צוות 12 בגדוד גפן בבה"ד 1 כנראה מורכב מהפסיפס הצבעוני ביותר שישראל יכולה להציע. מה שנראה כמו רשימה של ליהוק ל"האח הגדול", הוא בעצם הרכב מגובש שכולל בדואי, אתיופי, אירופאי, חצי מוסלמי־חצי יהודי, מושבניקים, עירוניים וגם מתנחל. כולם בשנות ה־20 לחייהם, מורעלים במינון מדויק ועומדים להשלים קורס קצינים. הצוותים המקבילים מכנים אותם "צוות המוזרים", בקריצה כמובן, והחבר'ה מצוות 12 מקבלים זאת בחיוך. אחרי הכל, הם משתפים פעולה בדרך למטרה משותפת - והרקע השונה של כל אחד מהם אינו משחק תפקיד - לפקד בהצטיינות על דור הלוחמים הבא של צה"ל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"לא משנה מאיזו דת או יחידה אתה מגיע, הצבא הוא כור היתוך חזק מאוד. השוני בין חברי הצוות רק מלמד אותם להוציא תוצר טוב יותר מעצמם", מסביר מפקד הצוות, סגן דולב שטילר (23), ומוסיף: "מאחורי המדים עומדים אנשים, ואני מאמין גדול בפוטנציאל שלהם. התמדה רבה וכוח רצון יהפכו אותם למפקדים גדולים".
אחד מחברי הצוות, יהונתן בן עטר (20), מחזק את הדברים באומרו: "תרבויות שונות מהעולם ומאזורים שונים בארץ יוצרות אצלנו אווירה שונה - אווירה של אחדות". וחן שרעבי, שבעבר זכה בתואר מפקד מצטיין כמ"כ בחטיבת כפיר, מסכם: "כמפקדים עתידיים חשוב לנו לאהוב את החיילים שלנו גם בזכות וגם למרות - ולהוציא מהם את המיטב".
מימוש הפוטנציאל. המפק"ץ סגן דולב שטילר // צילום: מישל דוט קום
זכויות וחובות
עלי חוג'יראת (20), בדואי־מוסלמי מהעיר נצרת, שימש מ"כ בגדס"ר הבדואי והתבטאותו הבאה מוכיחה כי ישירות היא שמו השני: "מי שלא משרת את המדינה שלנו, אפילו לא בשירות לאומי, לא צריך להיות פה - שפשוט יעוף". מילים שכאלה ועצם שירותו בצה"ל אמנם מעמידים אותו בפני מטר של ביקורות, אבל לדבריו הוא כבר חסין.
"אני נכנס לעיר על מדים ומדבר ערבית. מי שלא מתאים לו, שידפוק מבחינתי את הראש בקיר. מי שאומר שאני בוגד, יכול ללכת קיבינימט", הוא מסביר וממשיך, בישירות כמובן: "בסביבה שלי רבים מכנים אותי בוגד, דופקים לי מבטים ברחוב, אבל אני דופק להם מבט בחזרה, כדי שהם יפחדו. אין סיבה שאני אפחד מהם".
בניגוד למה שעובר עליו ברחובות נצרת, בצוות 12 חוג'יראת מרגיש שווה בין שווים, ועם התחושה הזאת הוא חוזר הביתה בחופשות, מלא ביטחון, ומתמודד באומץ עם ההתנכלויות מבית: "העלילו עלי שיריתי בנשק ברחוב והזמינו משטרה". אך כאמור, הלוחם הצעיר לא נרתע, ממלא בגאווה את משפחתו, את חברתו היהודייה וכמובן את חבריו המפרגנים לצוות. "מה צריך הבן־אדם יותר מזה?" הוא מסכם בחיוך.
לצד חוג'יראת משרת שאקר קוזל (20), שתופס את המשבצת המגוונת ביותר בצוות 12. דרוזי מהכפר עוספיה שבכרמל, ששימש מ"כ בסיירת גולני במהלך מבצע צוק איתן ומגיע ממשפחה בדואית־מוסלמית, אך אמו יהודייה. תערובת מסקרנת. "מנגב חומוס בשישי וצם ביום כיפור, קצת מסוכסך עם עצמי בעניין העדתי", מגדיר עצמו קוזל בקריצה קלה. "בדרך כלל חושבים שאני יהודי, כי כשאני מדבר עברית אין לי מבטא ערבי כבד. ואז, כשאני אומר שאני בדואי, אנשים נכנסים לשוק. הם לא מאמינים לי", הוא מספר.
הדחיפה להתגייס הגיעה מהבית. אביו שירת בצה"ל, דודו סא"ל במילואים והוא ממשיך את דרכם. שירותו הצבאי מתקבל במשפחתו בטבעיות כמובן וזוכה לחיבוק חם ולאהבה גדולה. עם זאת, לא הכל מושלם. למורת רוחו, רק בעולם דמיוני יכול היה גיוסו לצה"ל לעבור בצורה חלקה.
"אני מגיע מאוכלוסייה ערבית שלא נהוג בה להתגייס. אני אמנם חי בכפר דרוזי שהרוב הגדול בו משרת בצה"ל, אך בשכונה שלי יש גם מוסלמים שלא אהבו את הגיוס שלי, בעיקר בהתחלה, והפצירו בי לא להתגייס. הם אף התריעו שיהיה לי רק מה להפסיד, אבל בסופו של דבר הלכתי עם מה שהרגשתי. אם אני רוצה להיות אזרח שווה זכויות, אני חייב להיות גם אזרח שווה חובות", אומר קוזל בביטחון.
כמו חוג'יראת, גם קוזל זוכה לאותם מבטים ומילות גנאי. "כשאני חוזר הביתה, אני מחליף לבגדים אזרחיים ויוצא לדרכי. אני גאה על כך שאני לובש את מדי הצבא של המדינה, אבל מנסה במקביל לא לנקר עיניים. לא פעם קראו לי 'בוגד' וכינו אותי מתנשא כשראו אותי על מדים, אבל השירות שווה את כל הביקורת, גם אם קשה לי לומר שהעניין לא יוצר חיכוכים". קוזל אינו שונה מאיש מחבריו לצוות 12. הוא חברותי וחדור מוטיבציה: "אני מתחייב לסחוט מהחיילים שלי דלי של זיעה, אך אף לא טיפה של דם".
בכנות נדירה הוא מוסיף: "כל הערבים אצלנו במדינה יודעים שאם הם היו חיים תחת שלטון ערבי, התנאים שלנו היו גרועים בהרבה, ולכן הם מודים על כך שיש להם את מדינת ישראל. ככה זה נשמע בשיחות סגורות, ולא משנה כמה הם יתכחשו לדברים האלה. אני אומר לכם - ככה הם מדברים. וגם אני מודה, אם הייתי ערבי משני הצדדים, המדינה היחידה שהייתי רוצה לחיות בה היא ישראל".
לא נכנע ללחץ הסביבתי. שאקר קוזל // צילום: מישל דוט קום
עניין של חינוך
בביתו של יונס אמבאו (21), יליד אתיופיה, הדעות לגבי גיוסו היו חלוקות. אחיו הבכור אמנם שירת בצה"ל וגם אחותו הקטנה עתידה להתגייס, אבל הוא מספר ש"אבא תמך בהחלטה להתגייס, אבל אמא פחדה כי זה נראה לה מסוכן. בסוף הלכתי בצלם הדמות הגברית בבית ואני שמח מאוד על ההחלטה".
ויש לו סיבה לשמוח. "במקרה שלי רוחשים לי יותר כבוד כשאני על מדים. היו מקרים שאנשים ראו אותי ברחוב, על מדים, ולא הסירו את עיניהם מתגיות הקורס. הם הביעו פליאה ואמרו שזה מרשים. אם אני מסתכל מאיפה אני בא, הרקע של השכונה שלי, לא כולם מצליחים להגיע לקרבי. לי היה חשוב להיות שונה. היה לי חשוב להראות שאני מצליח. היה לי חשוב לתרום למדינה". על חבריו במדים הוא מוסיף: "יש לנו צוות לומד ומלמד, ולי באופן אישי חשוב להיות גם מפקד כזה".
אמבאו מתכוון, בין השאר, לאחד הצוערים הדומיננטיים ביותר בצוות, ועל הנייר האנטגוניסט של חוג'יראת וקוזל, יהונתן יקותיאל (21), תושב אלון שבות, יישוב קהילתי דתי במועצה האזורית גוש עציון, ובקיצור - מתנחל. ביישובו מעודדים את הנערים לבחור ביחידות קרביות, ובמקרה שלו, כך היה לפני שנה, אחרי שנתיים בישיבה.
כחניך בקורס מ"כים בחטיבת הצנחנים, הוא הספיק להשתתף במבצע "צוק איתן" וקודם לכן במבצע "שובו אחים", להשבת שלושת הנערים החטופים - נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח זכרם לברכה. ליקותיאל יש ניצוץ בעיניים כשהוא מדבר; הוא מאמין שהמפתח להכל בצבא הוא קודם כל להיות בן אדם, "מי שבאזרחות הוא לא אדם טוב, הצבא לא יצליח לגרום לו להיות אחד כזה, הכל מושרש", הוא מסביר.
בימים אלה הוא מתרכז בעיקר בעתידו כמפקד, ואם לדייק - בפן החינוכי שיעניק לחייליו. "הם מגיעים לצבא עם פערי ידע אדירים, והתחושה היא שבסידרת החינוך בטירונות הם נחשפים לראשונה לדברים מסוימים, שרק מי שהלך בשנות בית הספר לתנועות נוער או למד במגזר הפרטי רגיל לשמוע, בעיקר בכל הנוגע להיסטוריה הקרובה של המלחמות".
על השאלה הגדולה - האם השוני מלכד את צוות 12? - הוא בוחר תחילה לא לענות, אולי כי ברור לו שהמסלול המשותף בקורס הצוערים הוא רק חלק מהמסע הצה"לי שכל אחד מחבריו יצא אליו. לבסוף הוא מנפץ את הנאיביות של הסובבים ואומר: "זה ילדותי להאמין שנישאר חברים לנצח".
לסיכום, הוא מתייחס לתופעת ההשתמטות מצה"ל. לטענתו, אחת הסיבות להתגברותה היא "הביטחון של האזרחים כי לא תתרחש שואה שנייה, וכי צה"ל יגונן עליהם מכל איומי ההשמדה הקיימים, בכל מחיר". גם את דוד רימון (20) מחדרה בעיה זו מטרידה, ולדעתו היא יכולה להיפתר באמצעות חינוך לצבא מגיל צעיר.
"אנשים מתגייסים בעקבות החינוך הביתי והחברתי וכמובן גם בשל כל החוויות שהם חווים עד גיל 18. אבל איפה מערכת החינוך בעניין הזה? לא זכור לי שבבית הספר דיברו איתנו על חשיבותו של השירות הצבאי. אילו משרד החינוך היה משקיע ומכניס זאת למערך הלימודי בצורה רצינית, עוד מבית הספר היסודי, אני משוכנע שההשתמטות לא היתה חמורה כל כך", רימון מפרט.
ערן שמש (20) חושב על פתרון מכיוון אחר: "ענישה גבוהה יותר תגרום לכך שהחברה עצמה תוקיע את המשתמטים. צריך ליצור מצב שבו לא יהיה להם נוח להסתובב בראש מורם, חזה נפוח וחיוך. צריך שהם יתביישו בזה". דור סויסה (22) מוסיף: "כבן להורים שהיו קצינים, אני רואה את השירות מהזווית המאמינה, ושירות בצה"ל הוא מצווה לא קטנה".
ההשתמטות אינה הבעיה היחידה שהצוערים מוטרדים ממנה. את אבירם חיו (20) ממושב חניאל, בן למשפחה של שריונרים, שהפך לחי"רניק הראשון במשפחה עם גיוסו לחטיבת הנח"ל, מפריעה תקופת ההכשרה בגדודים.
"כיום היא עומדת על שבעה חודשים, ואני הייתי מאריך אותה לשנה. ברור שזה יבוא על חשבון משהו אחר, אבל כלוחם אני מרגיש, כמו עוד רבים אחרים, שאם תתאמן יותר, תהיה מוכן יותר למלחמה", כך לדבריו.
יונס אמבאו, יליד אתיופיה: "אני מסתכל מאיפה אני בא, הרקע של השכונה שלי, לא כולם מצליחים להגיע לקרבי. לי היה חשוב להיות שונה. היה לי חשוב להראות שאני מצליח. היה לי חשוב לתרום למדינה" // צילום: מישל דוט קום
סערה חיובית
למרות המוטיבציה הגבוהה של 13 חברי צוות 12 והתמיכה של מפקדם, סגן שטילר, מודים כולם שאינם נושאים בתרמילם את שרביט הרמטכ"ל הבא. למרות זאת, מהפוטנציאל הפיקודי של מי שהגיע מיחידות מובחרות, דוגמת ש', ב' ו־פ', אי אפשר שלא להתרשם. אצלם הצבא הוא חלק מהדנ"א, כמו גם הדאגה לעם.
ש', למשל, רוצה למצוא את החיבור בעם בכל עת. "את אהבת החינם שיש בעם שלנו ראו הרבה במהלך מבצע צוק איתן, כאשר כל העם התגייס ואנשים סייעו זה לזה", הוא אומר, "אבל מייד לאחר שהמבצע הסתיים - אף אחד לא מכיר יותר את השני. חבל לי, כי אם אנחנו יודעים לעשות זאת בעת משבר, למה שלא נצליח לעשות זאת גם בשיגרה?" בהחלט חומר למחשבה.
פ' מוסיף, מעט בבדיחות, כי "צריכה להיות מחשבה לשנות את כל תפיסת שעות השינה הצה"לית. יותר בריא ונכון לגוף לישון טיפה יותר, כך הוא יוכל לעבוד טוב בהרבה. יש לנו אחריות כחיילים וכמפקדים, וריכוז מירבי הוא הגורם שיכול לעזור לנו לנצח מלחמות". ב' טוען שעל המחסור בשינה, בכוח אדם ובתקציב "צה"ל מפצה בכוח אדם איכותי ובניצול הציוד באופנים מחושבים".
את התמהיל הייחודי של הצוות בוחרים השלושה לאפיין כך - פ' טוען: "כל אחד מאיתנו משפיע על האווירה בצורה שונה. לכל אחד מאיתנו יש רוח אחרת, וכאשר מחברים אותן יחד - זו סערה במובן החיובי". לדברי ש': "כשאנחנו יחד, אנחנו יחידה אחת שלומדת את התכלס של הצבא, אבל גם לומדת להכיר אנשים עם אופי קצת שונה". ש' גם מתחבר לטענה של יקותיאל על רמת החברות: "למרות כל זאת, בסיום ההשלמה של הקצונה, מה שיישאר מאיתנו זו קבוצה בווטסאפ".
לסיכום, מבקש ב' להבהיר כי "אומרים עלינו שאנחנו הצוות הכי מגוון, אבל במידה מסוימת, לטעון שאנחנו אנשים מגוונים זה לא בהחלט נכון עד הסוף. הייתי מקטלג אותנו כצוות המורכב מבעלי אישיויות שונות, כי לכולנו יש בדיוק אותו המקצוע - להיות מפקדים ולוחמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו