ססר איירה הוא איש של סתירות. מצד אחד, מדובר בסופר שפירסם יותר מ-60 ספרים. מצד שני, רק כארבעה מהם תורגמו לאנגלית; הוא כמעט אינו מוכ-ר מחוץ למולדתו ארגנטינה, אבל נחשב בעיני רבים לכותב הארגנטינאי בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בפרס נובל; הוא כותב סיפורים ללא הרף, ובד בבד טוען שלספרות בימינו אין יותר מה לחדש. קריאה בספרו המפורסם ביותר, "כך הפכתי לנזירה", שרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר בתרגומה של אורית קרוגלנסקי, מקצינה עוד יותר את הניגודים באמנות של איירה. מדובר בספר דקיק מאוד שמהתל בקורא ללא רחם. שם הגיבור הוא ססר, שכמו המחבר נולד בקורונל פרינגלס שבפרובינציית בואנוס איירס. בעוד הסביבה מתייחסת אליו כילד, ססר רואה את עצמו כילדה - ולכן חושב ומדבר בלשון נקבה. העלילה נפתחת בסצנה ביזארית בדוכן גלידה, ובה אביו של ססר מכריח אותו לטעום גלידה מקולקלת ולבסוף מתפרץ באלימות על בעל הדוכן. לאחר מכן נע הסיפור בין אשפוזו של ססר, כליאתו של האב ועלילותיו של ססר בבית הספר, עד לקינוח - סיום שערורייתי ומפתיע שמותיר את הקורא פעור פה. מסתורין מכשף גם בחייו ובהתנהלותו הציבורית כסופר איירה בן ה-60 לא מתייחס למוסכמות כלשהן, ולכן, אולי, נחשב לאניגמה מהלכת. למעשה, ספריו עד היום הם חלק מפרויקט ספרותי שאפתני שהחל בו ב-1975. מטרת הפרויקט היא לערער על הספרות הריאליסטית השגרתית, כיוון שלשיטתו של איירה כל היצירות כבר נכתבו ואין אפשרות לחדש. בהתאם לרוח זו, סיפוריו נעים כמטוטלת בין אפיזודה אחת לשנייה, לעיתים קרובות הם בעלי מימד סוריאליסטי משמעותי ואינם מתחשבים בנרטיב מסודר. על נקודת הפתיחה של איירה כסופר כתב המבקר מרסלו באלבה ברבעון המקוון "Quarterly Conversation": "כמו מספרי הסיפורים הפרה-היסטוריים, איירה מודאג פחות אם הסיפור יהיה נאמן למציאות ודואג יותר לכך שגרעין הכישוף של המסתורין יעמוד במרכז העלילה". בראיון ל"ישראל היום" מאשש איירה את ההנחה לגבי החריגות שלו בנוף הספרות ומתבטא לגבי כתיבתו יוצאת הדופן. "'כך הפכתי לנזירה' הצליח כל כך כי לדעתי זו אחת הנובלות המוזרות ביותר", הוא אומר מביתו שבבואנוס איירס. "המוזרות מועטה מדי בעולם שלנו וכל ההצלחות הגדולות שייכות לספרות הקונבנציונלית, אבל כשמישהו מחטט בנובלה שלי הוא תמיד מוצא עוד משהו מעבר למוזרות". "לא יודע למה" כמו כותבים רבים, גם איירה החל את דרכו בספרות בתרגום ספרים מצרפתית ומאנגלית. העובדה שאת ספריו שלו ממעטים לתרגם מעלה השערה שמא איירה סולד מתרגום, אבל הוא מבהיר: "את 'כך הפכתי לנזירה' תירגמו לעשר או ל-12 שפות, שזה לדעתי מוגזם ונדיב מאוד. עם זאת, אין לי שום בעיה עם תרגום ועם מתרגמים, כי אני אף פעם לא קורא את התרגום של ספריי. למעשה, אני אף פעם לא קורא ספרים שכתבתי". בעבר אמרת כי אינך "סופר של רומנים" אלא "אמן שבמקרה כותב ספרים". כיצד זה מתבטא כשאתה רוצה לספר סיפור- "אמרתי את זה בעבר ואני לא ממש מרגיש מחויבות למילים האלו. אני לא פוליטיקאי, למזלי. אני חושב שבכך שאמרתי שאני 'אמן שכותב נובלות' רציתי להפוך את עצמי לאדם חשוב. זה אינטרסנטי וחסר תכלית". אחד הדברים המתעתעים ביותר ב"כך הפכתי לנזירה" הוא הבלבול המגדרי, האם הגיבור הוא ילד או ילדה. לשם מה נוצר הערפל הזה- "הנובלה הזו נכתבה בכמה ימים, וכל מה שכתוב בה זרם בלי הסבר. אף פעם לא יכולתי לענות על שאלות ששאלו אותי בנוגע לספר הזה. הייתי יכול להמציא את התשובות, אבל יהיה להן אותו ערך שנתנה הביקורת לנובלה". ומה לגבי שם הספר? האם ההתנזרות היא של הגיבור מחייו- "מבקרים רבים מתאמצים למצוא הסבר לשם הספר ורבים מהם מספקים הסברים גאוניים. ההסבר שלך על התנזרות מחיים הוא טוב מאוד ומוצא חן בעיניי, אבל כל מה שאני יכול לעשות זה לצרף אותו לרשימת שאר ההסברים". לאיזו ספרות נחשפת בצעירותך- "בעיקר ספרות צרפתית וספרות סוריאליסטית. בנוסף, היה גם תמיד בורחס (הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס - ע"ל) שזו ספרות משל עצמה. היתה לי ילדות של ילד קורא, כלומר שונה משאר הילדים בגילי. בקשר לילדותי, אני מסכים עם פרוסט שכתב: 'הימים אשר חיינו בעומק יתר הם הימים שבהם שכחנו לחיות וקראנו ספרים". נראה שיש שני סוגים של סופרים דרום-אמריקנים: הראשון דבק בזהות לטינית ברורה והשני מאמין בכתיבה אוניברסלית. אתה שייך לסוג השני- "אינני יודע. עם זאת, אני חושב שהסופרים הדרום-אמריקנים חושבים שזר אף פעם לא יכול להבין את המציאות כפי שהם רואים אותה. לכן הם יכולים להיחשב אוניברסליים, כמו בורחס".
