, החליטו הוריו של שנקור לעלות ארצה ולהצטרף לשלושת דודיו, שעלו כמה שנים לפני כן. ציון היה אז בן 5, ואחותו שרה רק בת שנה.
"המבצע היה חשאי מאוד", הוא נזכר, "יצאנו מהכפר בלילה, כשמונים אנשים, וצעדנו ברגל לכיוון סודאן, מרחק של כ־300 קילומטרים במדבר. זה לקח לנו בערך שלושה שבועות. את רוב ההתקדמות עשינו בשעות הלילה, כדי שלא יגלו אותנו. ביום היינו מסתתרים ונחים. אחותי הקטנה היתה לאורך כל המסע על הגב של אמא שלי. במהלך המסע התקיימנו רק ממים ומקמח שלקחנו איתנו והכנו ממנו פיתות.
"את המסע עצמו ואת הקשיים שחווינו בדרך אני לא זוכר, אני זוכר אירועים ספציפיים שנחרתו לי בזיכרון, כמו שנפלתי מהסוס שעליו ישבתי או ששודדים עצרו אותנו ונורא פחדתי. זכור לי גם שחליתי בדרך וסבלתי מחום גבוה. אמא סיפרה לי שכמעט מתתי שם, אבל טיפלו בי עם תרופות סבתא כמו כוסות רוח והקזת דם. עד היום יש לי צלקת במצח מזה, אבל כנראה שזה עשה את העבודה".
אחרי הליכה של שלושה שבועות, שבדרך נס לא גבתה מחיר בנפש, הגיעה הקבוצה לסודאן. שם הם פגשו את פרדה אקלום, איש חינוך יהודי אתיופי, אחד מהפעילים העיקריים של העלייה מאתיופיה, שסייע למוסד. נאמר להם להציג את עצמם כפליטים אתיופים מחפשי עבודה ולהסתיר את זהותם היהודית. דרכונים עם זהויות בדויות סופקו לכל אחד.
עם אביו, ברהנה. "מה שקרה למבוגרים זה עקב אכילס של יהדות אתיופיה"
הם המתינו בסודאן קצת פחות מחודש, עד 30 במאי 1980, שבו הגיעה ההודעה שהמבצע יוצא לדרך. "בשעת לילה מאוחרת הגיעו משאיות, שלקחו אותנו למטוס. זה היה מטוס נוסעים רגיל, ובגלל שלסודאן לא היו יחסים עם ישראל הטיסו אותנו לאתונה, ומשם לישראל. אחד הדברים שהכי צרובים לי בזיכרון מהטיסה זה שחילקו לנו ופלים וטרופית. את יודעת מה זה היה בשבילי לקבל ממתק כזה? עד היום אני לא שוכח את הטעם המתוק של מיץ הענבים והוופלים".
גם את המפגש הראשון עם ישראל הוא לא ישכח לעולם. עם הנחיתה נלקחה הקבוצה למרכז הקליטה בבאר שבע, שם פגשו הוריו את בריהו, דודו (שנפטר לפני כחודשיים), ואת דודיו בנימין ואהרון.
"בכפר באתיופיה לא היה לנו כלום, לא מים זורמים, לא חשמל, אפס קידמה ואפס טכנולוגיה. מעולם לא ביקרנו בבית ספר ולא למדנו. כל מה שהכרנו היה חיי כפר פשוטים. שם חיינו כדי לחיות ולא כדי לצבור רכוש, מעמד או השכלה, החיים הכי פשוטים והכי בסיסיים שאת יכולה לדמיין לעצמך.
"פתאום אנחנו מגיעים למדינה עם כבישים, מכוניות, חשמל ומים זורמים. בבוקר הלבישו אותי בבגדים חדשים עם נעליים, שמו לי תיק על הגב ואמרו לי שאני צריך ללכת ללמוד. במקום ההתרוצצויות בכפר באתיופיה מצאתי את עצמי יושב באולפן ומשנן את הא"ב, נוטע שתילים בט"ו בשבט, וההלם הוא עצום. הדבר היחיד שנשאר מאתיופיה זה הלבוש המסורתי של האימהות, שרובן מקפידות עליו עד היום, וגם השפה והאוכל.
"ההלם התרבותי היה חד ודרסטי. הילדים הצעירים הסתגלו מהר, אבל להורים שלי המעבר בין התרבויות היה קשה. זה עקב אכילס של קליטת יהודי אתיופיה. אמא שלי תמיד רצתה ללמוד ולקדם את עצמה, והיום היא יודעת קרוא וכתוב, אבל לאבא שלי יותר קשה, כמו לרוב המבוגרים. הם פשוט נשארו תלושים בין שני העולמות".
שנקור לא זוכר קשיים מיוחדים בנוף ילדותו בבאר שבע. "נתקלתי בקריאות גנאי של 'כושי במבה', וזה פגע בי. אבל בסוף כיתה ט', אחרי שהייתי תלמיד מצטיין, ביקשתי מהוריי שיאשרו לי ללכת ללמוד בכפר הנוער ימין אורד שבכרמל. ידעתי שכשאתגייס לצבא אצטרך להתנתק מהמשפחה והעדפתי לעשות את זה בצורה הדרגתית, דרך מעבר לפנימייה, כדי שיהיה לי יותר קל.
"אחרי שכנועים רבים, הם הסכימו, ומבחינתי, זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. זאת בפירוש נקודת המפנה בחיים שלי. אין לי ספק שאם לא הייתי לומד שם, לא הייתי היום סגן אלוף בצה"ל. זה לא רק הערכים שקיבלתי שם, אלא בעיקר החיזוקים המנטליים, המוטיבציה והאמונה הפנימית שהם נטעו בי".
הוא סיים את התיכון ללא בגרות, אך עם תעודת חשמלאי. אימוני "גדנ"ע בכושר", שבהם השתתף לפני הגיוס, הכינו אותו לצבא. "מאוד רציתי להתגייס לצנחנים, אבל הפרופיל שלי ירד ל־87 על סעיף ברכיים, ולא רצו לתת לי לגשת לגיבוש. התחננתי בפניהם שייתנו לי לנסות, ואם אכשל אז אכשל, אבל שלא יכשילו אותי מראש. הגיבוש היה קלי קלות, ועברתי".
באוגוסט 1993 הוא התגייס ושובץ לגדוד 202. "בצבא היו חיילים שבפעם הראשונה התחככו באדם אתיופי. אני זוכר שבחנו אותי בהתחלה, הסתכלו איך אני אוכל, איך אני מתאמן, בחנו את הדיבור שלי. אבל ברגע שהבינו מי אני ומה אני שווה, הכל נעלם. התבלטתי מהר מאוד בכל תחום. בגלל הצבע שלי, שבולט למרחקים, הרגשתי צורך להצטיין. השקעתי והתנדבתי לכל מה שרק ביקשו, רק כדי להוכיח לכולם שאני שווה לא פחות מהם.
"בסוף המסלול, כשרציתי לצאת לקורס מ"כים, לא רצו לתת לי. המ"פ אמר לי שהנתונים שלי נמוכים. לא הסכמתי לוותר, אמרתי שזה לא יכול להיות, הרי אני אחד החיילים הטובים ביותר שהיו שם. למזלי, המ"מ שלי נלחם עבורי, ומתוך חמישה חיילים אתיופים שרצו לצאת לקורס, הוציאו רק אותי. סיימתי את הקורס בהצטיינות, וזאת היתה ההוכחה הניצחת שלי לאותו מ"פ שלא רצה שאצא. הוא טעה, ובענק".
"הם לחשו 'איזה תותח הוא'"
במארס 1994 חזר שנקור לגדוד, הפעם כמ"כ. למרות חששותיו הרבים, הוא צלח את האימון הראשון כמפקד על הצד הטוב ביותר. "זה היה אימון בתקוע. הגעתי אליו עם פרפרים בבטן ולא ידעתי איך אני, הילד האתיופי, אעמוד מול חיילים לבנים ואחלק להם פקודות. ידעתי שאני צריך להוכיח את עצמי מייד בהתחלה. במד"ס הראשון שעשינו ידעתי שאני צריך להוכיח שאני הכי טוב. בריצות רצתי הכי מהר. דאגתי להגיע ראשון בכל דבר. ברגע ששמעתי אותם מתלחששים ביניהם ואומרים 'איזה תותח הוא', הבנתי שזהו, קניתי לעצמי את המנהיגות שלי. הם מעולם לא זילזלו בי ולא פיקפקו בסמכות שלי".
שנקור התקדם במהירות בשרשרת הפיקוד. הוא התעקש לצאת לקורס קצינים, אחרי שהצליח לשפר את נתוניו ("היו לי נתונים נמוכים כי הגעתי לצו הראשון לא מוכן"), ולאחר שקיבל את דרגות הקצונה נבחר להישאר כמדריך בבה"ד 1. אחר כך חזר לחטיבת החי"ר כפיר כמ"מ. אחרי מהומות קבר יוסף בספטמבר 96', שבהן נהרגו הסמ"פים רס"ן אורן מסיקה וסרן ניר ברזסקי, קוּדם שנקור לתפקיד סמ"פ, שהוביל אותו ישירות לקורס מ"פים.
הוא עשה תפקיד של מ"פ במשך שנה, ואז יצא ללימודי תואר ראשון במינהל עסקים במכללה האקדמית קריית אונו. בשנה הראשונה עשה מכינה והשלים בגרויות, ואחר כך המשיך לתואר. בשובו לשירות קיבל את תפקיד הסמג"ד בגדוד לביא שבחטיבת כפיר.
עם מפעילות ההאמר שמשרתות תחתיו. המפק"צ, המ"פ, הסמח"ט והסא"ל האתיופי הראשון בצה"ל // צילום: גיל אליהו/ג'יני
במבצע עופרת יצוקה, שהתחיל בסוף 2008, שימש שנקור קצין אג"מ בחטיבה הצפונית בעזה, ובהמשך מונה למפקד גדוד שמשון ועשה היסטוריה כמג"ד האתיופי הראשון. ב־2010 מונה לסגן מפקד חטיבה מרחבית בגוש עציון, ובתום שנתיים בתפקיד יצא ללימודי תואר שני במינהל עסקים, וכשהשלים אותו שב לתפקידו הנוכחי במרכז לאימוני יבשה בצאלים.
"יש בתפקיד שלי אחריות מאוד גדולה. אני מפקד על 300 מפעילות האמר בצה"ל, ולמעשה, בכל תרגיל צה"לי או פעילות מבצעית שבהם נדרשים האמרים, הן לוקחות חלק משמעותי. במבצע צוק איתן אנחנו אימנו את כוחות המילואים והסדיר מסביב לשעון, לפני שהם נכנסו לרצועה".
למה אחי ירד מהארץ
למרות ההצלחה הרבה שלו והדרך שהוא סלל לבני העדה, שנקור לא שוכח לרגע את הקשיים שאיתם נאלצים להתמודד חבריו ובני משפחתו. "אני יודע שברגע שאפשוט את המדים, אני כבר לא אהיה סגן אלוף שנקור המוצלח מצה"ל, ששמו הולך לפניו. אני אהיה ציון האתיופי, שלא ייכנס באופן חופשי לכל מועדון בתל אביב, שתמיד יהיה החשוד הראשון בכל אירוע, ושתמיד יצטרך להיאבק ולהוכיח את עצמו.
"כן, גם אותי לא הכניסו למועדון בתל אביב. הייתי אז קצין, קיבלתי אפטר והלכתי עם המג"ד שלי למועדון. כשלא נתנו לי להיכנס, הלכנו למקום אחר.
"ויש לי סיפור שימחיש לך בצורה הטובה ביותר את ההתייחסות של החברה הישראלית אלינו. לפני כמה שנים קנינו בית בשכונה הצבאית במודיעין. השכן שלי היה טייס מכובד, ויום אחד, לפני שעברנו, באתי לשם עם אמא שלי ואחותי כדי לנקות את הבית. אותו טייס פנה לאמא שלי ושאל אותה של מי הבית. היא הצביעה עלי, והוא לא הבין.
"הוא פנה לאחותי ושאל גם אותה, והיא נתנה לו אותה התשובה. בסוף הוא ניגש אלי ושאל אותי מי הבעלים של הבית. אמרתי לו שזה אני, שקניתי את הבית. הוא היה בטוח שאנחנו עובדי ניקיון שבאו לנקות שם. רק כשהבין שאנחנו רציניים הוא החוויר, התנצל ולחץ את ידי. זה לא היה נעים.
"אז את מבינה שמה שקרה לחייל האתיופי שהשוטרים הרביצו לו, יכול היה לקרות גם לי בקלות רבה מאוד אם לא הייתי במדים. וזה מפחיד. אני מניח שאני הייתי מצליח לדבר עם השוטרים ולהסביר להם שאין סיבה להשתמש באלימות, אבל זה באמת אחרי שנים של הכרה והבנה של המערכת".
אתה מכיר מישהו שזה קרה לו?
"לפני חמש שנים אח שלי אשר השתחרר מהצבא ועבר לגור בפתח תקווה. יום אחד, כשהוא הסתובב בתל אביב, עצר אותו שוטר, בלי שום סיבה נראית לעין. זאת היתה תקופה של פיגועים בדקירות סכין. עשו לו חיפוש על הגוף ומצאו מצת, שהיה מחובר אליו אולר קטן. הוא מייד נעצר וקיבל זימון למשפט.
"הילד הזה הוא ילד טוב, ללא עבר פלילי, ובתוך רגע הוא כמעט הפך לפושע עם תיק ועבר פלילי. אם לא הייתי מתערב, הוא היה נכנס לבית סוהר. בסופו של דבר, הוא קיבל רק קנס וחודשיים מאסר על תנאי. באותו רגע הוא החליט שהוא לא נשאר לגור במדינה הזאת ונסע לבדו לארה"ב. למרות הכאב של כולנו, הוא חי היום במיאמי".
אז אתה מבין את הכאב שיצא בהפגנה השבוע.
"אני יכול להגיד לך שמדובר בכאב גדול של שנים. העדה האתיופית היא לא עדה אלימה, ולא לזה התכוונו המארגנים כשהם יצאו להפגנה הזו, אבל כנראה השבר עמוק מאוד.
"את יודעת שבאתיופיה לא היה דבר כזה התאבדויות או רצח בתוך המשפחה? זאת רעה חולה שהתפתחה מאז העלייה למדינת ישראל, והיא נובעת מתסכול, מכאב ומפערי תרבות שהובילו לכך. אני רחוק מלהצדיק אלימות כזאת, וכואב לי על המשפחות הרבות שנהרסות בגלל זה, אבל אני מאמין שאם הקליטה היתה איטית והדרגתית, הדברים היו נראים אחרת. תוסיפי את הצבע השחור שלנו, שמלווה אותנו לכל מקום, ותביני עם אילו לחצים ומצבים מתמודדים בני הקהילה".
ובכל זאת, יש כאלה שהצליחו, ואפילו הגיעו לכנסת.
"נכון, אבל הם לא רבים. יש היום אקדמאים רבים בקרב יוצאי אתיופיה, ועדיין הם נשארים מאחור. ברגע שרואים את צבע עורם, הדלתות נסגרות בפניהם. את המורים האתיופים שולחים ללמד אתיופים. את עורכי הדין מפנים לטפל בבני העדה. כל הזמן הם מנותבים לעבודה סביב הקהילה, כאילו הם לא יכולים להיות מורים ועורכי דין מוצלחים לכלל האוכלוסייה.
"הדלתות האלו קיימות בכל תחום במדינה, ואפילו בצבא, במקומות מסוימים. לא פעם, כשדיברתי עם אנשים שלא מכירים אותי בטלפון, הם התייחסו אלי רגיל, וברגע שנפגשתי איתם פנים אל פנים והם ראו את צבע העור שלי - היחס השתנה פתאום.
"אני מכיר חייל אתיופי שאומץ על ידי בני זוג ישראלים 'לבנים'. השם שלו ושם משפחתו לא מסגירים את מוצאו. לא מזמן הוא קיבל זימון לטיס והגיע למיונים בהתלהבות רבה. ברגע הראשון לא קישרו בין השם לאדם וחשבו שמדובר בטעות. בסופו של דבר, בלי לתת לו שום הסבר, הפנו אותו לגיבוש סיירות. אבא שלו פנה אלי כשהוא שבור וכואב על האפליה.
"אני לא יודע מה הסיבה שלמרות שהוא זומן לא נתנו לו לגשת למבדקים, אבל בשורה התחתונה - עד היום אין אפילו טייס אתיופי אחד. איך את מסבירה את זה? אנחנו כבר ארבעים שנה בארץ, לא נמצא האדם המתאים לכך?"
אתה חושש מהיום שבו תפשוט את המדים?
"תראי, אני לא תמים. אני יודע שכל החיים יזהו אותי כאתיופי, וחובת ההוכחה תהיה עלי. אבל אני גם לא פראייר. יש לי ביטחון עצמי, ואני יודע מה הזכויות שלי. אין מצב שאני אתן לאנשים להתייחס אלי אחרת רק בגלל שאני שחור.
"אני כבר מכין את הבנים שלי לחיים האמיתיים. אני מתעקש שהם יקבלו את החינוך הכי טוב, גם אם זה עולה לי כסף. לדוגמה, הם הולכים לגן פרטי בחצרים. ואני כל הזמן מסביר להם שבני האדם נולדו שונים, וכמו שיש אנשים ג'ינג'ים, אז יש גם אנשים כהי עור, ולצבע אין משמעות או השפעה על איזה בן אדם תגדל להיות. חשוב לי שהם יקבלו את הצבע שלהם בטבעיות ולא יראו בו מכשול. ברגע שהם ירגישו שווים, הם יתנהגו כשווים ויידעו להתמודד גם עם גזענות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו