טס בדרכו

"צריך לטפס את ההר הזה. זה אתגר קשה, טיפוס בזווית של 60-45 מעלות, לפעמים בשלג, אבל זה שווה את זה. למעלה יש אנדרטה וכשאתה מגיע לשם אין מילים שיכולות לתאר את זה. אתה מסתכל על הנופים המדהימים של הקרפטים, מביט למטה ורואה דרדרת של סלעים וחלקי מטוס שעדיין נשארו שם ומייד עוברת בך צמרמורת ורגשות מציפים אותך. לעמוד שם ולהגיד קדיש - זו סגירת מעגל. התרגשות שקשה להסביר במילים". כך מספר בקול רועד ר', אחיו הצעיר של אורן כהן ז"ל שנספה עם חמישה אנשי צוות נוספים בהתרסקות מסוק יסעור ברומניה, על צלע הר הקרפטים, ב־26 ביולי 2010. בדיוק שנה לאחר מכן, הגיעו לאותו מקום לכבד את ההרוגים עשרה חברים ישראלים, ובהם גם ר'.

אורן היה בן 24 במותו ור' בן 22. "מכיוון שנולדנו בהפרש קטן יחסית החיים שלנו היו במסלול משותף. היו חוגים משותפים, חוג החברים היה משותף, התנדבנו במועצת הנוער העירונית יחד, יצאנו לבלות יחד, אהבנו מאוד ללכת להופעות רוק", מספר ר', שמשרת כיום בגף הטכני של טייסת "דורסי הלילה", שבה שירת אחיו, ובתפקיד מכונאי מוטס, שבו שירת אחיו לפני מותו. אביהם שירת גם הוא באותה הטייסת במשך שנים ארוכות. האחות הקטנה ד' עומדת גם היא להתגייס בחודשים הקרובים לחיל האוויר.

את הדרך למערך הטכני של חיל האוויר עשו אורן ור' בבית ספר טכנולוגי ובעתודה. דרכיהם של האחים המשיכו להצטלב עם גיוסו של ר' לאותה טייסת. לפי ר', "כמו בכל דבר, היו לזה צדדים חיוביים יותר ופחות. מכיוון שהייתי דור ממשיך ציפו ממני ליותר, והוא היה אחראי עלי". 

 

שונה בנוף של הטייסת

ר' היה עם אורן גם בהכנות למשימה ההיא ברומניה. לאותה טיסה איומה, מגלה ר', אמור היה גם הוא להצטרף, אולם הוא לא נסע בסופו של דבר משיקולי כוח אדם. "הוא היה מבסוט לגמרי מהנסיעה הזו. זה משהו מיוחד לעשות, טיסת אימונים מהסוג הזה. יש תחושה של משימתיות. לטוס למדינה זרה, לפגוש דברים אחרים, ללמוד על טופוגרפיה שונה, מזג אוויר שונה. צריך להבין, טיסה זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלנו, יש מושג בחיל האוויר שנקרא 'חדוות טיסה', שאתה באמת נהנה מזה. והיה לו את זה בגדול", מתאר ר'. 

מדליקים נרות על צלע ההר שבה התרסק המסוק

"ביום התאונה הייתי ראש צוות בטייסת והתקשרו אלי שצריך להפסיק את העבודה ולהתרכז באזור התדריכים. הרגשתי שמשהו לא בסדר. לקחתי את החיילים לשם ולי קראו למשרד של מפקד הגף בטייסת. היו שם המפקד הישיר שלי והסגן שלו. הם הסבירו לי שאבד הקשר עם המסוק שאחי היה עליו. שאלתי על המערכות של המטוס ומה זאת אומרת אבד קשר? יש רדיו, מערכות מכ"ם, תקשורת לוויינית. הם אמרו שאולי יש באמת תקלה, אולי נמצאים בין הרים ואין קליטה, אבל שום דבר לא בטוח", נזכר ר' בכאב. "התיישבתי בחוץ, ניגש אלי מי שהיה המפקד והתחיל לדבר איתי ולהכין אותי שיכול להיות שקרה הנורא מכל, שיכול להיות שאחי נהרג, אבל לא רציתי להפנים. ביקשו ממני ללכת הביתה, ללכת להיות עם המשפחה. דווקא רציתי להישאר. חשבתי שהתשובות יגיעו הכי מהר לטייסת, אבל שיכנעו אותי שעדיף שאלך להיות עם המשפחה". 

בבית, הוא נזכר, "למרות שלא היתה הודעה רשמית, אבא שלי, שיש לו ניסיון, הבין וידע מה הפירוש של 'מוגדרים כנעדרים'. הוא כבר דיבר על זה שנשארו לו שני ילדים. אני התרגזתי, אמרתי 'מה פתאום'. זה היה שלב של חצי הכחשה. אחי הוא החבר הכי טוב שלי, לא רציתי להאמין. רק לקראת הבוקר כבר ידעתי שזה הכיוון, שאחי נהרג, שאין יותר תקווה".

אחיו ואחותו של אורן, לצידו. השירות מתחבר להנצחה

"אורן היה בן אדם משכמו ומעלה, אדם חריף, שונה בנוף של הטייסת, חד", מספר ר' על אחיו הגדול, "היתה לו יכולת מיוחדת שכשאנשים היו באים להתייעץ איתו, הוא לא היה אומר להם מה לעשות אלא שואל שאלות מנחות, שבסופו של דבר היית מגיע לתובנות לבד. הוא היה אבא של החיילים בטייסת. היה לו ידע בהרבה מאוד תחומים, מסוג האנשים שהולכים לישון עם ערוץ ההיסטוריה או נשיונל ג'יאוגרפיק פתוח. היה הרבה מה ללמוד ממנו".

כדרכו בחיים, ר' המשיך במסלול שהתחיל אחיו והפך גם הוא למכונאי מוטס. "במהלך ימי השבעה מישהו אמר שזו עלולה להיות מכה קשה להורים אם חס וחלילה יקרה לי משהו, וגם לחיות יום־יום עם הפחד שגם הבן השני מסכן את חייו זה לא פשוט. רציתי לקחת צעד אחורה, להתמקד בשנת האבל ולעשות חושבים. בסופו של דבר, שנה אחרי התאונה בחרתי לעשות את הקורס ולהיות מכונאי מוטס. האמנתי שיועדתי לזה. פתאום זה התחבר לנושא נורא ערכי, למורשת של אורן, להנצחה שלו. הידיעה שאחי הקריב את החיים שלו ועכשיו צריך להמשיך ולעשות משהו משמעותי, להציל חיים, יש בזה סגירת מעגל". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו