בלי מילים

בשוק התקליטים הישראלי, המספק גם בשעת משבר זו מאות אלבומים בשנה, קטן חלקה של המוסיקה האינסטרומנטלית. האלבומים הבודדים בתחום זה שיוצאים אצלנו זוכים לתשומת לב תקשורתית מעטה מאוד, ואם כבר מתייחסים אליהם ברדיו או בטלוויזיה, אז זה כאל "מוסיקת רקע". אז הנה, על שני אלבומים ישראליים חדשים שהמשותף העיקרי להם הוא שהם ללא מילים.

האלבום הראשון נקרא "מיכל אדלר - מפוחית" ובו 12 שירים ישראליים מאוד יפים ומוכרים, מנוגנים בעיבודים חדשים, כשהכלי המוביל בהם הוא מפוחית פה. מדובר בשירים משנות ה-70 וה-80 (וגם קצת משנות ה-90) בעיבודי אמביאנט עכשוויים אך דווקא ברוח ובהרגשה של פעם.

בין היתר, יש באלבום לחנים של מתי כספי ("ברית עולם"), שמוליק קראוס ("אחרי 20 שנה"), שלמה ארצי ("אחרי הכל את שיר"), קיטש אמסלם ("גשם"), ארקדי דוכין ("היא לא דומה"), שלום חנוך ("שיר ללא שם"), אריאל זילבר ("ואיך שלא") ועוד.

לצד אדלר, שמנגנת במפוחית, יש צוות נגנים שכולל את שלמה גרוניך (בן זוגה) וכן את אבי סינגולדה ושמוליק בודגוב בגיטרות.

לא קיטש

קצת היסטוריה. מיכל אדלר-גרוניך, בתו של דני אדלר (נגן המפוחית שהקים את שלישיית אדלר), היא סולנית השלישייה בארבעת הדיסקים האחרונים שלה ובהופעותיה. נוסף על כך היא פעילה מוסיקלית גם מחוץ לשלישיית אדלר, בין היתר עם בן זוגה גרוניך. היא התארחה בהופעותיו עם מתי כספי וכן בהופעותיו בארה"ב עם מקהלת שבא.

בשנת 2000 היא ניגנה עם "תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים" רפסודיה למפוחית פה ולתזמורת בשם "מיכל" שאף זכתה בפרס "נוצת הזהב" של אקו"ם, ובשנת 2004 נערך לכבודה ערב הוקרה בפסטיבל ישראל.

ועם כל זאת, זהו אלבום הסולו הראשון שלה. פעם היו קוראים לקטעי מוסיקה אינסטרומנטליים "נעימות". הגירסאות של אדלר ברוב המקרים אכן נעימות לאוזן מבלי לגלוש לקיטש. היא עושה את זה בעדינות (את הטירוף המוסיקלי היא משאירה לבעלה), בדרך מלודית וחמה. מאחר שכל השירים מאוד מאוד מוכרים, את המילים שלהם אפשר לדמיין או אפילו לשיר תוך כדי האזנה.

הגיל קובע-

האלבום השני שאני רוצה להמליץ עליו הוא הפתעה גדולה. לא רק בגלל המוסיקה המצוינת שיש בו, אלא בעצם היותו. נדמה שאי אפשר להאזין לאלבום הזה, Reflections, במנותק מהידיעה שמדובר באלבום שני תוך שנתיים של מלחין ופסנתרן שיצר והקליט את המוסיקה בטרם הגיע לגיל המופלג 14 (!!!). קוראים לו תומר בר והוא לומד עכשיו, שנה אחרי הקלטת האלבום, בכיתה ט'. אמנם ב"תלמה ילין", אבל בכל זאת, כיתה ט', וכבר יש לו אלבום שני.

איך זה יכול להיות? האם היינו שמים לב אליו אלמלא גילו? האם זה באמת הוא? לא מפתיע שהקומוניקט לאלבומו הראשון (הנושא את השם המשעשע בהקשר זה, Memories) נפתח בשאלות קיומיות נוספות כמו "האם יכול אדם להיות אמן בגיל 12-" או "עד כמה יכול נער להגיע לרבדים שבהם אפשר לחוות אכזבה, כאב, תשוקה או אהבה-"

התשובה לשאלות האלה, אחרי לא מעט האזנות וגם השמעות למאזינים שלא היה להם מושג על מה ומי מדובר, היא כן. הגיל באמת לא משנה, 14 הוא ה-41 החדש, ו-Reflections הוא פשוט אלבום טוב ומרגש של מוסיקאי מוכשר שנעזר ונתמך בנגנים מצוינים.

תומר בר נולד ב-1994 ברמת השרון. כשמלאה לו שנה עברה משפחתו לירושלים, ובגיל 3 הוא התחיל לתופף באולפן ההקלטות של אביו, אצ'ה בר ("הצוללת הצהובה"). בכיתה ג' החל תומר ללמוד נגינה בפסנתר, וכשהיה בן 10 הרחיב את תחומי התעניינותו גם לג'אז ואף הלחין קטעים ראשונים.

שנתיים לאחר מכן, בסוף 2006, הוא כבר הופיע במופעים שלמים משלו והקליט את אלבומו הראשון כשהאב הגאה מנגן בגיטרה ואחראי על ההפקה המוסיקלית. מופע הבכורה של האלבום התקיים במסגרת פסטיבל ישראל. בתחילת 2008 הוקלט האלבום החדש, Reflections, שיצא כמו הראשון בחברת "התו השמיני". פרט לקטע אחד שהלחין פט מתיני, כל הלחנים באלבום הם של תומר בר, והפעם הוא השתתף יחד עם אביו בעיבודים ובהפקה המוסיקלית.

בהקלטות תומר מנגן בפסנתר ובקלידים, ואיתו נגנים נוספים. כל הסיפור הזה לא היה מעניין, כמובן, אם הדיסק הזה לא היה שווה את תשומת לבכם גם ללא כל הסיפור הזה. אבל הוא כן. מתוק מבלי להיות סכריני, רומנטי ומלודי ונעים וזורם.

תומר בר, בשלב זה של התפתחותו, אינו מהפכן גדול, אבל יש לו כישרון מפתיע וחברים שעושים את זה איתו נהדר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו