צילום: דודי ועקנין // האפיפיור בנדיקטוס ה-16, אתמול באוהל יזכור ביד ושם

יד ושם: "מאוכזבים"

ציפייה דרוכה קדמה לנאום האפיפיור ביד ושם; האכזבה היתה בהתאם • באוהל יזכור, במקום שבו הכי ציפינו מהאפיפיור הגרמני להתייחס באופן רגשי לשואה ולבקש סליחה - נשא בנדיקטוס נאום תיאולוגי וכל כך לא אישי

חבל. בנדיקטוס דווקא אמר את הדברים שציפינו. כמעט את כולם. "בזמן ביקורי אזכה להזדמנות לכבד את זכרם של שישה מיליון יהודים קורבנות השואה", אמר האפיפיור בטקס קבלת הפנים, מיד עם נחיתתו. הוא הוסיף כי "האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער בחלקים רבים בעולם. יש לעשות כל מאמץ להילחם באנטישמיות היכן שהיא נמצאת".

ביד ושם, באוהל יזכור - במקום שבו הכי ציפינו מהאפיפיור הגרמני, יוזף רצינגר, להתייחס באופן אישי ורגשי לשואה, לבקש סליחה (דבר שהנצרות טובה בו) - נשא בנדיקטוס נאום מבין, מתחשב, מרחם, תיאולוגי - אבל כל כך, כל כך לא אישי.

באוהל יזכור נעלמה ה"אנטישמיות", נעלמו "ששת" המיליונים, הם גם לא "נרצחו", אלא "נהרגו". לא פלא אם כן שיו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו, דיבר אמש על "החמצה היסטורית".

כיצד ייתכנו שני נאומים - זה של הבוקר וזה של אחר הצהריים - כה שונים? כיצד ייתכן חוסר רגישות שכזה? ייתכן שהסיבה היא שאת נאומו ביד ושם כתב האפיפיור עצמו ואילו את הנאום בנתב"ג כתב אחד מיועציו, כפי שסיפר לנו חבר בפמליה.

הבעיה של כולנו אמש היתה שיוזף רצינגר - זה שהיה בהיטלר יוגנד, זה ששירת בוורמאכט (בעל כורחו אם תרצו, אבל זה באמת לא משנה) - העדיף שלא לשאת נאום ביד ושם, וכך יצא שהאפיפיור שבו נשא נאום קר ומרוחק.

לבנדיקטוס ה-16 היו שתי בעיות שעליהן היה צריך להתגבר כשנחת בארץ הקודש. הראשונה היא שקודמו בתפקיד, יוחנן פאולוס השני, הציב את הרף גבוה כשהתייחס באותו מקום בדיוק בשנת 2000 ל"רצח" הקורבנות ולא ל"הריגתם" כמו שעשה אתמול יורשו (ראו ציטוטים משני הנאומים בעמ' 3). יוחנן פאולוס התייחס גם למוציאים לפועל וכינה אותם בשמם: "נאצים". בנאומו של בנדיקטוס אין להם אזכור.

נכון, יש "מיליוני קורבנות יהודים", אבל אין מספר. "הוא לא הביע צער ולא ציין את המספר שישה מיליון", אמר הרב לאו. לא מדובר בקטנוניות. ציון המספר המפורש חשוב כי לבישוף מכחיש השואה וויליאמסון, לדוגמה, המספר לא ברור. מבחינתו, מספר הקורבנות נע בין 200 ל-300 אלף, והם לא נספו במחנות השמדה. אנשים כמו וויליאמסון מוכיחים כי אי ציון המספר "שישה מיליון" אינו רק בעיה סמנטית.

יוחנן פאולוס היה אחד משלנו

הבעיה השנייה של האפיפיור היא יוזף רצינגר. זה שגדל בסביבה נאצית וכנראה באמת סלד ממנה. אבל ממי שהצטרף לנוער הנאצי בגיל 14 מחוסר ברירה, וערק מהוורמאכט כפי שמספרת הביוגרפיה שלו - ציפינו כנראה לבקשת סליחה, להבעת התייחסות אישית. כנראה רק אנחנו ציפינו. ג'ף ישראלי, שליח מגזין ה"טיים" האמריקני המסקר את הביקור, היה שליח השבועון ברומא ומכיר את רצינגר. הוא היה איתו ב-2006 באושוויץ ונדהם אז משפת הגוף של בנדיקטוס שם, כמו אמש ביד ושם. מכווץ ומסוגר בתוך עצמו. המסקנה של ישראלי מעניינת: "לאפיפיור הנוכחי אין בעיה יהודית, יש לו בעיה גרמנית".

הבעיה היא עברו. קודמו, הפולני קרול יוזף וו-יטילה, היה בצד של הקורבן. כשביקר אצלנו הוא נתן הרגשה שהוא אחד משלנו. הכיפה היתה כה טבעית על ראשו, ולרגעים היה יוחנן פאולוס יהודי לא פחות מישו ומפטרוס הקדוש. רצינגר מאופק ומנוכר. זה אופיו. הוא מבצע את מלאכתו ברציונליות של "ייקה" - ואנחנו, במזרח התיכון, הלוא כל כך אוהבים אמוציות.

שיהיה ברור: האפיפיור אינו אנטישמי. "יותר מכל, שמותיהם (של הקורבנות, ב"ב) חקוקים לנצח בזיכרונו של האל", אמר בנאומו והוסיף: "הם קיפחו את חייהם אך שמם לעולם לא יאבד". אמר - והתכוון.

"הזדמנות שהוחמצה"

לפני הביקור הסביר לי הרב לאו כי שני דברים עומדים על כף המאזניים. "מצד אחד יש לנו אפיפיור שהיה יד ימינו של יוחנן פאלוס", "מצד שני", מוסיף הרב לאו, "היתה פרשת וויליאמסון ועמדת הוותיקן בדרבן 2 כשבנדיקטוס קרא להשתתפות ומשלחתו לא עזבה את האולם בזמן נאום אחמדינג'אד". "הנאום הערב הוא הזדמנות לתקן", אמר הרב לפני הנאום. אחריו, כאמור, חש את "ההזדמנות שהוחמצה".

הרב לאו לא היה היחיד. "יש אלמנטים חשובים בנאומו של האפיפיור, אך הוא לא דיבר בבירור נגד האנטישמיות והמאבק בה", אמר יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, והביע אכזבה מהנאום "המאופק" של האפיפיור.

יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, שהחרים אתמול את קבלות הפנים לאפיפיור בנתב"ג ובבית הנשיא, הביע גם הוא אכזבה מהתבטאותו של הכס הקדוש ביד ושם. "הדבר שחששנו ממנו אכן אירע. באתי לאוהל יזכור כיהודי שמבקש לשמוע בקשת סליחה ומחילה מאלה שגרמו לאסוננו, וביניהם הגרמנים והכנסייה, אך לצערי לא שמעתי מאומה מזה".

למרות הכל, האפיפיור הניח זר באוהל ולחץ את ידם של שישה ניצולים. ניכר היה שהמשימה היתה קשה לו. שפת הגוף חשפה זאת. הרב לאו, לעומתו, שידר חום וחיפש מגע. נראה שהשתייכות למחנה השטן (אפילו זמנית, אפילו בכוח) לא פחות קלה מהשתייכות לצד של הקורבן.

פרופ' שבח וייס, לשעבר יו"ר יד ושם, סיכם היטב הביקור: "אנחנו פתחנו לו את השערים. עכשיו הוא צריך לפתוח לנו את הלבבות".

בהכנת הידיעה השתתף גדעון אלון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...