ומה עם נורית אלשטיין?

בשבוע שעבר סיפרנו כאן שבאנגליה זה אחרת. שם יש תקשורת חדת שיניים כשצריך, שם יש עיתונאים שמבדילים בין עיקר לטפל וישנו עמוד הקלון הציבורי. באנגליה לא מניחים לזיהום השלטוני והציבורי להתפשט - מנקים מיד את האורווה: מי שכשל, פלילית או "רק" ציבורית, מי שסיכל בדיקות אמיתיות של חשדות חמורים - תולה את הנעליים. הציבור מראה לו מיד את הדרך הביתה.

הדברים נכתבים כאן על רקע פרשיות המנכ"ל החדש של משרד מבקר המדינה, אבי בלשניקוב, שכמנכ"ל הכנסת היה מעורב באי סדרים חמורים וטרם הסיק מסקנות אישיות. השבוע חזרה אלינו אחת מעובדות הכנסת, שביקשה לפני כחודשיים את עזרת "ישראל היום" בחשיפת הפרשה, הציגה מסמכים נוספים והצביעה על עו"ד נורית אלשטיין, היועצת המשפטית של הכנסת, כאחראית נוספת למחדלים. היא אמרה: "שימו לב לפרקליטה הזאת. כאן מתחילה הבעיה של הכנסת".

"אלשטיין", הוסיפה אותה עובדת, "היתה הגב, השמיכה והמטרייה של בלשניקוב. עכשיו, כשהוא בחוץ והחיצים נורים אליו, הוא בונה עליה בצדק. המנכ"ל הזה, שאהב לומר 'אני יודע הכל' כי הוא באמת ידע הכל והיה מעורב בכל ההחלטות - הסתתר בנושאים בעייתיים מאחוריה.

"הפרקליטה הזאת עזרה לו ומנסה לעזור לו גם עכשיו כשחקירת מבקר המדינה כבר בעיצומה. יש מתח נורא בכנסת, חקירת המבקר יוצרת גל של שמועות, יש אפילו עובדים הטוענים שקל לעבוד על נציגי מבקר המדינה ולמרוח אותם. בין היתר הם אומרים שנחקרים מאבדים את זיכרונם, אחרים מדליפים מידע על מה שנשאלו בידי צוות הביקורת, חברים של בלשניקוב נמצאים בסביבה. יש הרגשה שחלק מהעובדים במשכן אכן הצליחו בסוף למכור לביקורת לוקשים. זה לפחות הלך הרוח".

- אלשטיין מתפקדת כרגיל-

"היא שם, אבל מי שנפגשו איתה או ראו אותה, התרשמו שהיא לחוצה. רואים שהיא מבינה שיש לה בעיה".

- היועצת הזאת ממשיכה עדיין להגן על בלשניקוב-

"בראש ובראשונה היא שומרת עכשיו על עצמה. זה לפחות הרושם שלי. אלשטיין דואגת לאלשטיין כי היא דמות מפתח בסיפורי בלשניקוב. היא מיודדת גם עם דליה איציק ונחשבה מקורבת לשניהם. היא התנהגה לעיתים כמי ששכחה שאחד מתפקידיה החשובים הוא להסביר לאנשים מהו החוק ומהן התקנות. להתריע בעוד מועד על מעשים שאסור לעובדי הבית לעשות".

- את רומזת לפרשת שיפוץ הדירה של דליה איציק-

"בין היתר. כאן, תסלחו לי, הצחנה מדברת בעד עצמה. זה אחד המקרים המוכיחים שאבי בלשניקוב לא היה לבד. נורית אלשטיין, כמו החשב של הכנסת, אבי לוי, שיתפו איתו פעולה".

אלשטיין מלבינה את השיפוץ

התנהגות עו"ד אלשטיין בפרשת שיפוץ דירת דליה איציק אכן זועקת לשמים. זו כנראה הסיבה שהיא לא השיבה עניינית על שאלות פשוטות שהציגה לה השבוע מיכל שבת בנושא הזה.

איציק נבחרה ליו"ר הכנסת במאי 2006, ופחות מחודשיים לאחר מכן ביקשה לרכוש 90 מ"ר של אריחי קרמיקה איטלקית ולרצף בהם חלק מדירתה. עלות הרכישה והעבודה: 25 אלף שקלים.

לא אכנס כאן לכל מעללי אבי בלשניקוב בעת בחירת הספק, לרבות מצג השווא של הצעות מחירים והפנייה לספק קש, חבר אישי של בלשניקוב, החשוד בהונאת רשות המיסים ב-11 מיליוני שקלים. לא אעסוק כאן בקבלן הזה, מיקירי שולה זקן וחבורתה, הממתין עכשיו להכרעת פרקליטות מחוז ירושלים בתיקו.

אגש מיד לסיפור פרשת הבלטות: בכנסת היה קיים שנים נוהל פשוט וברור בן שמונה סעיפים למימון הוצאות האחזקה והניהול של דירת יו"ר הכנסת כדירת שרד. הנוהל הזה קבע: מותר לבצע "עבודות צבע ושיפוצים קלים כתוצאה מבלאי סביר". ועוד קבע: "אין לכסות הוצאות הנובעות מהבעלות על הנכס ואינן תוצאה של השימוש בדירה כדירת שרד".

על פי התקנון ומבחן השכל הישר, לא היתה הצדקה לכך שמשלם המיסים יממן לדליה איציק ריצוף בדירתה. כך גם לגבי שיפוץ האמבטיה, כך גם לגבי מותרות אחרות. אני, במקום דליה איציק, אפילו היא האמינה שזה מגיע לה והכל חוקי - הייתי מוותר על התענוג. גם עכשיו הייתי מחזיר את הכסף. מי שמשתכרת יותר מ-30 אלף שקלים בחודש מסוגלת לעמוד בהוצאה הזאת. אין סיבה שאנחנו נממן את השיפוצים שלה.

כך או אחרת דליה איציק ביקשה, דליה איציק דרשה, ומנכ"ל הכנסת, שבפועל היה עוזר צמוד שלה, קפץ לדום ואיתו היועצת המשפטית אלשטיין. מה עשתה עו"ד אלשטיין לטובת חברתה דליה איציק ולטובת המנכ"ל שאמור היה ראשון להרים קול צעקה? שינתה את תקנון מימון דירת השרד. היא הרחיבה אותו מעמוד וחצי לארבעה עמודים באופן ובצורה שמאפשרים את ביצוע השיפוצים.

מתי כל זה קרה? המסמך המביש הזה, שעליו חתומה אלשטיין ביחד עם חשב הכנסת, אבי לוי - איש חלש, מפוחד, שהיה תלוי בחסדי בלשניקוב ואיציק - נושא את התאריך 1 בינואר 2007. כלומר, חודשים אחרי שהשיפוץ כבר נעשה. הרינונים בפרשה גרמו ליועצת לחפש דרך להלבנת המעשה והיא הכשירה את החריגות החמורות בדיעבד.

אלא שלעו"ד אלשטיין יש גירסה מוזרה בפרשה: הנוהל החדש אושר לטענתה כבר ב-2006 "על ידי מספר גורמים", לרבות היא עצמה, כאשר מלאכת האישור הזה נעשית במשך כמה חודשים וכוללת התייעצויות עם בעלי מקצוע רלוונטיים.

מיכל שבת ועוזי דיין ביקשו לדעת מתי בדיוק נדרשה אלשטיין בפעם הראשונה לטפל בתיקון נוהל השיפוצים ומי היה זה שפנה אליה בנושא. היא לא השיבה. כשנשאלה מדוע כל הנושא הזה, אם אכן הוא טעון שינוי, לא הועבר לוועדה חיצונית בלתי תלויה - השיבה סתמית: "נוהל חשבות פנימי אינו מופנה לוועדה חיצונית".

בין דרום קוריאה לישראל

פרשת בלשניקוב, דליה איציק ונורית אלשטיין, במישור העקרוני שלה, מזכירה לנו לא רק את אנגליה כי אם גם את הנורמה בדרום קוריאה. שם הקוד האתי חד וכואב אפילו יותר. שם אפילו הנשיא לשעבר, רו מון-היון, שנחשד בקבלת שוחד ובחיפוי על שחיתות ולפני כשבוע התאבד, לא ניסה להתחכם. כשנפתחה נגדו חקירה לפני כמה חודשים הוא התייצב במשטרה, ורגע לפני שפגש בחוקריו אמר לעיתונאים: "אינני יכול להסתכל לכם בפנים. אני מתבייש. אני מתנצל על שאיכזבתי את העם".

הנשיא הקוריאני לא התנפל על המשטרה ועל התביעה הכללית דוגמת משה קצב; לא השמיץ את הפרקליטות דוגמת השר לשעבר חיים רמון; לא הכפיש שופטים ועיתונאים דוגמת אריה דרעי ויאיר לוי; לא ניסה להתל במשטרה ובמערכת אכיפת החוק דוגמת איש העסקים החדש אהוד אולמרט. שם ראש ממשלה לשעבר לא היה מעז לפעול לדחיית משפטו עוד ועוד בטענות של ניתוח סרטן הערמונית, ובאותה שעה ממש לבנות את עסקיו במרץ, בארץ ובעולם.

שם תרבות השלטון היא אחרת: הבעת חרטה, הבעת צער על מעשים, הגנה על ערכי הדמוקרטיה ושוויון בפני החוק. כבוד הנשיא החשוד השפיל עיניים, ולטובת מי שלא שמע אותו מכה בפומבי על חטא המעשים המיוחסים לו - כתב באתר האינטרנט שלו כמה משפטים שכדאי לזכור: "עליכם להיפטר ממני. אינני מסמל עוד את הערכים שאתם מבקשים. אינני רשאי לדבר בשם ערכים כמו דמוקרטיה, קידמה וצדק".

נקרא שוב ביחד, לאט לאט, את שני המשפטים האחרונים: "אינני מסמל את הערכים שאתם מבקשים. אינני רשאי לדבר בשם ערכים כמו דמוקרטיה, קידמה וצדק". רוצה לומר: מעלתי באמון שלכם. מגיע לי עונש. חד, ברור, נוקב.

מי מחשודי הצמרת שלנו מסוגל היה להשמיע הודאה כזאת? אף לא אחד מהם. השפה הזאת מבחינתם היא סינית. הם לא מבינים ואינם רוצים להבין אותה. הם מבינים רק את משפט הנצח של לואי ה-14: המדינה זה אני.

ימים ספורים אחרי השיעור באזרחות של נשיא דרום קוריאה לשעבר - שיעור שלא זכור כמותו במדינת אור לגויים ישראל - הוא יצא עם מאבטחו לטיול אופניים, סטה פתאום אל אחד המצוקים וקפץ אל מותו. העניש את עצמו.

אינני מצפה חלילה שזה מה שיעשו חשודי הצמרת של מדינת ישראל. שאיש לא ינסה להעניק לדברים פירוש מעוות. אבל שלא יברחו מאחריות כשהם מועדים. שיקראו טוב טוב מה שכתב הנשיא הזה על הסתבכותו בחשד לפלילים, ביחד עם אשתו (שעל פי החשד שימשה צינור לקבלת שוחד): "אני חייב יותר מדי לאנשים רבים מדי... אנשים רבים סבלו יותר מדי באשמתי".

רוצה לומר: אני אשם. אני לוקח אחריות. אני לא מגלגל אותה, כמקובל במדינות מושחתות, לפתחם של אחרים.

סקנדל נוסף בקופ"ח מאוחדת

עשרות מיליוני שקלים השקיעה קופת חולים מאוחדת בקמפיינים פרסומיים שונים לשכנוע הציבור להצטרף אליה. השקיעה, השקיעה השקיעה עד שיום אחד שאל מי ששאל מי הן החברות שמעניקות את השירותים החשובים האלה לקופה. למה בדיוק שאל? כי החלו רינונים בקופה על אי סדרים כבדים. דיברו שם על יותר מסתם שחיתות וצחנה.

התשובה שקיבל במסתרים העובד הסקרן, כמעט הפילה אותו מהכיסא: אחת החברות שלקופתה הוזרם בין השנים 2007-2002 סכום צנוע של למעלה מ-13 מיליוני שקלים, מקבלת את הכסף ללא אישור לכאורה של ועדת המכרזים. מישהו עקף אותה. המישהו הזה, כלומר האיש שחתם על העיסקה איתה והזרים לקופתה את המיליונים, היה הממונה על הפרסום והשיווק בקופה, יהודה עליאש.

אלא שעליאש, על פי אותם גורמים פנימיים, קיבל את ההחלטות האלה ואישר את החשבונות על דעת עצמו. גרוע מכך: הוא בכלל לא היה מורשה חתימה כאשר אישר את הסכם ההתקשרות עם אותה ספקית פרסום.

הגורמים החטטנים לא הרפו, העמיקו את בדיקתם וגילו פרט "שולי" נוסף, שגם עליו הם דיווחו למבקר המדינה: באותה חברה מאושרת, לגמרי במקרה, הועסקה בחלק מהשנים הרלוונטיות להזרמת הכספים הכבדים אשתו של יהודה עליאש, זה שקיבל כאמור את ההחלטות תוך עקיפת ועדת המכרזים. הוא לא מצא לנכון לדווח על ניגוד עניינים ולהרחיק עצמו מהעיסקה.

מה טוענת בתגובה קופת חולים מאוחדת? ראשית, כל הפעילות של עליאש באותן שנים היתה "בסמכות ובידיעת הגורם המוסמך". שנית, ההתקשרות עם החברה שסיפקה שירותי הפרסום החלה קודם לתחילת עבודת בת זוגו של עליאש. ועוד טוענת קופת חולים מאוחדת: לבת הזוג לא היה מעולם כל קשר עסקי או תפעולי עם קופת חולים מאוחדת.

גורם פנימי: זה רק קצה הקרחון ואני אומר את זה באחריות. מנכ"לי הקופה - הקודם עוזי סלנט, והנוכחי, שמואל מועלם - ניהלו את המוסד הזה כאילו מדובר היה בחנות מכולת. אני מתבייש ואני לא לבד: אנשים פשוט חוששים עדיין לשבור אצלנו את קשר השתיקה.

ד"ר יפרח אינו משיב

הנה שאלה שממשיכה לסקרן קוראים ועובדים במד"א מאז נחשפה כאן פרשת יו"ר הארגון, ד"ר נועם יפרח: האם יפרח העביר לקופת ארגונו את 100 אלף הדולרים שקיבל מהצלב האדום האמריקני כפרס הומניטרי? האם חדל להתעלם מכך שהפרס ניתן לו תודות לארגון שהוא מייצג (אף שהאמריקנים הציגו זאת כפרס אישי) ולא באמת בגין מפעל חיים כלשהו-

התשובה שלילית. זה ניתן לי אישית, טוען יו"ר הארגון, ודבק בעמדתו גם אחרי שנציגי משרד האוצר הבהירו לו כי דעתם שונה. יפרח מצפצף בינתיים על משרד האוצר ועל נציגו, יוסי כהן, המכהן כמשנה לממונה על הסכמי העבודה, ואינו טורח להשיב למכתבם. הוא גם לא נענה עדיין לדרישת כהן להעביר אליו מסמכים שונים הקשורים לפרשה.

תגובת דובר האוצר, בתשובה לשאלות עוזי דיין, אינה מותירה ספק: לאוצר אין כוונה להניח לנושא. הבדיקה תימשך. בקרוב תישלח אל יפרח תזכורת נוספת.

יש שופט בתל אביב

מה עושה נאשם בפלילים כשמתפרסם שם השופט שיישב בדינו? בודק מיד מי האיש. האם כבודו נבון, קשוח ומחמיר בענישה - או אולי הוא דווקא חבר בוועדה לרחמנות ציבורית. האם אפשר לתעתע בו, למכור לו סיפורים, למשוך בעזרתו את המשפט שנים - כלומר להרדימו ולהוציא ממנו את העוקץ - או שלכבודו יש חוט שדרה וראש על הכתפיים וצריך לברוח ממנו.

אני מניח שהשופט ג'ורג' קרא, העומד בראש הרכב השופטים במשפט הנשיא לשעבר משה קצב, נמצא אצל ההגנה בקטגוריה של "אוי, לאן נפלנו, רק הוא חסר לנו, שלא נדע מהצרות".

הם אינם טועים: קרא הוא שופט סרגלי, יעיל, מנוסה מאוד בתחום הפלילי - מרשיע כשיש ראיות, מזכה כשאין. מאלה שדבקים במבחן בוזגלו.

זה בדיוק מה שאינו רצוי למשה קצב. על הרקע הזה כבר ניסה קצב לברוח מהרכב ג'ורג' קרא לבית המשפט בבאר שבע, הגיש בקשה אומללה לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, נהדף בקלות, ועכשיו הוא מחפש דרכי מילוט אחרות. האיש שסוף סוף עומדת לרשותו במה מקצועית בלתי תלויה להוכחת חפותו, מתנהג פתאום כמי שחושש מהירידה לחקר האמת. הוא מבוהל.

מה יקרה עכשיו? המשפט יתקיים בקצב של שלושה-ארבעה ימים בשבוע כמתבקש מהחשיבות הציבורית שלו. השופטים ג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח לא יאפשרו למרוח אותו. לא תהיה כאן סחבת נוסח מה שקורה בתיקי אהוד אולמרט. את השערורייה ההיא מירושלים לא נפגוש בתל אביב במשפטו של משה קצב.

היתה שופטת בת"א

ביום שני השבוע, ביום עיון לזכרה של השופטת המחוזית לשעבר שרה סירוטה, שנפטרה לפני כשנה מסרטן, מילאה "כנופיית" שלטון החוק את אולם בית הפרקליט בת"א. זו היתה מעין פגישת מחזור של אנשים שהמדינה הזאת עדיין יקרה להם.

נכון, לא כולם היו בעלי כרטיס חבר מלא ב"כנופיה". לא כולם היו שרה סירוטה של ימי המלחמה בח"כ שמואל רכטמן ובשר הדתות דאז, אהרון אבו חצירה. היו שם גם קרובים רחוקים, "חוזרים בתשובה", "בני דודים" ואנשים שישבו ויושבים עדיין על הגדר - אבל הגרעין הקשה בערב הזה, שאותו יזמו הבעל צבי סירוטה, השופטת מיכל רובינשטיין, פרופ' זאב סגל ועוזר השופטת בעבר, עו"ד ירון חיים, היה מהמעגל הקרוב. חברים אמיתיים של מי שנחשבה חריגה בעולם המשפט.

על ברכי סירוטה - המשפטנית בעלת ההשכלה הרחבה והלשון החריפה; פרקליטת המחוז שידעה להבדיל בין "אין עניין לציבור" ל"יש הרבה עניין בקיום המשפט"; השופטת שהעזה להרשיע אנשים מצמרת עולם המשפט והעסקים, שחשבו שהכל מותר להם והיא הסבירה להם שלא; השופטת שידעה לזכות ולנזוף בתביעה כשזו הובילה אל ספסל הנאשמים מי שלא היו ראיות להרשעתו - גדלו עשרות פרקליטים, שופטים צעירים וגם, רחמנא ליצלן, עיתונאים.

דלתה כפרקליטת מחוז היתה פתוחה בפני התקשורת גם כאשר נמתחה עליה ועל פרקליטיה ביקורת. היא הכירה במושג השקיפות כערך עליון, התווכחה לעיתים עם מבקריה, נזפה, צעקה ויצאה מהכלים כשפגשה פרקליטים שלא עשו שיעורי בית. לשקרנים, היא נהגה לומר, אין מה לחפש אצלי.

ישבתי בכנס הזה, התבוננתי סביב וראיתי את משפחת סירוטה הרחבה. ראיתי שופטים מהשורה הראשונה, אנשי תביעה שאין להתבייש בהם, סנגורים רציניים שלא ימכרו את הלקוח שלהם לעולם, אבל גם לא יזדהו איתו בהכרח. ראיתי את שבט סירוטה האמיתי, או מה שנשאר ממנו, והתגעגעתי.

היתה פעם שופטת בת"א, "משוגעת", אבל חכמה וישרה. בן אדם במלוא מובן המילה, זן נדיר שהולך ונעלם.

motig@israelhayom.co.il| uzid@israelhayom.co.il| michals@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו