תהיי יפה ותשתקי

מכירים את זה שאי אפשר לסיים שיחה עם ההורים? שאומרים "יאללה ביי" חמש פעמים, ואז הם ממשיכים, ואין ברירה אלא לסנן אותם? אז זה מה שאמא שלי עושה לי. סליחה, אני אוהבת לדבר. אני גם אוהבת לחשוב. מלא. זה חזק ממני. מי שיציץ לי לתוך המוח ייבהל מהבלאגן. למה הייתי צריכה להגיד מה שאמרתי, למה אני שופטת את עצמי שאמרתי את מה שאמרתי, האם אני מכילה את עצמי, האם אני מכילה אחרים, מה זה בכלל להכיל? מילאתי שמן בקטנוע? בקיצור, חופרת.

אז החלטתי ללכת לסוף שבוע של ויפאסאנה. אני. שלושה ימים. שתיקה. מה כבר יכול להיות? ליתר ביטחון, החברים שלי התקשרו לשריין חדר בגהה. אני ארזתי תיק. לגהה. 

הגעתי דרך חברים לעמותת "תובנה", שמקיימת סופי שבוע של ויפאסאנה (שנקראים גם "ריטריט", נסיגה באנגלית, כמו קו הים שנסוג מהחוף בזמן השפל ומאפשר להיחשף אל מה שמכוסה), בקיבוץ עין דור שבגליל התחתון. הסבירו לי שמשמעות המילה "ויפאסאנה" היא תובנה, והמטרה של השתיקה וההתרכזות בהווה היא להתחיל לראות את החיים בצורה בהירה יותר. אבל שום דבר לגבי הסופ"ש הזה לא היה לי בהיר. איך מבקשים ממישהו סליחה בלי לדבר? איך מבקשים מהשותפה בחדר לכבות את האור? איך מבקשים מבחור חתיך את הפרופיל שלו בפייס?

החדר בסגנון צבאי. הלוואי שהיה שקם

קיבוץ עין דור, שעה וחצי מתל אביב, מזכיר את טוסקנה. הברושים, הדקלים, השדות החרושים, ציוץ הציפורים. נכנסתי להיקלט בחדר האוכל, שנראה פחות כמו טוסקנה ויותר כמו שיזפון. הגעתי מאוחר מספיק כדי שהבחורה שאחראית לשיבוץ המשתתפים לתורנויות מטבח, שירותים וסינג'ור כללי תבשר לי בעיניים כמעט דומעות שכל המטלות כבר אוישו. שתקתי והמשכתי מהר הלאה, כדי שהיא לא תיזכר פתאום באיזו תורנות גינון.

ואז הגיע הרגע הקשה מכולם. "המליצו" לי להפקיד את הנייד בכספת. החלטתי שאני הולכת עם סוף השבוע הזה הכי רחוק שאפשר. בחזרה לתל אביב. אבל אז נזכרתי שבהורוסקופ היה כתוב שאני עוברת תקופה של שינויים נפשיים מרחיקי לכת, וכדאי לא להתנגד אלא לזרום. אז זרמתי לעבר אחראית הטלפונים, ואחרי טקס פרידה קצר של חצי שעה, שכלל בעיקר צרחות על הצוות שלא ייקחו לי את הסלולרי, מסרתי אותו. הלך הווטסאפ לשלושה ימים. מלחמות התחילו על הרבה פחות מזה.

בלי לדבר, בלי לקרוא, בלי לכתוב, בלי טלפון. איך משהו כזה אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר, רק אלוהים יודע.

אחרי הפרידה מהטלפון הלכתי לפגוש את השותפות שלי לחדר. אחת שהתלבטה אם לחגוג יום הולדת 40 כאן או ברומא (אמיתי, נשבעת לכם), אחת שלא מדברת למרות שעדיין לא התחלנו בשתיקה, ואחת שכבר ישנה למרות שעוד לא עשינו כלום. ארבע בנות בחדר שנראה כאילו נלקח מהסרט "ספיחס". הלוואי שהיה פה גם שקם.

התמקמתי במיטה שלי והעפתי הצידה את שמיכת הסקביאס. פתחתי את החלון כדי לאוורר את החדר. איזה נוף. מי היה מאמין שאפשר לראות כזה נוף מכזה חדר. את השלווה הסטואית הצליח להפר רק המואזין מהכפר הערבי שממול. הוא היחיד שידבר בשלושת הימים הקרובים. 

מדגמנת שתיקה. החברים שריינו מראש חדר בגהה

כאילו להיות עם עצמך

מפה לשם, קלטתי שהשעה כבר חמש בערב. מייד רצתי לאולם המדיטציה, שבו התכנסו כולם, רק כדי לגלות שמישהי התיישבה במקום ששמרתי לעצמי קודם (זרקתי על הכרית זוג גרביים משומשים שלי, אם זה לא מסמן טריטוריה - מה כן?). התלבטתי אם להגיד לה משהו או שכבר נכנס הצום, ובסוף בחרתי להבליג, כי כולם נראו נחמדים כאלה ולא רציתי להרוס את אווירת הנתינה בקבוצה. אני כבר אתן לה במוצאי שבת. 

החבר'ה התיישבו, סקרו אחד את השני אבל בלי להראות שהם מסתכלים, כי כל הרעיון הוא כאילו להיות לגמרי עם עצמך. פתאום נפל לי האסימון: אני הולכת להיות לגמרי לבד שלושה ימים. אמנם מוקפת באנשים, אבל כל אחד עם עצמו. אז למה בעצם עזבתי את תל אביב?

כמה דקות אחרי כולם נכנס לחדר גיא, מנהל הריטריט, שעושה הכל בהתנדבות (טוב, הבנתי שלתת זה לקבל, אבל סוף שבוע שלם?!). בזמן שהוא הסביר מה לא מומלץ לעשות (הכל), ניצלתי את שעת הכושר כדי לבחון את מאה המשתתפים האחרים. לאכזבתי, כולם נראו נורמליים לחלוטין. בערך עשרה אנשים מעל גיל 60, וכל היתר בשנות השלושים והארבעים לחייהם. הנה זוג צעיר, שבא לשתוק יחד, מן הסתם כדי לראות אם הם בנויים לזוגיות ארוכת טווח. או זוג חברות בנות 20 פלוס, עם צלליות בעיניים וחולצת בטן. גם אני נואשת, אבל זה לא המקום למצוא חתן. 

סקרתי את הגברברים בחדר. חשבתי שצריכים להיות יותר. בכל זאת, חדר מלא בנשים שלא יכולות לדבר זאת לא סדנה, זאת פנטזיה. נתקעתי על בחור אחד, נאה ביותר. הוא זכה אצלי לכינוי "קפוצ'ון אפור". במשך שלושה ימים תירגל לידי, נשם לידי, אכל לידי - ואפילו חיוך אחד לא קיבלתי. לא מחייכים שם, מסתבר. לא לאנשים אחרים לפחות. זה מפריע למרחב האישי.

אחרי שגיא המליץ לא לקרוא ולא לכתוב כי זה מסיח את הדעת, שאלתי את עצמי איזו דעת נשארת אחרי דבר כזה. כשהוא סיים, התחילה לדבר לִילה, אחת המנחות של הקורס ומורה ותיקה בעמותה. היא ביקשה מאיתנו לעצום עיניים, להתמקד בנשימות, להיות מודעים למחשבות שחולפות בראש על העבר או העתיד, ולתת להן להיות ולחלוף. "להיות נוכחים ברגע". רגע, יש לי פיפי. אבל אני לא יכולה לצאת, כי כולם כבר התחילו לתרגל נוכחות ברגע.

עצמתי את העיניים וניסיתי להתרכז. כעבור חצי שעה, שהרגישה כמו נצח, אחד המתנדבים הקיש על איזו קערה, או מה שזה לא היה, וסימן את סוף הישיבה הנוכחית. קמנו כולם לחדר האוכל ונעמדנו בתור בכניסה. הדלת נפתחה, ואחד אחרי השני ניגשנו לקחת צלחת. השקט הזה קצת הלחיץ אותי, אבל באופן לא מובן, לכולם היו ברורים הנהלים. כל אחד בתורו ניגש למדף של הצלחות, לקח צלחת נקייה והעמיס אוכל (עגבנייה, מלפפון, גמבה, טחינה, לחם). אוקיי, אז גם בלי אוכל.

הסתכלתי סביבי. כולם אכלו בדממה, בלי להסתכל על אף אחד. תהיתי איך עושים את זה. איפה אני אמורה למקד את המבט? בצלחת? בקיר? אז בהיתי ב"קפוצ'ון אפור". פתאום הוא הרים את המבט וקלט שאני בוהה בו. "אודליה, פנימה. פנימה! צעקתי על עצמי. אין שם שום דבר בחוץ". אבל אז התעצבנתי על עצמי שאני נוזפת בעצמי, כי לילה אמרה שאנחנו צריכים להפסיק להיות שיפוטיים כלפי עצמנו.

הסתכלתי על לילה אוכלת. היא נראתה מסוג האנשים השלווים האלה, שמפזרים חיוך ואהבה בעולם. האם אי פעם אני איראה ככה? האם אני רוצה להיראות ככה? אני בוהה בה?

פיניתי את הצלחת שלי לאזור שטיפת הכלים וחלמתי על גלידה, או עוגייה, או תמר, או תפוח, או כל דבר שהוא לא גמבה. הסתכלתי על השאריות בצלחת שלי, מה הקטע הזה עם טבעונות? אני נגד התעללות בבעלי חיים, אבל בינינו - איזה עתיד כבר מצפה לתרנגול? דמיינתי את הלאפה שאני הולכת לאכול במוצ"ש, אבל הפסקתי באמצע, כי זאת מחשבת עתיד ולא הווה. מצד שני, מה אני אשמה שההווה לא כזה אטרקטיבי.

בדרך החוצה מחדר האוכל הכנתי לעצמי קפה. להפתעתי, דווקא היה חלב רגיל. הודיתי לצוות בלב שהם עיגלו פינות. סליחה, פרה.

החניך התורן הקיש שוב בגונג, וכולנו צעדנו בחזרה אל חדר המדיטציה. התור בכניסה התעכב, כי מישהי בדיוק עשתה דוקטורט על איך חולצים נעליים הכי לאט שאפשר, וכמובן שאי אפשר להגיד לה כלום. שיעור מספר 1: איפוק. אז חיכיתי בסבלנות. זה לא שיש לאן למהר פה.

המנחה השני, צ'ארלס ז'נו, שהגיע כל הדרך משווייץ ומתרגל מדיטציה מ־1970, התחיל לדבר. באנגלית. נראה לי שזה היה באנגלית. עם המבטא הצרפתי שלו, אני שמעתי בעיקר "פואגרה", "פואגרה". הוא שאל אותנו "?Where are we now". פה, איתך, במקום לצאת הערב לגנקי בתל אביב ולרקוד על השולחנות עם מלא גרושים וגרושות.

וזאת בדיוק הבעיה. התודעה שלי. אני לא באמת כאן. כמו רוב בני האדם, תשעים אחוז מהזמן אנחנו חושבים על מה היה, או דואגים ממה שיהיה. ניסיתי להבין מה זה אומר להיות כאן. התעוררתי כשצ'ארלס איחל לנו לילה טוב. 

מנמנמת במדיטציה. במקום לרקוד עם גרושים על שולחנות בגנקי

שתיים ישנות. אחת נוחרת

ואז זה קרה. במקלחות הנשים מישהי פנתה אלי ואמרה: "יש לך אולי חוט דנטלי?". פתאום קלטתי שהיא אשכרה מדברת איתי! אני אמורה לענות לה? להתעלם ממנה? להתעצבן עליה שהיא הורסת לי את השקט? אז פשוט הנדתי בראש לאות הסכמה. שיעור מספר 2: זו לא אני. זו היא. מזל שהיא לא הצביעה על הארנק שלי.

עם סיום צחצוח השיניים עברתי להסניף את בית השחי. בדיקה קצרה העלתה שאני יכולה להמתין עם המקלחת עד הבוקר. חזרתי לחדר, רק כדי לגלות ששלוש השותפות שלי כבר ישנות. כלומר, שתיים ישנות. אחת נוחרת. נחירה עדינה כזאת. נראה לי שבכפר הסמוך סוף סוף הבינו איך זה כשיש מואזין ממול. מה עושים? להדליק את האור? אבל זה לא מתחשב כלפי האחרות. לא שאני אפגוש אותן שוב, אבל אם יתחיל ריב? הן יהרסו לי את השקט. לתת לה בקטנה מרפק בחושך? האמת, אופציה. אמרו שאסור לדבר, לא אמרו שום דבר על להרביץ. מצד שני, אני בסופ"ש של אהבה, הכלה ונתינה.

חושך, ואני מוצאת את עצמי כבר חצי שעה ליד הנוחרת ומתלבטת מה לעשות. אולי לחישה? זה לא נחשב דיבור, לא?

פתאום היא הסתובבה והשתתקה. חזרתי למיטה אופטימית, אבל זה היה מוקדם מדי. הפעם היא אפילו הוסיפה לזה מעין לחן משלה. כיסיתי את הראש עם השמיכה. זה לא עזר. אטמתי את האוזניים עם הידיים. בשש בבוקר התעוררתי על הרצפה. שיעור מספר 3: הכלה.

בשש וחצי, אחרי לילה של סיוטים שבהם חלמתי שאני מדברת, התכנסנו למדיטציית בוקר בחדר הגדול. למרות שביקשו לא להיכנס באיחור של יותר מחמש דקות, היתה מישהי שהתעקשה להיכנס הרבה אחרי, ועוד ברגע שסוף סוף הצלחתי למשך עשר שניות לא לחשוב על כלום. הפעם באמת רציתי להרביץ לה. איפה ההתחשבות בקבוצה? איפה לראות את האחר? איפה היית? בטוח היא השאירה את הטלפון אצלה. ואז הבנתי שאני צריכה להתמקד במה שקורה אצלי. שיעור מספר 4: ניתוק.

בסוף סשן הישיבה (ובמקרה שלי, זליגה איטית למצב שינה) התפזרנו כל אחד לעיסוקי הבוקר שלו. מי שמתרגל טאי צ'י או יוגה מצא לעצמו פינה שקטה ברחבת הדשא. אני הלכתי על קפה ובהייה כללית, תוך כדי שאני שואלת את עצמי אם הייתי מסוגלת לחיות בקיבוץ ועונה לעצמי שדווקא כן. בדמיון מודרך.

שמונה בבוקר, ואנחנו בדרך לארוחת הבוקר. אחרי אתמול בערב נראה שכולם הבינו את העניין: נעמדים בשקט בתור, לוקחים צלחת ומוזגים אוכל. הבוקר השתפר פלאים בדמותה של דייסת שיבולת שועל עם קינמון, סילאן, תפוחים ומלון. כשהם רוצים הם יכולים, הטבעונים האלה.

מתיישבים, לועסים בשקט. קמים, שוטפים את הצלחת ומניחים אותה לייבוש, כדי שתורן ייבוש כלים יחזיר אותה למקום, ויוצאים בשקט החוצה. מישהו אמר סופ נאצי?

פתאום אני קולטת שכבר 15 שעות לא דיברתי. כמו שאומרים ההודים - "סאב קוץ' מילגה". הכל אפשרי. אפשר לא לאכול בשר, לא לראות טלוויזיה, לא לדבר בטלפון. מצד שני, בינינו, זה לא שלהודים יש הרבה ברירה.

תראו מי (לא) מדבר

אנחנו מתחלקים לקבוצות שיתוף. בערך שתי הדקות היחידות במהלך שלושת הימים שמותר לדבר. מתחילים סבב. כל אחד משתף את לילה ואת הקבוצה בתחושות שלו. לי קשה שהם מדברים.

מישהי אומרת שמפחיד אותה שהיא מחכה לתוצאות, והן לא מגיעות. אחרת אומרת שהיא דווקא לא חושבת על העתיד, כי היא כבר בת 60 אז לא ברור כמה עוד נשאר ממנו. אופטימיות זה חשוב.

מישהי מספרת ללילה שמאוד עזר לה ההסבר שלה, שהתודעה היא בעצם כמו לתפוס פרפר, שאנחנו רוצים לתפוס אותו, אבל לא לחנוק אותו אלא לשחרר קצת, לתת למחשבה להיות ואז לחלוף ולא להתנגד.

ואז מגיע תורי. אני פותחת את הפה, אבל לא יוצאות ממנו מילים. אין לי מה לברר. אין לי מה לשאול. אין לי מה להגיד. אני, זאת שמדברת אפילו מתוך שינה, זאת שהמטפל שלה יוצא מהחדר באמצע כדי להתאוורר, זאת שבספר המחזור כתבו עליה רק מילה אחת - "די!" 

זה לא שהכל ברור לי. יותר נכון, הכל לא ברור לי. אבל לראשונה בחיי אני אומרת לעצמי, אז מה. פשוט תהיי. אל תנסי להבין, מה שיקרה זה בסדר. אין הצלחה. אין כישלון. יש רק להיות. אני חייבת לעזוב את תל אביב.

לילה שואלת אם לחזור אלי בסוף הסבב. אני מנידה בראש שלא. שיעור מספר 5: אנחנו כל הזמן מחפשים להבין את החיים במקום פשוט לחיות אותם. שיעור מספר 6: יש מצב שבסוף הריטריט אני נוסעת לגור בחווה אקולוגית במצפה רמון כדי לגדל אנטילופות.

יוצאים למדיטציית הליכה. ככה זה כל היום. חצי שעה ישיבה, חצי שעה הליכה. אני מסתכלת על כל האחרים הולכים לאט, מנסים לרוקן את המוח, לחשוב רק איפה להניח את כף הרגל, להרגיש את המגע שלה מתמזג עם הקרקע. אני בוהה בהם כשהם נעצרים ליד עץ, מריחים פרח וממשיכים. מחליטה להניח את השיפוטיות בצד ולנסות גם. עושה צעד אחד איטי, ואז מתחילה ללכת רגיל.

אני שומעת מרחוק את הגונג. נגמרה ההליכה. מדיטציה נוספת בישיבה.

צ'ארלס שוב מדבר. אני שוב מנסה להבין. הוא מזכיר את כתביו של הפילוסוף מרטין בובר. אני מחליטה פשוט לקרוא על בובר כשאחזור. צ'ארלס מתחיל להסביר שלהיות ברגע זה לא אומר למחוק את הזיכרונות מהעבר או את הציפיות מהעתיד, רק אולי לרווח ולתת קצת יותר מקום להווה. אני מחליטה לתת יותר מקום לראש שלי על הרצפה. כאב הראש מכריע אותי.

במדיטציה יש ארבעה מצבים: עמידה, הליכה, ישיבה, שכיבה. הגיע הזמן לבדוק את האחרון. קיימות חמש התנגדויות למצב של מדיטציה: נמנום, השתוקקות, דחייה, חוסר מנוחה ובלבול. אני התמקדתי בראשונה.

בחצות אני קמה ומגלה שאני לבד באולם. כלומר, עם עוד שניים שכבר יומיים לא יצאו משם, למרות שאני לא בטוחה שהם עדיין בחיים. ליתר ביטחון אני קמה לאט. לא שאני מצליחה אחרת. הגב התחתון כואב לי בטירוף. אולי לשתוק זה לא כזה ביג דיל, אבל לשבת ישר שש שעות ביום, דווקא כן. אני מתרוממת וצועדת לכיוון החדר שלי, מתפללת שההיא לא תנחר. נכנסת לחדר. היא לא שם. הדברים הקטנים בחיים שעושים אותך כל כך מאושר. 

משקיפה על קיבוץ עין דור. הנוף מזכיר את טוסקנה, חדר האוכל את שיזפון

אוכל לפני אהבה

בוקר אחרון. שבת, שש בבוקר. שוב מקלחת. שוב מדיטציה. שוב יוגה. שוב ארוחת בוקר. שוב הליכה. שוב ישיבה. שוב הגב התחתון כואב לי. האם זה עובר אי פעם? האם לקום ולצפצף על הכאב, או להישאר לשבת ולהתמודד איתו? האם באמת כואב לי, או שזאת רק התודעה הכוזבת שלי?

אני מבטיחה לעצמי שהיום אני מצליחה להיות כאן ועכשיו. ואז "קפוצ'ון אפור" נכנס לחדר ומתיישב לא במקומו הרגיל, אלא דווקא צמוד אלי. זאת הדרך שלו להגיד לי משהו? הוא מסתכל עלי? להסתכל עליו? איך אני אדע אם הוא מסתכל עלי, אם אסור לי להסתכל עליו? 

אני לוקחת נשימה עמוקה, למרות שהמטרה היא דווקא לנשום קל, ומזכירה לעצמי ש"קפוצ'ון אפור" הוא בסך הכל הסחת דעת נוספת. היום אני אצליח לא לחשוב על הכתבה, על יום ההולדת או על זה שיש לי פיפי. שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה, ספרתי עד עשר. הנה מחשבה, תני לה לחלוף. שאיפה, נשיפה, מחשבה, שאיפה, מחשבה, נשיפה, פיפי, שאיפה, פיפי, לא עברה כבר חצי שעה?!

אני רעבה. למה הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי בשבוע שעבר. לא התקשרתי לסבתא. איך אפשר גם להכיל את עצמי וגם להשתפר בו בזמן. אני חייבת מסקרה חדשה, הנוכחית תולשת לי ריסים.

צלצול. אני פוקחת עיניים. לידי "קפוצ'ון אפור" ממשיך לשבת. אני מחכה שהוא יקום. הוא לא קם. אני רעבה. אני קמה. אוכל לפני אהבה. 

ארוחת צהריים. נכנסת לחדר האוכל בין האחרונים. בוחרת קערה למרק, מניחה אותה בצד, לוקחת סכין ומזלג ומגלה שהבחור שמאחוריי לקח לי את הקערה. לוקחת נשימה עמוקה וקערה אחרת. שיעור מספר 7: ויתורים. אני מוכנה לזוגיות!

מעמיסה על הצלחת מלפפונים וגמבה, ומגלה שנגמרו הזיתים. הדופק שלי עולה. זה לא שמדובר פה בארוחת בוקר בהרודס ואפשר לעבור את זה בלי הזיתים. תמכרו לי זיתים!!! אני מחליטה להישאר לעמוד ליד הקערה, אולי אחד מצוות המטבח יקלוט שחסר וימלא מחדש. אחרי רבע שעה אני מתיישבת. גם ככה זיתים זה משמין. סלט החסה מפצה.

חוזרים לסשן נוסף בכיתה. בישיבה. הפעם מנחה את הסשן בת אל, המורה השלישית של הקורס. היא מדברת אבל בפאוזות. אני שמה לב שהנשימה שלי יותר קלה, אני כבר לא צריכה ממש להתאמץ לא לחשוב על העבר או על הלאפה. המחשבה שלי עדיין נודדת, והרבה, רק שהפעם אני מצליחה להחזיר אותה מהר יותר לכאן ולעכשיו.

הרי זאת אחת המטרות במדיטציית ויפאסאנה, היכולת להיות כאן ועכשיו כדי להיות מסוגלים להתמודד ביומיום עם חוויות בלי לפחד מהן ובלי להגיב אוטומטית, אלא קודם להתבונן ורק אז להחליט איך לפעול. 

מדיטציית הליכה אחרונה. אני בוחרת להתיישב ליד עץ. קולטת שאני קצת אחרת. משהו בי אחר. אל תשאלו איזה אחר, אפילו אני בעצמי כבר לא יודעת. אני רק יודעת שנעים לי עם עצמי. זה מדאיג אותי. 

בשעה ארבע, שעתיים לפני סוף הריטריט, לילה ובת אל מדברות קצת על "דאנא", נתינה מתוך נדיבות הלב. ביטוי מוכר בעולם הבודהיסטי. הדאנא היא הדרך הכלכלית שבה מתנהלת עמותת תובנה. לא חייבים לשלם עבור הסופ"ש, כל אחד תורם לפי יכולתו. במזומן. בצ'קים. באשראי. או ב־PayPal.

אחרי השיחה אנחנו ניגשים איש איש לארנקו. לראשונה זה שלושה ימים אני שוברת שתיקה, ניגשת לאחת הבנות בחדר ושואלת אותה באיטיות, ועם מבט עמוק בעיניים: "תגידי, כמה תרמת?" מחליטה לתרום סכום זהה, למרות שבא לי להוריד להם קצת על הזיתים. אבל לתת זה לקבל.

בזווית העין אני קולטת את "קפוצ'ון אפור" ושולחת חיוך לעברו. הוא מסיט את המבט ממני. שמישהו יעדכן אותו שכבר יצא הצום. אבל אפילו הוא לא מצליח להרוס לי את ההיי המטורף.

בדרך לאוטו - או יותר נכון, לציביליזציה - היא ניגשת אלי, הבחורה היחידה שהצלחתי להחליף איתה כמה מילים כשהגעתי ביום הראשון. מחייכת ואומרת לי: "אני חייבת לשתף אותך במשהו. הסתכלתי עלייך היום במדיטציה. הפנים שלך נראו לגמרי אחרת מאיך שהם נראו כשנכנסת. היה בך רוגע כזה, מין הילה. רואים שעברת פה דרך".

"ישנתי", אמרתי לה.

צילומים: מאיה באומל-בירגר

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו