מלך העופות

יגאל מילר רומז לי להרים מבט לשמיים וממקד את המשקפת בכתם שחור שמרצד ממש מולנו. "תסתכל איזה ריקוד יפה הולך שם, ערוץ דיסקברי בשידור חי". 

אני מסתכל ונדהם. נשר רחב כנפיים גולש לקראתנו בתנועות בלט רחבות, דואה על זרמי האוויר החמימים, לועג לעמק הפרוש מתחת, חומק ומתגלה חליפות בין אלפי גוני הירוק של שמורת הכרמל.

"יש לי סיוט קבוע שמדיר שינה מעיניי", אומר מילר מבלי להתיק את עיניו ממופע הבלט המלכותי. "בסיוט אני מתעורר בבוקר ומקבל טלפון מפקח, שמבשר לי שבלילה הורעלה פרה בכרמל והפגר שלה מושלך בשטח. אני מדמיין את הנשרים הרעבים צוללים בתמימות לאכול מהפגר, ואז כולם מתעוותים. יש מי שמת וצונח במקום, יש מי שמרחיק וגווע בסבך, ויש מי שמספיק לחזור לקן ולהאכיל את גוזליו, ומרעיל גם אותם, מכחיד מבלי דעת את הדור הבא".

הוא מסיר את המשקפת ומנגב זיעה קרה ממצחו. "זה יכול לקרות בכל רגע נתון. מספיק בוקר ארור אחד כדי שקהילה שלמה תלך לעזאזל. עשרות שנות עבודה שהשקענו בנשרים יירדו לטמיון בתוך שעות. מין שלם יימחק. ואז איש לא יזכה עוד לראות את הריקוד שמולנו".

לא לחינם נודדת שנתו של מילר (59), האחראי על רבייה ושחרור לטבע של עופות דורסים בישראל מטעם רשות הטבע והגנים. השבועות האחרונים סיפקו לו די והותר סיבות לדאגה. בסוף מארס הורעלו למוות חמישה נשרים נדירים בעין עבדת שבנגב; שבועיים קודם לכן הורעלו שלושה נשרים ועוזנייה שחורה בשמורת גמלא שבגולן; לפני כשבועיים התחשמל למוות עיט זהוב נדיר סמוך למעלה אפרים שבשומרון; ובסוף השבוע שעבר נמצאו עוד שני נשרים מורעלים - הפעם ליד הר קרן שבדרום. מכה אחרי מכה, עוד ועוד חתיכות שנגרעות מהפאזל המידלדל ממילא של אוכלוסיית הדורסים בארץ.

צילום: דורון ניסים

 

• 170 נשרים מקראיים חיים כיום בישראל 

• הם מחבבים שטחים הרריים ופתוחים

• בסוף המאה ה־19 נצפו בארץ מאות אלפי פרטים

• משקלו של הנשר המקראי כ־8 ק"ג ומוטת כנפיו יותר מ־2.5 מ'

• ראשו ה"קירח" מלא בפלומת נוצות קצרות בצבע לבן

• נקבת הנשר מטילה ביצה אחת בשנה ודוגרת עליה במשמרות עם הזכר

• 6 נשרים בממוצע מורעלים למוות בכל שנה 

• 6 נוספים מוצאים את מותם עקב התחשמלות, ציד ודריסה

• הנשרים אינם פושטים עם שחר. הם מחכים להתחממות ודואים על זרמים תרמיים

 

בשמי ישראל דואים כיום כ־170 נשרים מקראיים - מין הנשרים היחיד שמקנן בארץ. כ־110 מהם באזור הר הנגב ומדבר יהודה ועוד כ־60 בכרמל ובגולן. זה כלום לעומת תור הזהב של הנשרים שהיה פה פעם: בשלהי המאה ה־19 תיעד חוקר הטבע האנגלי הנרי בייקר טריסטראם מאות אלפי נשרים בארץ הקודש. בשלהי המאה ה־20 כבר נותרו 300; ומאז קוצץ גם המספר העגום הזה כמעט בחצי.

ציד חסר לב, הרעלות פרועות וצמצום בתי הגידול המסורתיים קיצצו ללא רחם במספר הנשרים (והדורסים האחרים, בראשם רחם ועיט). מאז 2001 נרשמים בכל שנה חמישה־שישה מקרים של הרעלות נשרים, ועוד חמישה־שישה מקפדים את חייהם בעקבות התחשמלויות על קווי מתח גבוה, ירי, פגיעות של כלי רכב וקרבות הישרדות נגד טורפים אחרים בטבע.

אוהד הצופה, אקולוג העופות ברשות הטבע והגנים, מנבא ש"אם תימשך המגמה בקצב הנוכחי, נשקפת סכנת הכחדה קרובה ביותר לאוכלוסיות הנשרים בארץ. אם לא נעשה משהו למאבק בהרעלות ובציד - התיעוד של טריסטראם יישאר רק זיכרון היסטורי".

ברשות לא חוסכים במאמצי חינוך והסברה בנושא, לצד פעילות למיגון קווי מתח גבוה (בשיתוף חברת החשמל). מעל כל אלה מתנשא פרויקט השיקום האקטיבי שעליו אחראי מילר, שכבר זכה לתואר "מלך העופות". מדובר במאמץ מתמשך להגדיל ולגוון את אוכלוסיית הנשרים והדורסים, בייחוד באזורים שבהם פחת מספרם באופן מדאיג - בעיקר בגולן, וגם בשמורת הכרמל, שמשנות החמישים ועד לתחילת הפרויקט נעדרו ממנה נשרים מקננים, וכיום היא שוב מלאה בעשרות מהם. 

•   •   •

החי בר בכרמל משוח בתחילת האביב בפלטה מרהיבה של צבעים. צהוב עז של חרציות, ירוק בהיר של חיטת בר וסגול של תלתן. הכל טובל במרבדי הצמחייה המשתקמת לאיטה מאז השריפה הגדולה לפני ארבע שנים וחצי, אז ליחכו הלהבות את גדרות השמורה. למרבה המזל לא פגעה האש בבעלי החיים, שחולצו בשלום ברגע האחרון. 

יגאל מילר

גיל: 59

מגורים: כרכור

סטטוס: נשוי + 3 וסב לנכדה

תפקיד: האחראי על רבייה ושחרור לטבע של עופות דורסים בישראל מטעם רשות הטבע והגנים

מוטו: "הנשר הוא מכונה מדהימה - חייבים לעזור לה להישאר בשמיים שלנו"

מכאן חולשים מילר ואנשי צוותו על פרויקט השיקום רב השלבים. מדגירים ביצים במעבדה, מאכילים גוזלים יתומים שהוריהם הורעלו או ניצודו, מלווים נשרים פצועים בכל שלבי החלמתם, משדכים זוגות בכלובי רבייה ליצירת הדור הבא, ולבסוף משחררים לטבע את הנשרים שחזרו לאיתנם. "עבודה קשה ורגישה מסביב לשעון, שיש בה השבת חיים, פשוטו כמשמעו", מתפייט מילר.

מאיפה מגיעים לכאן הנשרים?      

"מכל הסביבה. יש כאן, למשל, גוזל שאספנו בעקבות תצפית על קן בגמלא, אחרי שההורים שלו לא הצליחו להאכיל אותו - כנראה לא מצאו פגרים בשטח. ידענו שצריך לאסוף אותו מהר ככל האפשר, לפני שירעב למוות. הוא הגיע הנה במשקל 170 גרם, חצי מהמשקל התקין לגילו. היום הוא כבר פייטר קטן. כשיגיע לבגרות הוא ישקול יותר משבעה ק"ג. אני עוקב אחריו כל הזמן אונליין בטלפון הנייד שלי, דרך המצלמה שמתעדת אותו בחדר ההאכלה". 

מילר, אב לשלושה וסב לנכדה, מתגורר בכרכור. בגיל 15 עלה ארצה עם הוריו מלטביה, ואת חיבתו לטבע הפגין כבר אז בפינת החי של קיבוץ רמת רחל. בהמשך היה מדריך טיולים. במשך כעשור היה המטפל הראשי של הגן הזואולוגי באבו כביר ("אחראי על לא פחות מ־360 מינים"), וב־15 השנים האחרונות הוא כאן, בכרמל. זקנו פרא לבן, לראשו כובע אינדיאנה ג'ונס, ומראהו כשל חלוץ. מאלה שיגמעו רק קפה מפינג'ן שהורתח על מדורת זרדים עם הנץ החמה. 

כל היום הוא בשטח: אוסף פגרים שישמשו מזון לנשרים המשתקמים בכלובי החי בר, מציב מצלמות מעקב בנקודות רבייה אסטרטגיות ("כך אנחנו צופים בזמן אמת בהזדווגויות ובהטלות ביצים"), עוקב במכשיר איתור מיוחד אחרי אותות המַשדרים שעל העופות כדי לדעת את מיקומם, מדגיר ביצים שנאספו מהקנים ("פעם הייתי גולש בעצמי עם רתמה מצוקים, היום אני משאיר את זה לצעירים"), ונהנה להביט בנשרים שהגיעו אליו חולים וחלשים, והיום הם בשחקים, בריאים וחסונים.

את השביל המוביל למשרדו בחי בר כמעט חוסמת ערימה מוגבהת של כלובי ציפורים ריקים. בחדר המעבדה ארבע מכונות דגירה מלאכותית, באחת מהן מונחת ביצה. מילר מרים וממשש אותה ביד חומלת, כמחזיק אתרוג יקר. מדי פעם הוא נוקש בציפורניו על הקליפה. "זה מעניק לגוזל שבפנים תחושה של אמא, כאילו היא שמסובבת ומרעישה לו עם הטפרים". 

בקצה הביצה ניכרת נקודה שחורה, ראשיתו של נקב בקיעה. "בעוד שלושה ימים יהיה לנו כאן גוזל מפואר והיפראקטיבי", מתגאה מילר, וכאילו בתגובה, בתזמון מושלם, נשמע מתוך הביצה ציוץ רפה.

"אני יכול להתעסק יום שלם עם ביצי נשרים ופקיעות, ואז הולך למטבחון ושובר ביצה לחביתה. קרה כבר שנבהלתי: אולי התבלבלתי חלילה בין הביצים?"

בחדר האומנה הסמוך למדגרה נשמרים תנאי חושך ודממה, כדי שלא להחריד את המטופלים הרכים. באחד האשנבים שוכב גוזל נשרים זעיר ולבן פלומה, יתום ההרעלה האחרונה בגולן. ספיר שמחי (23), מתנדבת בחי בר, מאכילה אותו בשרוול הזנה שעליו מודבק פוחלץ של ראש נשר - "כך הם מתרגלים למראה של בני מינם ולא של בני אדם", היא מסבירה ומחדירה את המקור של הפוחלץ ללוע הגוזל. הוא מרעיד כנפיים כחושות ובולע בשקיקה את פיסות הבשר הנא המרוסק.

כשהנשרים הבוגרים יותר בכלובי החי בר מבחינים במילר, הם מגיבים אליו במחווה מוזרה: זוקפים צוואר ומקיאים את נשמתם. "אל תדאג, הם לא רומזים לי שאני מגעיל אותם", הוא צוחק. "זו פשוט דרכם להביע התרגשות וחרדה. הם פולטים החוצה כל מה שאגרו, כדי להיות יותר קלי משקל אם ירצו לברוח".

אתה כמעט כמו דוקטור דוליטל, משוחח עם העופות בשפתם.

"התקשורת שלי איתם מאוד מורכבת. היא כוללת הרבה שפת גוף. למעשה אני יוצר בין הנשרים דינמיקה של קנאה ושל תחרות. לגוזל בתוך הביצה אני משמיע צליל של גוזל אחר, וזה מזרז אותו לבקוע, כדי להגיע ראשון למזון של אמא. לזכר בוגר אני גורם להזדווג, כדי שאחרים לא ייקחו את מקומו אצל הנקבה".

ניכר שאתה קשור אליהם רגשית.

"אין ברירה. אתה מציל אותם, מטפל בהם יום יום, רואה אותם משתקמים וחוזרים לטבע - אז באופן טבעי אתה נקשר. היה פה נשר ששיחק איתי כדורגל, היה רץ וקופץ על הכדור. עכשיו הוא משוחרר במצוק נחל גלים שממול. יש לי עיט ניצי שרואה בי את בן הזוג שלו. אבל עם כל האהבה למקצוע, גם לי יש גבולות. לקבל ליטוף מהטפרים החדים זה לא בדיוק מעורר תאווה".

העופות זוכרים לך את חסד הצלתם? 

"בוודאי. לדורסים יש זיכרון מדהים. פעם, בספארי, פגשתי עיט שהצלתי אחרי שהמקור שלו נשבר. למרות שחלפו יותר משנתיים, הוא זיהה אותי מייד, התיישב עלי והתחיל לסרק אותי במקור, מה שנקרא בטבע 'גרומינג', חיזור.

"היום אין מצידי רגש, אני משדר לעופות את המסר שאדם זה רע. נשר שהמטפלים נותנים לו חיבה יתרה לא יוצר דיסטנס, ובטווח הארוך זה יפעל לרעתו. אנחנו לא חברים. הנשר צריך לדעת שאם הוא רוצה לשרוד בטבע - הוא צריך להיות נשר, לא חיית מחמד.

"היה נשר שנלכד פעם ביום העצמאות ברמת הנדיב. הוא הסתובב בין החוגגים ו'ביקש' שניצלים וסטייקים מהמנגל. בהמשך שיחררנו אותו בחזרה לטבע. לא כל האנשים מגיבים טוב לדבר כזה. כבר נתקלנו בנשרים שחיטטו בתיקים, שנחתו על עגלות תינוקות והתכופפו לשחק איתם. תחשוב על אבא שרואה נשר עומד פתאום על התינוק שלו. זה עלול להסתיים רע מאוד. 

"לכן פה זו לא פינת ליטוף. אנחנו מקצועיים וקורקטיים, רק מאכילים וזהו. האחריות של המטפל גדולה: בהתנהגותו הוא יכול לקבוע את הפסיכולוגיה של החיה, מה שישפיע בהמשך על הישרדותה".

•   •   •

צלצול הנייד של מילר משמיע צווחות רמות ומבהילות. "זה עיט זהוב מגרש אותי משטח הקינון שלו", הוא מחייך, "הקלטתי אותו ואת זוגתו צועקים עלי. בהתחלה הדבקתי את הרינגטון לשיחות שבאו מאשתי, עד שהיא גילתה ונעלבה".  

בימי הרעלה הוא לא יודע את נפשו. מחפש בקדחתנות את גוויות הנשרים. "מכשיר הטלמטריה משדר צפצופים מהירים במיוחד כשעוף לא זז לפרק זמן ארוך. בשפה שלנו זה נקרא 'מורטליטי'. לצערנו, כך אנחנו יודעים שצריך לצאת ולחפש את מקור האיתות. כשזה קורה, אני מסתובב בתחושה של דון קישוט שהפסיד במלחמה לטחנות הרוח. אתה עובד כל כך קשה, משקיע את הנשמה ומשחרר את הנשר בחזרה לטבע - רק כדי לקבל בשורת איוב כזאת. פעם היתה הרעלה גדולה של עיטמים באזור חדרה. פשוט צרחתי מרוב צער". הוא עוצר ומרכין ראש בכאב.

מילר והנשרים. "פה זו לא פינת ליטוף. אנחנו מקצועיים וקורקטיים, רק מאכילים וזהו"

"אני משתדל להפריד את הרגש מהעבודה, אבל אי אפשר להישאר אדיש. נשר בשמיים זו חתיכת חיה. אני מכיר כל אחד ויודע מאיזו ביצה הוא בקע. לכן אני מקבל את ההרעלות כפגיעה אישית נגדי. בעצם זאת פגיעה בכולנו, חוסר התחשבות בחברה. רעל הוא נשק להשמדה המונית".

מה מקור ההרעלות?

"יש חקלאים ורועים שחושבים שעל ידי פיזור רעל הם יצמצמו את אוכלוסיית התנים, הזאבים, השועלים והצבועים, שאוכלים להם מהיבולים. אבל זה פועל בדיוק הפוך, כי טורפים אחרים ממלאים מייד את החלל. יש הרעלות שמקורן בקטטות בין רועים. ויש הרעלות מחומרי הדברה נגד חרקים.

"ההרעלה הכי נוראית היא מעופרת. פעם גילינו נשר עם 20 כדוריות בגוף. יש ציידים שצולפים ביונים ומשאירים אותן מתות בשטח. ואז באים הנשרים ואוכלים את הפגרים - עם הכדוריות. החומציות הגבוהה בקיבה שלהם יוצרת ריאקציה עם העופרת, וזה פוגע להם במוח. אתה רואה נשרים עם עוויתות קשות, עם רעידות בלתי נשלטות במערכת העצבים. זה מוות בייסורים".

ממרחק מגיח לעברנו הנשר "אייל פלד" ומתיישב מדושן עונג על שבכת הכלוב. מילר שמח לקראתו כאילו היה שכן אהוב שחזר אחרי היעדרות ארוכה. הנשר, ראשו קירח, צווארו לבן ועיניו משוטטות ללא הרף, נקרא על שמו של מנחה הסידרה "מסע עולמי", שבא לחי בר במהלך ימי השיקום שלו מהשבץ המוחי שלקה בו.  

"מדי פעם אנחנו מוצאים לנשרים שמות מיוחדים", מסביר יגאל. "יש פה נקבה בשם אסטריקס, ובן הזוג שלה נקרא מצ'יסטה. אבל אם תשאל אותי, אני מעדיף את שיטת האותיות והמספרים, ככה אני מכיר כל אחד ומזהה אותם טוב יותר".

יש כאן נשר על שמך?

"הנטייה אצל המטפלים היא לא לקרוא לדורסים על שמנו. בשביל מה להיקשר ואחר כך לספוג מפח נפש? כל מיני מבקרים מבקשים ממני מדי פעם, 'תקרא לעיט על שם הבן שלי', אבל אני מייעץ בחום שלא לעשות את זה. לצערנו, תמיד קורה בסוף משהו לא נעים, וזה סתם צובט בלב.

"בשנת 2004 הגיע אלי נשר פצוע שטיפלתי בו, ושיכנעו אותי לתת לו את שמי. אמרתי, יאללה, פעם אחת, מה כבר יכול להיות. משום מה החליטו ש'יגאל' הוא לא שם סקסי מספיק, אז הוסיפו לו סלאם, שלום בערבית.

"כשהוא הבריא שמנו עליו GPS ועקבנו אחריו. ב־6 בבוקר הוא טס בגמלא, משם עבר לנחל דנה שבגליל התחתון, משם למֶכָּה שבסעודיה. היה שבוע במכה והמשיך לתימן. זה התפרסם בזמנו בתקשורת, נשר ישראלי מעופף במדינות ערב".

והוא חוזר לבקר אותך מדי פעם?

"המַשדר שלו נפל בשטח פתוח בסביבות מכה, אז אפשר לומר שאבדו עקבותיו. היום אנחנו כבר לא יודעים מה קורה ואם הוא עדיין חי. נשר מקראי יכול לחיות ארבעים שנה, אבל לך תדע במה או במי הוא נתקל".  

•   •   •

ממרחק כ־400 מטר, במצוק שמעבר לוואדי, נשמעות צרחות עמומות. יגאל מבקש דומייה, ואז משחרר שאגה: "יש הזדווגות!". הוא מניח מייד משקפת על חצובה, ובין לבין מאתר בעיניו החשופות תנועות של נשרים נוספים בשטח, יודע מי מהם הגיע להחליף את בן זוגו בקן.

"אתה יודע שנשר רואה פגר על הקרקע ממרחק של שבעה קילומטרים? הוא גם קולט חברים שלו מאותו מרחק. ככה הם מוצאים אוכל בטבע. הם קולטים שיש התרחשות, התקהלות רחוקה, ומבינים שכדאי להתקרב גם, כדי לא להחמיץ את החגיגה".

מרחוק שוקד צמד הנאהבים על מפגש עתיר שקשוקי כנפיים. "בוא, תראה אותו עולה עליה", מציץ מילר מבעד לעדשה הטלסקופית. "הזכר הזה נכה. אני מכיר את מספר התג שלו. Z-6 כחול. נתפלל שבקרוב החסידה תביא להם ביצה חדשה".

נקבת הנשר המקראי מטילה מדי שנה ביצה אחת בלבד, בין החודשים ינואר ומארס, ועליה היא דוגרת בתורנות עם בן זוגה ("מי שלא דוגר יוצא לחפש מזון"). כדי להגביר את קצב הרבייה משתמש מילר בשיטות שאמנם מתערבות לכאורה בסדר התקין של הטבע, "אבל בגמר החשבון, הטבע יסלח לנו שעבדנו עליו".

השיטה, הנהוגה גם בעולם, כוללת גלישה בסנפלינג לקיני הנשרים והחלפה יזומה של ביצים: מתוך הקן נאספת ביצה מופרית, ובמקומה מוכנסת ביצה לא מופרית, שתופרה כעת ותודגר על ידי צמד ההורים. הביצה שנאספה נלקחת להדגרה במעבדה, וכך מקבלים שניים ולפעמים שלושה צאצאים מאותם הורים בשנה אחת - קצב רבייה גבוה בהרבה מהנהוג בטבע.

דרך נוספת שבה משתמשים מילר ואנשיו היא נטילת ביצה מהקן בלי להניח במקומה ביצה חלופית. המטרה היא "לאלץ" את הנשרים להטיל ביצה חדשה. "הנשרים מבחינים בהיעלמות, ואז הנקבה מתחילה לייצר ביצה חדשה. אני יודע שזה בטח כואב לאמא לגלות שהביצה שלה איננה, אבל עם כל הצער - הברירה היא סכנת הכחדה". 

מדי פעם מייבאים גם נשרים מחו"ל. בעיקר מקפריסין, מארמניה ומספרד. "אנחנו בעצם שוקדים על ייצור מושבה. הנשר המקראי חי בלהקות, וכשנוצרת מסה גדולה, זה מושך נשרים אחרים להגיע ולקנן גם כן. ככה אנחנו מגדילים כל הזמן את הקהילה. נכון להיום יש בכרמל 39 פרטים, שזה המון לעומת האפס שחיו פה בסוף שנות החמישים". 

•   •   •

מילר נוטל אנטנה של מכשיר טלמטריה ומניף אותה מצד לצד, בניסיון להתחקות אחרי אותות שידור. "אני שומע משהו מצפון לנו", הוא אומר למשמע צרצור מתכתי גבוה. "זה זוג נשרים שמקנן פה בסביבה". המשדרים, שמשקלם כמה עשרות גרמים, מוצמדים לגב הנשרים, והמידע המתקבל מהם מאפשר מעקב אחרי נדידתם והרגליהם בשטח. 

"יש משדרי GPS שאת הנתונים מהם אני מקבל אונליין בנייד. הנה, רחם אחד נמצא עכשיו בסעודיה, ויש נשר בסודאן".  

נמתחה עליכם הרבה ביקורת על הסימונים והמשדרים.

"כן, בעיקר ברשתות החברתיות. כמה אנחנו נוראים וכמה זאת התערבות בוטה בטבע. הכל נכון, אבל מה לעשות שבלי זה לא היינו מצליחים לעקוב ולהציל? איך נכיר מי זכר ומי נקבה? איך נדע אם הגיע זוג חדש או שזה זוג שכבר קינן כאן בעבר? אז נכון, זה פוגע באסתטיקה ומפריע לצלמי טבע, אבל לי יש תפקיד אחד - להציל את הנשרים". 

הנשרים נקשרים למקום או שמחים לעוף מכאן?

"כשאנחנו פותחים את הדלת בכלוב השחרור, הם לא יוצאים מייד ועפים. לפעמים הם יכולים להישאר בכלוב חודשים ארוכים, מול הדלת הפתוחה, חוששים לעזוב. עד שביום מסוים אתה רואה את הנשר מדדה אל הקצה, פורש את שלושת המטרים של מוטת הכנפיים - וטס מעל הוואדי. חוזר לטבע. אז נמרח לי חיוך גדול על הפנים. זה רגע מלא הוד".

הנשרים באמת פושטים עם שחר, כשמו של סרט המלחמה הנודע?

"לא. הם מתעוררים הרבה אחרי עלות השחר ומחכים עד שמזג האוויר יתחמם, כדי שיוכלו לדאות על זרמי האוויר התרמיים. צר לי להרוס סיפור יפה".

צילומים: יהושע יוסף

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו