כשאני שמעתי שיש לי גידול של 20 ס"מ בבטן, הייתי בשוק. קודם כל 20 ס"מ זה מטורף. כדי להוציא אותו לא הייתי צריך מנתח, הייתי צריך מיילדת. שואלים אותי איך גיליתי אותו. אז אני רוצה ליישר קו אחת ולתמיד. גידול של 20 ס"מ אתה לא מגלה. אני הראשון בהיסטוריה שהגידול הלך לרופא ואמר: מצאו לי אלטויל. איך אני נפטר מזה?"
(מתוך מופע הסטנד אפ החדש של אייל אלטויל)
אייל אלטויל נעמד מול הקהל בחיוך. כמעט שלוש שנים עברו מאז התבשר שהטיפולים הצליחו, שהוא כבר לא חולה בסרטן. והנה הוא עומד כאן, באולם הרצאות מלא עד אפס מקום, מדבר בצורה הכי מצחיקה שאפשר על הדבר הכי גרוע שעבר. והקהל צוחק. מתברר שאפשר לצחוק גם על המחלה שרבים לא מעזים לומר את שמה.
גם אייל לא קורא לה בשמה, אלא בשם אחר, כדי שלצופים יהיה נוח יותר. כן, יש משהו נוח יותר בלשמוע שם אחר מאשר לחזור על המילה "סרטן" עשרות פעמים.
מהרגע שהודיעו לו שהגידול סרטני, באמצע מארס 2011, אייל לקח מצלמת וידאו והתחיל לתעד. הלוקיישן העיקרי היה חדרי האשפוז בבילינסון. הוא תיעד את ההמתנה מורטת העצבים לתוצאות הבדיקות, את המחט החודרת לווריד בכימותרפיה, את הרגע בחדר הניתוח שבו ניקו הרופאים כל מה שאפשר מחלל הבטן שלו. וגם את החברים והמשפחה, שלא עזבו אותו לרגע, ואת הבדיחות, חלק בלתי נפרד ממנו, שניסה לשלב בכל התהליך כדי להישאר בחיים. בחודשים האחרונים החליט לקחת את כל מה שעבר ולהעביר את זה לקהל בצורה הכי מצחיקה שהוא יכול. כך נולד מופע הסטנד אפ שהוא מתחיל להריץ עכשיו, "הסרטן מת מצחוק".
"אני חושב שהסיבה האמיתית שהרמתי את המופע עכשיו היא שבתוך תוכי פחדתי פחד מוות. כל החיים שלי הסתכלתי על דברים בהומור, ובתקופה של המחלה הייתי צריך לעשות הכי הרבה צחוקים, כדי לא להתמודד עם הדבר הזה. בדיעבד טוב שהיתה לי היכולת לצחוק על זה, כי אני לא מאמין שהייתי חי היום בלי ההומור.
"יש מחקרים שמראים שהומור משחרר חומרים שעוזרים לגוף שלך להתחזק ולהחלים. שלגוף הרבה יותר קשה להתמודד כשאתה בדיכאון. אני יודע שלי זה מאוד עזר. עצם זה שצילמתי כל מה שעברתי, וצחקתי, נתן לי את התחושה כאילו אני מופיע. ההומור נותן הרבה, אבל בואי נודה - היה לי גם הרבה מזל שהחלמתי. אי אפשר להתעלם מזה".
• • •
הוא בן 36 ("בשאיפה 37 באוגוסט, לכי תדעי אם אגיע לזה"), גדל בהרצליה, ומתגורר בדירת חדר קטנה בתל אביב. על הקירות בדירה שלו תלויים משפטי חיזוק, ששינן במהלך ההתמודדות עם המחלה. "החיים מקרוב הם טרגדיה, אבל מרחוק הם קומדיה" של צ'ארלי צ'פלין, או "לחיות זה הדבר הנדיר ביותר בעולם. רוב האנשים פשוט קיימים, זה הכל" של אוסקר וויילד. במהלך הטיפולים הם היו תלויים בכל פינה, עכשיו הם כבר חרוטים לו בלב. בעוד שבועיים, כשיעבור לדירה גדולה יותר בגבעתיים, הוא כבר לא יצטרך לתלות אותם על הקירות.
הכל התחיל מכאבי בטן עזים. אייל, שהיה אחרי לימודי משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין, עבד אז כסטנדאפיסט, כתב לתוכניות טלוויזיה, יצר והופיע. הוא הלך ממומחה למומחה, עד שחודשים אחרי, הבינו שיש לו גידול.
"עשיתי ניתוח ראשוני אצל פרופ' חנוך קשתן, מנהל המערך הכירורגי בבילינסון. באתי אליו ואמרתי לו שקראתי את הספר 'המסע', שזה מדריך לריפוי ושחרור. הדהים אותי שאנשים הצליחו להעלים גידולים בעצמם. רציתי גם לנסות. הוא אמר שהוא זורם איתי, אבל שאבטיח לו שאם בתוך שלושה שבועות רואים בסי.טי שהגידול לא הצטמצם, או שאני סובל מכאבים - אני מתחייב שאני הולך לניתוח. הוא איש מדהים, חוץ מזה שאני אוהד מכבי והוא הפועל.
"אני מאמין בקשר בין גוף ונפש, אז התחלתי מדיטציות וסדנאות רוחניות, כל מיני דברים שעזרו לי להאט את קצב החיים שלי, לנסות להבריא. אחרי שבועיים, כשעדיין התקפלתי מכאבים, כמעט הלכתי בתשעים מעלות מרוב שלא יכולתי להחזיק את עצמי, התקשרתי לפרופ' קשתן".
במהלך אחד האשפוזים. "אני מאמין בקשר בין גוף ונפש, אז התחלתי לעשות מדיטציות"
בתוך כמה ימים אייל עבר את הניתוח, שבמהלכו הסירו הרופאים את הגידול בשלמותו ווידאו שאין גרורות נראות לעין. "אחרי שהתעוררתי, קשתן אמר לי שני דברים שלא אשכח בחיים: האחד - שזה היה גידול ממש ענקי. והשני - שכל הגידול היה קרעים וכאילו התחיל להתפורר. זה גרם לי לחשוב שאולי, אם הייתי ממשיך בטיפולים אלטרנטיביים, הייתי מצליח להעלים אותו. אני לא בטוח בזה, כי צריך להיות ברמה מסוימת של מודעות ויכולת לטפל בעצמך, ואני לא אומר לאף אחד שכדאי לנסות להעלים גידול בלי טיפולים, אבל אני מאמין שהטיפולים כן השפיעו איכשהו על הגידול עצמו".
"ההתמודדות של אייל הדהימה גם אותי", אומר פרופ' קשתן. "הוא אדם עם אישיות מדהימה, שיודע להתמודד עם מחלה קשה בפתיחות ובמודעות מלאה, ובמקביל גם עם חוש הומור יוצא דופן ויכולת מופלאה להצחיק אנשים".
חודשיים אחרי הניתוח ההוא חזרו כאבי הבטן, ובדיקות הדם גילו שגם המחלה חזרה. אחרי שלושה חודשים התברר שאייל סובל מיואינג סרקומה - סרטן בעצמות.
"זה סרטן של ילדים, לרוב חולים בו עד גיל 18", אומר אייל. "אני חטפתי אותו בגיל 31. אני מאמין שזה בגלל שהדחקתי את כל הילדות שלי. לא שהיתה לי איזו טראומה בילדות, אבל הייתי ילד היפראקטיבי בתקופה שבה לא ידעו בדיוק מה זה, והלכתי לפסיכולוגים, וקיבלתי ריטלין, והסתובבתי חסר ביטחון. אז בגיל 31 קיבלתי סרטן של ילדים ושלחו אותי למומחית לאונקולוגיה מבילינסון, ד"ר אלונה זר. היא גם מככבת בסרטונים שאני מעלה במופע".
• • •
"ממש לפני הניתוח להוצאת הגידול הזה הייתי צריך לעשות MRI דחוף, ובקופת חולים לא אישרו לי את הבדיקה כי היא יקרה מדי. אמרו לאמא שלי: גברת אלטויל, אין בעיה שאת תשלמי את הבדיקה, ואם יגלו לו משהו קריטי, נחזיר לכם את הכסף. אתם מתארים לכם את השיחה השנייה אחרי הבדיקה: גברת אלטויל? היי. רק רצינו להודיע לך שאנחנו מחזירים לך את ה־5,000 שקל. עכשיו יהיה לך כסף לקבור את הבן שלך. לא, אל תודי לנו, הלוויה נעימה שתהיה" (מתוך המופע)
ההחלטה לתעד את הטיפולים נפלה אחרי שיחה עם צופית גרנט, שהיתה אז בלונדון. "צילצלתי אליה לספר לה שאני חולה. אנחנו מכירים הרבה שנים, היתה לי פינת סטנד אפ אצלה בתוכנית. הדבר הראשון שהיא אמרה לי זה 'קח מצלמה ותתעד כל רגע'. חשבתי לעצמי שיהיה נחמד שתהיה לי מזכרת, בכל זאת, אם משהו יקרה".
טיפולי הכימותרפיה נמשכו ארבעה חודשים ועברו בהצלחה, הכל מול המצלמה האישית שלו. במהלך התקופה הזאת עמדו לצידו הוריו מרים (74) ובני (78), אחותו מיטל (33) ואחיו ארז (35). במקביל לטיפולים, הוא עבר טיפולים אלטרנטיביים, הפך לטבעוני ועשה מדיטציות ו"תטא הילינג" - שיטה רוחנית שבה עובדים על רמות גבוהות של תודעה כדי להשפיע על החיים.
"במקביל לטיפול הרגיל, התחלתי טיפול ביחידה לרפואה משלימה בבילינסון. מעבר לזה שיש להם את התיק שלך והם מכירים כל מה שאתה עובר, הם מתאימים את תוכנית הטיפולים לפי פרוטוקול הטיפול שלך ברפואה הקונבנציונלית".
ועדיין נדרשו לו טיפולים נוספים, שלא כולם כלולים בסל הבריאות. "כשאתה חולה ולא יכול לעבוד, אתה מקבל מעט כסף מהביטוח הלאומי, וזהו. פתאום אין לך מספיק כסף כדי לחיות. למשל, הזדקקתי לעוד חוות דעת מחו"ל, ולשלוח ביופסיה לחו"ל עולה כמה אלפי שקלים. חברה שלי, ורד פלדמן, הציעה שנעשה אירוע התרמה, אבל לא רציתי. זה שם אותי במקום של נזקק, ולא רציתי להיות במקום הזה.
"ורד מכירה טוב את המקום של הסרטן. אמא שלה, בלהה, חלתה בסרטן, והאמא היתה מדברת איתי המון על השיטה של ביירון קייטי, שלימדה אותה לאהוב את מה שיש, לקבל בכל אדם את מי שהוא. היא נפטרה חודש לפני שגילו אצלי את הגידול. אז ורד ידעה מה צריך לעבור בתהליך. אחרי שהבנתי שאני זקוק לכסף הזה, אירגנו לי ערב התרמה בצוותא. באמצע כל הטיפולים".
אירוע ההתרמה, שנערך ביולי 2011, היה הפעם הראשונה שבה אייל סיפר בדיחות שכתב על ההתמודדות עם הסרטן. הוא עמד ליד המיקרופון כחוש, ללא שיער, ולצד החרדה הכרוכה בגילוי המחלה, צחק על הפינוקים שמקבלים מהחברים, על תשומת הלב הרבה ועל זה שהיי, בסוף כולנו נמות. הוא הצליח לגייס כמה עשרות אלפי שקלים, שהספיקו לו למימון הטיפולים. סבב הכימותרפיה הסתיים, והוא כבר קיווה לטוב. אבל דווקא אז התגלו גרורות, שחייבו ניתוח נוסף, השתלת מח עצם והקרנות. סיכויי ההחלמה שלו פחתו.
"עם כל ההומור והגישה הבריאה לחיים, התרסקתי", הוא נשען לאחור בכיסאו, לוקח נשימה עמוקה. "התמוטטות טוטאלית. לא היה לי חשק לכלום, לא האמנתי שאני הולך להבריא, הייתי שבור. במשך שבועיים לא עשיתי כלום. לא צילמתי, לא כתבתי, לא צחקתי. עברתי ניתוח, השתלת מח עצם עצמית, שזה תהליך מזעזע בפני עצמו. אתה בבידוד רוב הזמן, מורידים לך את כל המערכת החיסונית, הגוף חשוף לכל חולי, קשה לתפקד. אתה בבדידות מוחלטת, נדירים האנשים שיכולים לבוא לבקר.
"אחר כך, כשהוציאו אותי מהבידוד, כולם היו שם בשבילי. המשפחה, החברים, לא היתה דקה שבה לא היה איתי מישהו בחדר. זה מאוד חשוב להחלמה, שיהיה לידך מישהו, עד שאתה מתיש את עצמך ומצליח לישון קצת. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים, וחזרתי לצחוק על זה. לקחתי כדורים הומאופתיים, עשיתי מדיטציות, העצמתי הכל. היתה לי התלבטות קשה אם לעבור הקרנות, כי אלה הקרנות לחלל הבטן וזה לא תמיד מדויק, אבל הבנו שאם הגענו עד פה ועשינו הכל עד פה, כדאי כבר לסיים את כל הטיפול כמו שצריך. וסיימתי אותו".
• • •
"כולם שם בשבילך, נר לרגליך, משרתים אותך מהבוקר עד הערב. היתה תקופה במחלה שלא היה לי נעים למות. אמרתי לעצמי, כל כך הרבה אנשים מושקעים בי, זה ממש חוסר אחריות מצידי להתפגר עכשיו" (מתוך המופע)
הוא אדם פתוח, תיאטרלי, מנסה להמחיש כל תחושה וכל מחשבה. לא נבהל משאלות קשות, שמח להעמיד את עצמו מול מראה בניסיון להבין את הסיבות האמיתיות למה שהוא עושה, לכך שהפך את העיסוק במחלה לנושא המרכזי ביצירה שלו כרגע.
"יש דווקא משהו נוח בלצלם, בלכתוב. כאילו אתה לא מתעסק במחלה ביומיום, אלא זה עוד משהו על הדרך. זה נתן לי משמעות. נתקלתי באנשים שלא מדברים על סרטן, שלא אומרים את המילה הזאת. היה איתי אדם מבוגר במחלקה שלא סיפר למשפחה שלו שהוא חולה. הוא נפטר לבד.
"אני מאמין שיש הבדל משמעותי בין אדם חולה לאדם עם מחלה. אם אתה מגדיר את עצמך כחולה, זה משהו שנפל עליך, ואתה נופל איתו. אם אתה חי עם מחלה, זה חלק מהיומיום".
אחרי שהחלים, החליט לעזוב את כל נושא הסרטן. את המצלמה, את עריכת הסרט, את הכתיבה. "עזרתי לסטנדאפיסטים אחרים, אבל לא נגעתי בחומרים של הסרטן. לא יכולתי להכיל את זה יותר. הרגשתי שאם אני ממשיך להסתכל לזה בעיניים, אני מתמוטט. לא הצלחתי להכיל את הכל. הרי עד אז, לא בכיתי לבד. בכיתי רק מול המצלמה. הייתי בסוג של משחק, לא באמת התמודדתי עם הדברים מהבטן.
אלטויל. "ברגעים הקשים אתה מגלה מי אוהב אותך" // צילום: מאיה באומל בירגר
"ככה הייתי במשך שנה. הרגשתי שאני צריך להתרחק מזה. רציתי להבין בעצמי מה עברתי, להכיל את זה. ניסיתי לחזור לסטנד אפ רגיל, אבל הבנתי שכרגע זה לא מתאים לי. לא מתאים לי לצחוק על זוגיות, על מגורים עם ההורים וכאלה, שאלה דברים טובים בפני עצמם, ואני לא מזלזל בהומור הזה, אבל לא עכשיו. עד שאמרתי לעצמי שאני עברתי את הדבר הזה בזכות ההומור, ואם לא אעביר את זה לאנשים אחרים, זה לא יהיה טוב.
"סרטן זו מחלה מתסכלת, וכואבת. אתה יכול לקבל את זה ולבכות, ואתה יכול לקחת את זה בגישה אחרת ולצחוק על זה. אני העדפתי לראות את הסרטן כעוד משהו בחיים, שהוא מדרגה בדרך למשהו גדול יותר".
אחרי שקיבל את ההחלטה, הוא התיישב לכתוב. במשך שמונה חודשים היה חוזר מהעבודה שלו כמנהל מופעי הסטנד אפ בחברת הפקות, וכותב חומרים. שופך קטעים על גבי קטעים של זיכרונות וחוויות עם הערות ציניות על המצב ועל החיים בכלל, עורך את קטעי הווידאו. אחר כך החל להריץ את המופע, משלב בכל פעם עוד קטעים, לומד את הקהל ואת עצמו.
זה נשמע כאילו המחלה היא מה שמגדיר אותך היום.
"אני לא חושב שזה מה שמגדיר אותי, כי אני עושה דברים אחרים. אבל יש משהו מאוד מהותי במה שעברתי במהלך המחלה ובהחלמה, שעשה אותי מי שאני היום. זה כמו אדם שהיה עני ופתאום התעשר. ברגע שאתה חולה, אתה רואה את החיים בצורה נקייה. אין לך זמן למשחקים, כי באמת אתה יכול למות כל יום. אין לך זמן להגיד 'לא נעים לי' או 'לא אעשה את זה', כי אתה מבין שאם אתה לא אומר או עושה עכשיו, יכול להיות שזה כבר לא יקרה.
"הרי ביומיום שלנו אנחנו מדחיקים את המוות. גם אני. אבל עכשיו אני רוצה להתמודד איתו. יש משהו באופי שלי, שצריך להרגיש שאני מציל את העולם. שעשיתי משהו כדי שהעולם יהיה טוב יותר. ואם אני מצליח להעביר שינוי בתפיסה, דרך ההומור - עשיתי משהו טוב".
• • •
"בניגוד לחיים, כשיש לך סרטן לאף אחד אין ציפיות ממך. לא שתצליח, לא שתביא ילדים, לא שתתחתן, כלום. רק שתשרוד. אנשים נכנסים לחדר בבוקר, 'איזה יופי, הוא עדיין חי. בוא נראה, אם גם מחר תנשום - תקבל בלון'" (מתוך המופע)
במופע הוא צוחק על הכל. על החברים שמנסים לנחם בכל דרך אפשרית, על היתרונות בלהיות חולה, וגם על הפחדים, כי "בסופו של דבר, סרטן לא מומלץ לאף אחד".
בהופעה בתחילת השבוע, במרכז שורשים לרפואה אלטרנטיבית בתל אביב, אחת הנשים בקהל צוחקת בקול רם. מזדהה. "היה לי סרטן הרבה לפניך", היא מתריסה בפניו, והקהל צוחק. גם אייל, שמבין שהנה, הוא הצליח להניע לצחוק גם את מי שהיה שם לפניו.
"אני מרגיש שהמופע הזה מיועד לכולם. אני אמנם מדבר על הסרטן, אבל מכוון את זה כמשל לכל הרגעים הקטנים בחיים. כי בסופו של דבר, בשנייה שנפל לי האסימון שסרטן הוא רק עוד דבר בחיים, זה היה השחרור האמיתי שלי. אני לא מחפש פאנצ'ים, אלא להביא אמירה, משהו שאנשים ילכו איתו הביתה. הבנה שצחוק יכול לעזור להכיל את הדברים הקשים יותר".
זה לא משהו שקל למכור לקהל הרחב.
"נכון. קהל מפחד לגשת לדבר כזה. הזמנתי חבר טוב שלי למופע, והוא לא בא. כל פעם נתן תירוץ אחר. נעלבתי, שאלתי אותו מה הקטע, עד שהוא אמר לי שהוא פשוט לא מסוגל. שכשהוא שומע את המילה 'סרטן', הוא מקבל חרדות. שיכנעתי אותו לעשות מאמץ ולבוא בכל זאת. הוא בא, וצחק, אבל עדיין היה לו קשה. ואני יכול לקבל את זה. אני יודע שזה קשה. גם לי בעצמי היה קשה להתמודד עם החומרים האלה בהתחלה, אבל אני רוצה להראות לאחרים שסרטן זו לא מילה מפחידה.
"אחד החברים שלי בא אלי אחרי הופעה ואמר לי שהוא מתנצל, שהוא אף פעם לא ראה אותי עצוב בזמן המחלה, והוא לא הבין מה באמת עבר עלי עד שראה את המופע. הוא התנצל על שלא דיבר איתי על הדברים החשובים שעברתי ביומיום, הקשיים. ואני אמרתי לו שעצם זה שהוא היה שם, זה מה שעזר לי להחלים.
"לאחת ההופעות בא רופא ושמע אותי מדבר על היחס של הרופאים למטופלים. הוא ניגש אלי אחר כך ואמר לי שפתאום הוא הבין את הצד של החולים. וזה הדבר הכי גדול בעיניי".
בהופעה. "אורך המופע שעה ועשרים דקות, שזה יותר ממה שהרופאים נתנו לי להמשיך לחיות"
בינתיים הוא מופיע בעיקר לפני ועדי עובדים, קיבוצים, ופעם בחודש - במרכז שורשים לרפואה משלימה בתל אביב, הופעה לקהל הרחב. שעה ועשרים דקות, "שזה שעה ועשרים הרבה יותר ממה שהרופאים נתנו לי להמשיך לחיות".
לפני ארבעה חודשים, בעודו עומד על הבמה, התחיל שוב להרגיש כאבים עזים, הפעם בגב. החשש שהמחלה חזרה היה בלתי נמנע.
"הלכתי להיבדק, ואמרו לי שיש חשש לגידול סרטני בגב. זה היה מאוד קשה. שוב להתמודד עם הכל מחדש, שוב להבין שאולי אני צריך לעבור את כל הסיפור הזה מההתחלה. ואלה חרדות אמיתיות, קיומיות, כי כבר הייתי לגמרי אחרי. החלטתי שאני מתנהל רגיל עד שיגיעו תוצאות הבדיקות, שיגידו אם זה סרטני או לא. יצא שאני עומד על הבמה וצוחק על הסרטן, בזמן שבלב אני יושב ומחכה לתשובה אם אני הולך לעבור את זה שוב. בסוף התוצאות היו שליליות, ואלה סתם היו כאבי גב".
עכשיו הוא עובד על כתיבת דרמה קומית על הסרטן עם שני חברים, יוגב יפת ושראל פיטרמן, שלמדו איתו אצל יורם לוינשטיין, והוא גם עומד לפרסם ספר, המתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה.
לפני ארבעה חודשים התחיל לצאת עם אורית (39), מנהלת פרויקטים בחברת הייטק ועורכת וידאו בזמנה הפנוי. "בתקופה של ההתרסקות שלי, כשחששתי שהסרטן עבר לגב, היא היתה שם בשבילי", עיניו מתמלאות אור. "ברגעים הקשים האלה אתה מגלה מי האנשים האמיתיים שבאמת אוהבים אותך. מובן שגם המשפחה שלי וכל החברים היו שם תמיד".
מה לקחת איתך מכל התקופה הזאת של המחלה?
"לחיות את החיים כאילו זה היום האחרון. לזכור את הערך של המשפחה ושל החברים. לזכור שלנפש יש השפעה על הגוף. כי אני חושב שבשנה וחצי של התרסקות איבדתי את כל הקווים האלה.
"ההתעסקות בזה נותנת לי לחיות כל יום חיים מלאים, ואני מרגיש שזה באמת נותן משהו גם לאחרים. אני לא מאמין ביצירה שהיא נטו בשביל עצמך. וכאן אני מרגיש שיש לזה משמעות, כשאנשים באים ואומרים לי שקיבלו כוח מהמופע שלי".
אתה לא מפחד מעין הרע?
"לא, אני מאמין שדרך ההומור אתה ממיס את הפחדים. אם הייתי עושה את זה לפני שלוש שנים, ומתעסק בזה עוד ועוד, לא הייתי מצליח לשרוד. אבל המקום שבו אני נמצא היום, כשאני אחרי, מאפשר לי להתעסק בסרטן ממקום מאוד שלם. מתוך ידיעה שאני יכול להעביר את התכנים האלה. אם אתה לא מאמין במשהו, אתה לא יכול להעביר אותו. לפעמים אני עומד בצד בהופעה, ואומר לעצמי, וואו, הדברים שאני עברתי! אבל עובדה, עברתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו