בדיוק שנה אחרי שפרש מטניס, אנדי רם התלבט אם לחזור. כמה שהוא מתגעגע לקריאות הקצביות ההן מהאלפים ביציע, לו ולשותפו הנצחי יוני ארליך, "אנדיוני, אנדיוני".
"ניסו לשכנע אותי בכל דרך לחזור למשחק של נבחרת הדיוויס נגד סלובניה בעוד חודשיים. איגוד הטניס אפילו הציע לי כסף. הייתי במלחמה עם עצמי. מצד אחד, התרגשתי מהמחשבה שאני שוב אשחק. מצד שני, רק יוני מסוגל לשכנע אותי לעשות דבר כזה. אמרתי לו: 'אני חוזר רק למשחק הפרישה שלך. אם אתה מחליט לפרוש במשחק הזה, אני מתחיל להתאמן עכשיו בשיא הכוח. מגיע לך משחק פרישה, כמו שאני קיבלתי בדיוויס נגד ארגנטינה לפני חצי שנה'.
"הייתי מוכן לחזור לעוד משחק אחד, 90 אחוז בשבילו ו־10 בשבילי. כדי לשמוע עוד פעם אחת את הקריאות 'אנדיוני' מהגרונות של אלפי האוהדים שלנו. אני רק מדמיין את זה ויש לי צמרמורת בכל הגוף. אבל יוני אמר לי שהוא עדיין לא מתכוון לפרוש, אז אני לא חושב שאשחק מול סלובניה. יוני ישחק בזוגות עם מישהו אחר".
כשרם (35) מסכם את השנה התזזיתית שעברה עליו, הוא עובר לדבר בקצב אש. לפעמים נדמה שהפה והמילים הם התחליף האנרגטי למחבט. האיש הוא אנרג'ייזר.
"וואו, מה לא עבר עלי בשנה הזאת. אתה לא מאמין. אחרי שהודעתי שאני פורש, המון אנשים, מכרים, אנשי עסקים, מי לא, הציעו לי להשקיע בכל מיני מיזמים. ביליתי כל יום בפגישות, שמעתי הצעות למיזם לבובות, מיזם למדבקות, השקעות פיננסיות פה ושם, מה לא. ישבתי בפגישות והרגשתי שזה לא מדליק אותי. אני רצתי אחרי כדורים צהובים, לרוץ אחרי הכסף לא עושה לי את זה. נכון שהרווחתי יפה מהטניס (כ־10 מיליון שקלים; ע"נ) והייתי יכול לשבת עוד כמה שנים טובות בבית בלי לעשות כלום, אבל זה לא אני. אני חייב לעשות משהו.
"בספטמבר האחרון, כשחזרנו מהמשחק נגד ארגנטינה בפלורידה, שהיה האחרון בקריירה שלי, התחלתי לעבוד כפרשן טניס בצ'רלטון ולהרצות בחברות על כל מיני דברים מהעולם שלי - זוגיות בספורט, קבלת החלטות. לפני כמה חודשים פנה אלי ינון לנדנברג, מחלוצי הסטארט־אפ בישראל, ואמר לי שהוא רוצה לדבר איתי על בעיה שהוא נתקל בה. הוא צפה במשחק סקווש, ושני חברים שלו רבו שם מה התוצאה. זה היה מצחיק, כי באותו יום אני הייתי במרכז הטניס ברמת השרון וגם שם שני שחקנים התווכחו מה התוצאה.
"זה הדליק אותי. פתאום קלטתי שכאשר שני שחקנים חובבנים משחקים טניס, או סקווש, או פינג פונג ובדמינטון - אין שם שופט שיגיד מה התוצאה. היה בסיפור הזה שילוב של ידע מקצועי ויצירתיות. גייסנו כמה מוחות מבריקים והתחלנו לעבוד על פיתוח מערכת מיוחדת שתגיד לשחקנים את התוצאה במשחק בזמן אמת, אפילו בקול, ותאגור היסטוריית נתונים על כל משחק - מי ניצח, מתי, בכמה מערכות ועוד".
אחרי אינספור רעיונות ובדיקות הם הגיעו למוצר ייחודי בדמות צמיד חכם, שמולבש על היד ומחובר באמצעות בלוטות' לאפליקציה מיוחדת בטלפון הנייד. "אחרי נקודה לזכותך אתה לוחץ על הצמיד ומקבל תוצאה, קריינות של התוצאה (עם 50 סוגי קולות, אפשר לבחור גם חיקוי של הנשיא אובאמה כשופט) והיסטוריית משחק מלאה.
"האפליקציה נותנת גם מערכת דירוג מדויקת (החזון הוא שיהיה דירוג מקומי בין חברים, דירוג ארצי ודירוג בינלאומי, ולשם כך גויס פרופסור מהטכניון), ומאפשרת למצוא יריבים וקהילה חברתית לשחקנים. תוכל למצוא יריב ברמה שלך בכל מקום בעולם. יש בעולם כמעט 300 מיליון שחקנים חובבנים במשחקי המחבט השונים, וזה יכול להיות פתרון מושלם עבורם".
בלי שום תכנון מוקדם ובלי ניסיון ניהולי, מצא רם את עצמו מנהל חברה עם עובדים משלו ופועל איתם כדי לפתח מוצר חדשני לתחום הטניס החובבני. בכל בוקר הוא מגיע לווילה ברשפון, מקום מושבה של חברת ההחזקות של לנדנברג. הווילה הוסבה למשרדי עבודה אופנתיים, עם פרקט בסלון, כורסאות בד יפות בצבעים שונים וחצר גדולה עם דשא מטופח.
"זה דבר חדש עבורי לנהל חברה ועובדים. אין כאן ימים של היי מטורף וימים של דאון גדול, כמו שהיו לי בעבר. בטניס, יום אחד הייתי על גג העולם, אחרי שניצחנו באליפות אוסטרליה, או כשנכנסנו להיכל נוקיה ו־10,000 איש צעקו 'אנדיוני', ויום אחר רציתי לחפור בור ענק ולהיקבר בו, אחרי שהפסדנו בסיבוב הראשון באולימפיאדת בייג'ין. כאן הכל יותר מאוזן ומדויק.
"זה מגרש חדש עבורי, אבל גם כאן, כמו במגרש הקודם, ההתלהבות שלי עצומה. אני עדיין בשלבי למידה. שם את האגו בצד ולומד מהאנשים שיש להם הרבה יותר ניסיון ממני בתחומים האלה".
מגרש חדש או לא, שום דבר לא השתנה בתזזיתיות של רם. מדי כמה שעות הוא מואס בקירות המשרד, יוצא לחצר ומשחק פינג פונג נגד אחד מעובדיו. "אני משתדל לא להפסיד גם בפינג פונג", הוא מחייך.
ביום שלישי השבוע השיקו רם ולנדנברג את צמיד ה"Pulse Play" באתר גיוס הכספים "אינדיגוגו", שבאמצעותו הם מקווים לגייס 75 אלף דולר בתוך חודש. צמיד אחד יעלה 75 דולר (באתר הוא יימכר גם ב־50 דולר), ואנדי מציע גם סיור מיוחד איתו במתחם ה־VIP של טורניר גרנד סלאם בחו"ל, ארוחת ערב וצפייה במשחקים (עם פרשנות צמודה שלו) תמורת 20 אלף דולר. כן כן, קראתם נכון.
במקביל, פנתה החברה למשקיעים פרטיים. אנדי חולם על אקזיט ענק.
"לא מסוגל להפסיד בקלפים"
רם נולד באורוגוואי, שלוש שנים אחרי אחיו גוסטבו (38). הוריו נפרדו כשהיה פעוט, "ומגיל 3 יש לי אבא אחר, עמי, שאמא פגשה באורוגוואי. לו קראתי בפעם הראשונה 'אבא'".
כשהיה בן 5 עלתה המשפחה לארץ, ואז גם נולדה אחותו הצעירה מאיה (30). "היה לי אבא מדהים. עד גיל 20 הוא שיחק כדורגל בבית"ר ירושלים, ואז נפצע וסיים את הקריירה. לכן הוא לא הסכים שאני אשחק כדורגל ודחף אותי לטניס, כדי שרשת תפריד ביני לבין השחקן היריב".
בגיל 14 עבר אנדי לפנימייה למחונני ספורט בווינגייט. שם הכיר את שירי, אחייניתו של כדורסלן העבר חיים זלוטיקמן, שהיתה חניכה בפנימייה, גם היא שחקנית טניס. "היא אהבת נעוריי. חיזרתי אחריה כמה חודשים, עד שהיא נעתרה. אני זוכר את התאריך של הנשיקה הראשונה שלנו: 14 במארס 1996. הייתי כמעט בן 16, והיא היתה בת 15 וחצי. אחרי מסיבת פורים השארתי את דלת החדר שלי בפנימייה פתוחה. שירי התגנבה אלי לחדר, ומאותו רגע כבר לא נפרדנו. עשרים שנה אנחנו יחד, ואני מרגיש שהקשר שלנו רק הולך ומתחזק".
שירי (34), בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובניהול, מסיימת עכשיו לימודי נטורופתיה. הם גרים בתל ברוך צפון עם שלושת ילדיהם - אלון (6), נויה (4) ואייל (חצי שנה). "עם הילדים אני מרגיש שאני כל הזמן צריך לפצות על השנים שבהן לא הייתי בבית. כשאלון היה בן 3, באתי לקחת אותו מהגן. נכנסתי לגן, ניגשתי אליו, והגננת שאלה אותי: 'לא צריך לדבר עם ההורים של הילד לפני שאתה לוקח אותו?'. אמרתי לה בצחוק שאולי באמת אני אתקשר לאמא שלו, אבל בפנים, עמוק בתוכי, זאת היתה מכה לא קטנה.
עם האישה והילדים. "אני פחות נלהב להיות שוב שמונה חודשים בשנה בחו"ל" // צילום: רויטרס
"והיה את הקטע הזה, כשהילדים היו קטנים. הייתי חוזר הביתה אחרי שבועות ארוכים בחו"ל ואומר להם: 'תנו לאבא חיבוק!' והם היו רצים למחשב, כי ככה הם היו רגילים לתקשר איתי".
הם בטח שמחו שפרשת בשנה שעברה.
"ברור, מבחינתם זאת היתה שמחה גדולה, הם הרוויחו את אבא כל הזמן. את אלון ונויה שירי גידלה כמעט לבדה, כי אני הייתי בחו"ל בטורנירים שונים. סיכמנו שאת הילד השלישי נעשה אחרי שאפרוש. ובאמת, אייל נולד חודשיים אחרי המשחק האחרון שלי.
"בשנה האחרונה לא היה מאושר ממני בבית. לפעמים אני שואל את עצמי איך אני מתרגש מהילדים בכל יום מחדש, כאילו זה היום הראשון שאני פוגש אותם. כבר במעלית, כשאני חוזר מהעבודה, אני מתחיל להתרגש. לא יכול לחכות עד שיגיע החיבוק שלהם. הם נתלים עלי ולא עוזבים אותי, זה כיף ענק.
"אני רוצה להיות איתם כל שנייה. אני לוקח אותם לגן בבוקר אחרי שבילינו יחד שעת איכות, מקריא לנויה סיפור לפני השינה ולוקח את אלון לאימון כדורגל. כל הזמן אנחנו משתטים, צוחקים המון ועושים כל מיני תחרויות בבית. אני כמו ילד, לא מסוגל להפסיד לבן שלי אפילו בקלפים. אני מציץ לו בקלפים כדי לא להפסיד".
לפני עשר שנים נפטר אביו של אנדי במפתיע מדום לב, בגיל 60. "הייתי עם יוני בפאריס, יום לפני הרולאן גארוס, ואז הודיעו לי מהארץ שאבא מת. התמוטטתי על יוני. הוא ממש לקח אותי בידיים. הייתי מרוקן לגמרי.
"בחתונה שלי ב־2006 פרשתי הצידה ובכיתי דקות ארוכות מגעגועים. זה קורה לי גם כשלאחד הילדים שלי יש יום הולדת, ואפילו לא מזמן, כשנולד לי התינוק. אני נעלם לשירותים לכמה דקות ופשוט בוכה".
כלפי חוץ אתה נראה תמיד חייכן ומלא מרץ.
"אני אוהב לצחוק, אוהב לעשות שטויות, אבל בפנים מסתתר גם עצב עמוק שקורע אותי. לפעמים אני יושב לבד בלילות ומתחיל לבכות כשאני נזכר בו. אני רואה סרט מרגש ובוכה בגלל הגעגועים. אני חושב מה הוא הפסיד, לאיזה הישגים גדולים הגעתי אחרי שהוא נפטר, ואיזו משפחה מדהימה יש לי.
"אמא שלי (פרופ' דיאנה רם, מנהלת המחלקה לרפואת שיניים לילדים בבית החולים הדסה עין כרם; ע"נ) גרה עכשיו לידנו, ואני מרגיש שזה פיצוי עבורי על כל השנים האלה. אני רוצה להיות לידה כל רגע. היא אמא מדהימה וסבתא נדירה. אני תמיד אומר שאם אלוהים היה אישה, זאת היתה אמא שלי. קיבלתי ממנה את החיוך ואת האופי ואת כל החיים".
"יוני לא ממש ספר אותי"
את יוני ארליך, החצי השני שלו בעולם הטניס, שמבוגר ממנו בשלוש שנים, הכיר בגיל צעיר. "הוא היה חבר טוב של אחי הגדול גוסטבו, שגם הוא שיחק טניס", אומר אנדי. "כשיוני בא מחיפה לתחרויות בירושלים, הוא היה ישן אצלנו בבית. בהמשך נפגשנו שוב בפנימייה בווינגייט, אבל בגלל הפרש הגילאים הוא לא ממש ספר אותי. הקליק בינינו נוצר במוקדמות של טורניר ווימבלדון ב־2001. שיחקנו יחד, עברנו שלב אחד, והבנו שאפשר לעשות משהו טוב יחד".
שנתיים מאוחר יותר הם פרצו לתודעה של חובבי הספורט בישראל. יוני היה אז על סף פרישה, ואנדי שיכנע אותו לבוא איתו למוקדמות ווימבלדון. "שנינו לא היינו אז במצב כלכלי מזהיר וחשבנו שזאת הזדמנות להרוויח קצת. הגענו עד חצי הגמר בזוגות, קיבלנו 50 אלף דולר, וזה פתח לנו את התיאבון. ניצחנו אחר כך בעוד שניים־שלושה טורנירים גדולים וראינו שההתאמה בינינו מצוינת, גם בטניס וגם בחיים. התחלנו להתקדם מאוד יפה".
ב־2006 זכה אנדי בטורניר ווימבלדון בזוגות המעורבים עם ורה זבונרבה הרוסייה, וכעבור שנה זכה ברולאן גארוס עם נטלי דשי מצרפת. ב־2008 הגיע הישג השיא של אנדיוני ואחד מהישגי השיא של הטניס הישראלי אי פעם - הזכייה בגרנד סלאם באוסטרליה, אחד מארבעת הטורנירים החשובים בעולם.
"וואו", הוא מחייך מאוזן לאוזן. "זה היה טירוף חושים, טירוף. לא הפסדנו אפילו מערכה אחת בכל הטורניר. היינו על גג העולם. אפילו הרשיתי לעצמי להתקשר לראש הממשלה. לקחנו את כל הצוות שלנו להופעה של להקת פוליס, קנינו לכולם את הכרטיסים ואת הבירות, וחגגנו ורקדנו באקסטזה".
אנדיוני בימים הגדולים בנבחרת הדיוויס // צילום: אלן שיבר
אחר כך באו עוד הצלחות, ובהן הזכייה בטורניר אינדיאן וולס היוקרתי ב־2008, אבל היו גם נפילות. הפציעה של יוני ב־2009 השביתה אותו לזמן ממושך, ואנדי עבר לשחק בזוגות עם מקס מירני מבלארוס. יוני השתקם וחזר לשחק, הם אפילו הספיקו לשחק זה נגד זה במשחק זוגות באליפות ארה"ב הפתוחה ב־2010 ("זה היה מוזר"), וכעבור שנה שבו לשחק יחד, "אבל התוצאות שהשגנו כבר לא היו כמו פעם. גם לי וגם ליוני נולדו ילדים, וסדרי העדיפויות שלנו בחיים השתנו".
לפני שנתיים וחצי נפצע אנדי ברגל ימין ועבר כמה ניתוחים. הוא חזר לשחק, אבל בשנה שעברה, בגיל 34, הודיע על פרישה.
"הקשר בינינו מצוין גם היום. אנחנו מדברים המון. הנה, עכשיו הייתי איתו במשחק אימון. אני עוזר לו להתכונן לטורניר בטורקיה שהוא עומד לשחק בו השבוע. אני מודה שאני חצוי בקשר אליו. מצד אחד, אני לא מבין איך הוא ממשיך לשחק. אני אומר לו, 'רבאק, אתה כבר לא בשיא, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה אחד ששיחק בטורנירים הכי חשובים של הגרנד סלאם, היית בדירוגים הכי גבוהים בעולם, מה אתה מתחרה בכל מיני תחרויות זניחות?'
"מצד שני, אני מודה שאני מקנא בו. אני כבר לא מתחרה, והוא, שגדול ממני בשלוש שנים, עדיין נהנה. הפרישה שלי היתה ממקום אמיתי, בגלל הפציעה שלי, בגלל שהפסקתי להרוויח כסף ובגלל הילדים. אני שלם עם עצמי לגמרי, ואני יודע שהוא במקום אחר ורוצה להמשיך לשחק לפחות עד סוף השנה. היינו יחד מותג, ואני באמת מקווה שהוא יפרוש כמו שאני פרשתי - במשחק ראווה גדול, עם קהל שיריע לו ולקריירה היפה שהוא עשה".
הוא שומר על קשר טוב עם שחר פאר. "שלחתי לה הודעת ברכה אחרי הזכייה היפה שלה בטורניר באיסטנבול. היא התבגרה, ואומרת שהיא עדיין נהנית מהמשחק. אני חושב שהיא שווה דירוג יותר גבוה מזה שהיא נמצאת בו כיום. בכלל, ספורטאי צריך לפרוש ממשחק כשהוא שלם עם זה, ולא כשהתקשורת מחליטה שהגיע הזמן עבורו".
ההפסד האחרון של נבחרת הדיוויס ברומניה המחיש שאין לנו בעצם דור המשך בטניס.
"גם אחרי הפרישה של עמוס מנסדורף ב־1994 היה כאן בור גדול. ואז קם דור חדש ומפואר עם שחר ויוני ואני ודודי סלע. כנראה היתה כאן הזנחה של הדור הצעיר שאחרינו, כי היה נוח להישאר עם הדור שלנו ולהתרפק עליו וליהנות ממנו. זה היה יפה בתקשורת, זה היה טוב ומוצלח. שכחו שצריך לטפח דור המשך ולהשקיע בו.
"יש בישראל בעיה של תרבות ספורט. אנחנו תרבות של סטארט־אפים ושל ביטחון, ונצטרך עוד המון שנים לשנות את זה. המדינה לא משקיעה מספיק משאבים כספיים בספורט, והחינוך לספורט צריך להתחיל מבתי הספר, מהגילאים הצעירים.
"ויש גם את עניין המאמנים. אין כאן מספיק מאמנים שלוקחים על עצמם אתגר חיים ומשקיעים בטניסאי מההתחלה ועד ההצלחה הגדולה. אני לא מאשים אף אחד, כי גם הם צריכים להתפרנס. אבל הנה, לישי עוליאל יש מאמן כזה, ז'אן פוצ'טאר, שלקח אותו כפרויקט חיים ויש לזה תוצאות מעולות. הוא כישרון גדול שצומח פה".
למה שאתה לא תיקח אחריות ותלך לאמן ילדים?
"אני בטוח שאני אחזור לטניס כאן, מן הסתם בתור מאמן. לא מעט שחקנים פנו אלי שאבוא להיות מאמן שלהם, גם שחקנים מחו"ל. זה פחות מלהיב אותי, שוב להיות בחו"ל שמונה חודשים בשנה ולא לראות את המשפחה. אני רוצה לקדם את הטניס המקומי שלנו, את הילדים והנערים המוכשרים, וליצור דור חדש, לא פחות טוב מהדור שלנו.
"השאיפה שלי היא להקים קבוצה של ילדים מצוינים ומחוננים, אני מוכן לאמן אותם בהתנדבות, לקדם אותם ולהשקיע בהם הכל. לקחתי את זה כפרויקט אישי שלי".
ומה עם חתימה ממנסדורף?
רק לפני ארבעה חודשים רם פתח חשבון בפייסבוק. הוא לא מצליח להבין איך הוא, "האיש הכי חברתי בעולם", כהגדרתו, חי עד עכשיו בלי זה.
"בתוך כמה ימים היו לי 5,000 חברים בפייסבוק, ואני רק חושב מה היה קורה אם הייתי פעיל בפייסבוק כשהייתי בשיא הקריירה. עד שפרשתי שילמתי 4,000 שקלים בחודש על חשבון טלפון, ומאז ירדתי ל־60 שקלים, כי אני נפגש היום עם הרבה חברים. חברים מהטניס, חברים פרטיים, וגם פגישות עסקים. רוב היום אני מדבר".
עוצרים אותך ברחוב?
"המון, וזה בסדר גמור מבחינתי. יש לי טראומה מאז שהייתי ילד. יום אחד הצטופפתי עם ילדים אחרים במרכז הטניס ברמת השרון כדי לקבל חתימה ממנסדורף. הוא חתם להרבה ילדים ואז ירד לחדר ההלבשה, ואני לא קיבלתי. מאז אני עונה לכל הודעה בנייד, עכשיו בפייסבוק, וחותם לכל מי שמבקש ממני, עד אחרון האוהדים".
מה החלום הגדול שלך שעדיין לא הגשמת?
"אני את החלומות שלי הגשמתי. אני רק רוצה שהילדים שלי יגשימו את שלהם לפחות כמוני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו