איי לאב יו טרמינל

תקציר הפרקים הקודמים יובא כאן ביעף. בשבוע שעבר מרטתי את עצבי הקוראים בסיפור החלק הראשון של מסע החתחתים של משפחה שכל חטאה היה שהיא התעלמה מכל מה שאומרים על טיסות עם ילדים והתעקשה לעשות את הפסח אצל הקרובים שבמקרה חיים באוסטרליה. כחובב מושבע של השפה העברית מעולם לא הבנתי מה צורת היחיד של "חתחתים", והנחתי שפשוט מדובר במשהו שאף פעם לא בא ביחידים, אבל עם החתחת הראשון - פספוס הקונקשן בציריך - חדרה לראשנו ההבנה ששום דבר לא הולך להיות פשוט בנסיעה הזאת. וכך חדרה לתודעתי אט אט התחושה שאל על, חברת הדגל הישראלית, היא חברת תעופה מעולה, כל עוד הכל בסדר. ברגע שמתרחשת תקלה, ברוכים הבאים לשכונה. חלק גדול מהמוניטין של אל על נשען בנונשלאנט על מיתוס חיל האוויר הישראלי, אבל כנראה טיפול כירורגי במטרות איכות זה דבר אחד, ולקחת אחריות על לקוחות שנתקעו בציריך, עם תינוק צורח ולוח זמנים מתכווץ, זה עסק אחר לגמרי. פתאום אתה מרגיש שאי אפשר להשיג אף אחד בטלפון, ושהאחריות נזרקת מיד ליד. כשחושבים על זה, בדיוק כמו בצה"ל.

לא היינו חושבים על כל זה, אלמלא היתה לנו כבר למחרת תקלה מצערת גם עם החברה הסינגפורית. מדובר באיחור שערורייתי של חצי יום. מה שחיסל קונקשן נוסף. אבל איזה הבדל בנטילת אחריות... למען הסר ספק: שום טייס סינגפורי לא מחק מעולם כור עיראקי. תאמינו לי, בדקתי. לאחר תאונת המטוס האחרונה, לא עלינו, התפרסמו הנחיות שקראו לנוסעים להתעניין בבריאותם הנפשית של טייסים. נוסעים חרדתיים במיוחד עמדו על זכותם לפטפט קלות עם הקברניט, כדי למשש את הדופק, לשרטט יחד את דמותה של אמו ולדלות פרטים חיוניים נוספים. כך שאני יודע על הסינגפורי כל מה שאני צריך לדעת. מדובר בג'ובניק גמור. חובב מדע בדיוני ואוכל הודי. אמא בסדר. זוגיות יציבה. שום סימן לדיכאון, ברוך ה'. הוא גם מעולם לא עשה שום דבר שמקורות זרים מצאו לנכון לדווח עליו. במונחים ישראליים - לא טייס בכלל אלא נהג משאית מעופפת. עם זאת, ברגע שהגיע הדיווח על איחור של כמה שעות, פצחו נציגי החברה הסינגפורית בקונצרט של התנצלויות, פיצויים, קידות וחנופות, שעם הזמן הלך ונעשה לא נעים. כבר אמר המשורר "אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים, אני תכף מנגב בשרוול". ואכן היה שלב מסוים שבו התחלנו לסנן "די כבר!". זה קרה כאשר עם היציאה ממנוחת הצהריים בבית המלון חיכו לנו דיילות בתלבושת מסורתית, שלא הפסיקו לקוד קידות ולהרעיף עלינו משקאות ובונבוניירות מוזהבות בסגנון סרג'יו קונסטנצה. די כבר! אנחנו כל כך רגילים לכסתוח הישראלי, מסתבר, עד שקשה לנו להתמודד עם התופעה האקזוטית והנכחדת של נטילת אחריות. הילדים, בכל אופן, מילאו את הכיסים בפחיות ובשוקולדים, ולא היססו לברר אם אפשר לקחת עוד בשביל התינוק... הילדים האלה שייכים לדור אחר לגמרי.

אבל באמת מספיק. עמוק בלב ידענו שפרנץ קפקא כבר היה מוציא מזה סיפור על אדם שנכלא לכל חייו בטרמינל ממוזג ורפוד שטיחים. ניזון מוואוצ'רים שאותם קיבל יום יום בקפידה מגברת חסרת הבעה באיזה דלפק ועם הזמן שכח לאן בכלל, ומאיזו סיבה, התכוון לטוס. אבל די כבר! לא רוצים קפקא, לא רוצים בונבוניירה, ולא רוצים עוד ואוצ'ר. תודה רבה. רוצים להגיע לסידני לפני כניסת החג.

• • •

אז מה היה לנו שם? שני איחורים קשים, שני קונקשנים שהתבטלו; אינספור טלפונים נזעמים. דד־ליין יהודי עתיק. החלפת כרטיסים; צירופי מקרים חסרי שחר מכל בחינה סטטיסטית - גם בסינגפור הודיעו לנו שבעצם אין לנו מקום על שום טיסה לסידני! - נדודי מסדרונות בפורום משפחתי מלא. שום אסון למען האמת. בתסריט אחר היינו עשויים אפילו לבחור בעצירות ביניים כל כך ארוכות, אבל מילת המפתח היא "לבחור". מרגע שאתה מאבד שליטה והולך לאיבוד בין ביורוקרטיות, משתלטת עליך תודעה של משפחת פליטים. כל החינניות האינטרקונטיננטלית נעלמת, ופתאום אנחנו סתם משפחה של צוענים עם מבט מיואש ועייף, תינוק בידיים ויותר מדי מזוודות.

כמו תמיד גם הפעם נתקלנו באמת הנצחית: אנשים שהיו מחויבים לנו התנערו מאחריות כאילו כלום, ואחרים שלא חייבים לנו שום דבר עשו שמיניות באוויר והתאמצו מעל ומעבר. וכמו שכבר הזכרתי בשבוע שעבר - מעל הכל ריחפה הדאגה שמא בשלב מסוים מישהו מאיתנו יאבד את הסבלנות, מישהו אחר יצלם ויפיץ ובתוך רגע נהפוך לישראלי המכוער הוויראלי של השבוע. נדמה לי שכרגע זוהי פיסגת הפחד במושגים המוכרים לנו.

בסופו של דבר הגענו לסידני כמה שעות לפני ליל הסדר. עם רדת הערב, כמו לפי תסריט נצחי, ישבנו ועשינו את ה"בבהילו" העתיק בנוסח המרוקאי של סבא שלנו, לעיניהם המשתאות של שאר האורחים של אחי וגיסתי, שעד אותו רגע היו בטוחים שבני משפחת לוי הם דיפלומטים מערביים שמייצגים מעצמת הייטק. שבוע לאחר מכן, באיזה חור שלא הצלחתי לקלוט את שמו, חגגנו מימונה עם בחור אבוריג'יני שכבר אכל דולפינים, קואלות וקנגורו, אבל הוא לא הפסיק להתרגש מזה שלראשונה בחייו הוא אוכל כשר.

• • •

נסעתי לא מעט בעולם, ואני מאוד אוהב את מה שלומדים על מקום חדש ביומיים הראשונים לביקור. אלה הם, מן הסתם, הדברים שחשוב למארחים שלך לספר על המקום שלהם. דברים שהם גאים בהם או מוטרדים מהם. תיירים שמגיעים לישראל, למשל, לומדים מהר מדי את כל רפרטואר קללות הנהגים. משהו שנהגי מוניות חשים חובה קדושה לשתף. באוסטרליה, לעומת זאת, כולם מספרים לך על קשיחותו של החוק. אם כתוב 50 קמ"ש, זה 50. לא קמ"ש אחד יותר. הקנסות גבוהים מאוד. וישראלים נופלים בהם על ימין ועל שמאל. על חלק מהניידות כאן רשום פתגם נאה שאומר, בתרגום לעברית, "אין תירוץ בעולם כלל". אהבתי. אם אומרים לך שאוסטרליה אוסרת הכנסת חומרים אורגניים לשטחה, זה אומר שאסור להכניס חול בסוליות הנעליים או תפוח עץ בתיק. וזה אומר שמישהו עומד לבדוק את זה. חוץ מזה, ואולי בגלל זה, אוסטרליה היא מקום קליל, שמאמין בחיים קלילים וטובים. חוץ מישראל, מדובר במדינה המערבית היחידה שבה כפכפי אצבע נחשבים לנעליים תקניות, ויש עוד כמה קווי דמיון, אבל בעיקר הבדלים. רובם גורמים לך לחשוב שמישהו שם הבין דבר או שניים, והוא הבין אותו שלושים או ארבעים שנה לפנינו. אבל על כך, מן הסתם, בשבוע הבא.