חזקים ביחד

הם כמו משפחה גדולה. 300 אבות שכולים, שהתכנסו ליום מיוחד שכולו תשומת לב, מילה טובה, חיבוק ופינוק - רק עבורם. באולם הכנסים של מלון דן פנורמה הם מאזינים להרצאתו של ד"ר טל בן שחר, והוא מדבר על אושר ואיך אפשר למצוא אותו, ומאחוריו מוקרנת שקופית עם המשפט "שא פניך אל אור השמש, ולא תוכל לראות את הצל". ודווקא שם, כשהם קשובים כל כך למסרים החשובים שעוברים אליהם, ישובים סביב שולחנות ולבושים בחולצות שעליהן מודפס צמד המילים "אבא בכ־בוד", הולמת בחוזקה המסה הגדולה הזו של השכול הישראלי, כאילו כל אב הוא אובדן ומלואו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מסה של מאות אבות שגידלו בנים לתפארת ואיבדו אותם במלחמות ישראל השונות. מאות זוגות עיניים שדוק של עצבות ניבט מהם, גם עשר שנים מאז "שקרה לנו המקרה". ככה הם מכנים את האובדן, לא קוראים לילד בשמו, כאילו יודעים שהוא לא יענה להם. באופן טבעי מתהווה לה החלוקה לוותיקים ולחדשים במשפחה המיוחדת, שהתרחבותה מצערת תמיד את בניה, משפחה שמבינה ויודעת את מה שזר לא יבין, גם אם מאוד ישתדל.

והם יודעים לספר, הוותיקים, את מה שיענקל'ה רוטבליט כתב בכנות, ש"הזמן הוא לא רופא, הוא רק מביא הקלה", והחדשים, "אבות צוק איתן" מכנים אותם כאן, שמתמודדים רק כמה חודשים בודדים עם האובדן, כמהים להקשיב למנוסים מהם, לקבל מהם את הגושפנקא לחייך, ליהנות, להמשיך הלאה. 

שחר יאורי, אביו של סמ"ר עמית ז"ל, הגיע כל הדרך מירושלים, ועירית אורן גונדרס - יו"ר עמותת "אור למשפחות" שאירגנה את היום המיוחד הזה - מספרת שבגללו האירוע הזה התרומם. אשתו עינת היא שביקשה מעירית להפיק לאבות יום שכזה, כי "אנחנו הנשים, קל לנו יותר, ללא ספק. אנחנו וורבליות ומדברות יותר, אנחנו משתפות, שואבות כוח זו מזו, אנחנו יודעות לפרוק כאב ולתמוך זו בזו. הגברים שלנו הם אלה שהולכים לאיבוד לגמרי. דיברנו בינינו לבין עצמנו, אימהות מצוק איתן, והרבה מהנשים התלוננו על הזוגיות שאבדה, על גברים שלא יוצאים בכלל מהבית ומכונסים בעצמם, לא חולקים את הקושי, כאילו מתביישים להגיד לעצמם ולסובבים אותם 'קשה לי', כאילו לא באמת יודעים איך לצאת מתוך מערבולת ההתעסקות בשכול".

והוא משתדל, שחר, לחייך בכוח, ומתמסר בביישנות לכל מה שיש ליום הזה להציע לו: ספרים מקצועיים וקוסמטיקאיות, מסאז'ים, עמדות מניקור, טיפולי רפלקסולוגיה - כל אלה עמדו לרשות האבות במהלך הבוקר, כולם כולל כולם הגיעו בהתנדבות. וגם סדנת יין "כי אין כמו יין לחבר ולשחרר" וסדנת תיפוף מיוחדת של יעל ניר האנרגטית ומתנות לרוב המורעפות על האבות.

אבל כשנשב מחוץ לאולם ההרצאות והוא יראה לי את תמונותיו של עמית בטלפון הנייד שלו, ואת תמונות אתר ההנצחה שמוקם בערבה לזכרו של הבן, ויספר איך בחודש שעבר כבר היה אמור להיות חייל משוחרר שכל עתידו פתוח בפניו, הקול שלו נסדק ועיניו מתמלאות בדמעות, והוא משתדל להשתלט ולהתגבר על המעבר שבין דמעות קטנות שממסכות את העיניים לבין בכי של ממש. והוא לא באמת מצליח. איש גבוה וחסון שנשבר. אבא שבנו בכורו אבד לו במלחמה הארורה. "אני משתדל לתפקד כי אין לי כל כך ברירה. קם בבוקר, והולך לעבודה, שזה עוד טוב, כי שמעתי על הרבה אבות שעזבו את העבודה. ויש לי עוד שני ילדים בבית בני 18 ו־16 שצריכים אותי. אני משתדל שהשיגרה תהיה עמוסה אבל הקושי הוא עצום. החוסר הוא בלתי נתפס. עשיתי כל כך הרבה ספורט לפני שעמית נפל, היום אני בקושי רוכב על אופניים עם הבן הקטן שלי, לא מסוגל לחזור לאינטנסיביות הזו. מאז שעמית נפל אנחנו לא יושבים לאכול לבד בערבי יום שישי. זה תמיד יהיה עם משפחה או עם חברים. הקשבתי לד"ר טל בן שחר בהרצאה שלו, הוא אמר שהוא לא יגיד לנו 'הכל לטובה ומה שקרה הוא לטובה', אבל הוא כן המליץ להשתדל להוציא את המיטב ממה שהמציאות הקשה שלנו מציעה לנו. אז אני משתדל. אין סיכוי שלפני חצי שנה הייתי בכלל חושב שאני אגיע ליום כזה שהוא קודם כל שמח, וכולו על טהרת ה'תעשו חיים, תאכלו טוב, תתפנקו, תבלו, מגיע לכם'. אני פוגש פה את האבות הוותיקים, מתבונן בהם, מקשיב להם ומבין שזה אפשרי. שהחיוך אפשרי, שאפשר להמשיך הלאה".

כמו סכין נעוצה בבטן

דודו ברק מהרצליה הוא אביו של סמ"ר איתן ברק, ההרוג הראשון של מבצע צוק איתן. פניו זורחות אחרי טיפול קוסמטי מהיר הכולל פילינג ומסיכה והוא מתבדח על העניין, מרשה לעצמו ליהנות. "מה שקורה פה זה פשוט נפלא. אנחנו הגברים, יש לנו תדמית כביכול יותר קשוחה, אבל זה רק בגדר כביכול. דווקא אותנו צריך לעצור לרגע, ודווקא לנו צריך להזכיר שמותר קצת להשתחרר ולחייך. מה שעירית עשתה פה בחוכמה רבה, זה לגעת בכל הצדדים הטובים והיפים של החיים. גם אני וגם אשתי קיבלנו החלטה ברגע הכי קשה וכואב של סיום השבעה שאנחנו ממשיכים קדימה עם החיים, כי ככה בדיוק חינכנו את איתן, תמיד עם הפנים קדימה. אני בחרתי לחזור לעבודה באופן מלא ואני משתדל לתפקד, אבל האובדן הזה של איתן, הוא יושב לי בתוך העצמות ואני לא יכול להתנתק אפילו לדקה מהילד שהיה לי, מהדמות המרשימה שהוא היה, מההומור המשובח שהיה לו. החוסר שלו מורגש בכל יום, בכל שעה בכל דקה וזו התמודדות יומיומית עם הכאב, ולכן יום כזה הוא בהחלט מנחם".

יורם טל, אביו של סרן עמרי טל ז"ל שנפל במבצע צוק איתן, ודודו הכירו באירוע אחר של עמותת "אור למשפחות" ומאז הם בקשר, יוצאים גם בזוגות, עם נשותיהם. שני זוגות, שני אובדנים, שותפות גורל אחת. "אני יכול לדבר עד מחר עם חבר טוב, שהוא מתעניין ואכפתי, אבל זה לא אותו דבר", אומר טל. "זה פשוט לא אותו תדר שאנחנו חיים עליו מאז שקרה לנו המקרה. היום הזה הוא מבחינתי אתנחתה מאוד חשובה. לי אישית היום הזה העניק הפוגה מהתחושה המאוד כבדה שאני נמצא בה. אני חי תחת מועקה מתמדת וכבדה, זה כמו להסתובב עם סכין שנעוצה לך בתוך הבטן והיא לא מרפה לרגע, נועצת שוב ושוב, מכאיבה ללא הפסקה. אנחנו עוברים פה מפעילות אחת לשנייה בקצב מהיר וזה נהדר מבחינתי, כי הבנתי מהר מאוד שאני לא יכול להרשות לעצמי זמן פנוי ומנוחה לנשמה, דברים שכל בן אדם רגיל היה מייחל לעצמו".

שמוליק גוטליב, אביו של סמ"ר מתן גוטליב, לוחם מגלן שנפל בצוק איתן, לקח יום חופש מעבודתו: "מה שקשה באמת זה לקבל את ההחלטה להגיע, ולהתעמת עם המציאות שלך. אם אתה מגיע אתה למעשה פוגש את המשפחה הזו, שאתה לא באמת רוצה 'להתחתן' איתה, שאתה לא מבין איך הצטרפת לשורותיה, למרות שאתה רואה פה בעצם את מיטב הגברים של ישראל. אומרים שהנופלים הם מיטב הנוער שבגר, אבל מי גידל אותם אם לא מיטב האבות? כולנו שירתנו פה ביחידות קרביות, היינו במלחמות, למזלנו המוות פסח עלינו והבאנו ילדים לעולם, גידלנו אותם על אהבת הארץ, ואיבדנו אותם. ככה הסתובב לו הגורל. אני שואב הרבה כוח מהאבות הוותיקים, מנסה לקבל מהם עצות איך להתמודד עם הכאב, יודע שמה שעובד אצל מישהו אחד, יכול מאוד להיות שיעבוד גם אצלי".

מימין: דודו ברק, שמוליק גוטליב, יורם טל. הוותיקים קוראים להם "אבות צוק איתן"  //  צילום: קרן עבאס

"פה אני הכי נטול מסיכות"

עירית, יו"ר העמותה, לא חלמה שתקים עמותה שכל כולה עסוקה במוטו: "ודבקת בחיים". היא סגן אלוף במילואים, ובתפקידה האחרון היתה ראש ענף כוח אדם של חיל הנדסה קרבית. אחרי פעילות של שמונה שנים של העמותה שלה היא יודעת לספר ש"אהבת החינם שאני וכל מתנדבי העמותה משתדלים לתת להם, היא בפירוש דבר מחייה, ההורים מתרגשים ממנה, מבינים שלא שוכחים אותם. את הילד שלהם שטמון באדמה אני לא אוכל להחזיר להם, אבל אני לא רוצה שחייהם יהיו מערכה של הישרדות. חשוב לי שתהיה להם משמעות. אני כבר יכולה להוסיף את המסקנות שלי לחקר ההיסטוריה של השכול. שלושה תרחישים עלולים לקרות במקרים של נפילת הבן: זוגות מתגרשים ולצערי הרב זה קורה לא מעט, הקריירה של מי מההורים מתרסקת, והגרוע מכל, הורים רבים - בריאותם נפגעת והם מתמודדים עם מחלות קשות. ולכן חשוב לי לשמח אותם".

עירית עם האבות ביום הכיף. המוטו: "ודבקת בחיים"

"מתברר שהרבה יותר אבות התאבדו על קברי בניהם, זה לא קורה אצל אימהות", היא מבהירה. "במשפחה שכולה לא האמא היא החוליה החלשה. האבות הם אלה שזקוקים לפתוח ולשחרר כי הם כל הזמן במצב של דום שתיקה".

את אבות צוק איתן היא הצליחה לגייס לאירוע גם דרך קבוצת הווטסאפ של דוד כחלון, אביו של סמ"ר אליאב אליהו כחלון שנפל בצוק איתן. כחלון מפעיל קבוצה שכזו של הרבה מהורי צוק איתן. "אני הגעתי כל הדרך מצפת היום. לפני חודשיים בדיוק הבת שלי קיבלה מ'אור למשפחות' מלגת לימודים באירוע יוצא דופן. הגעתי לפה אחרי שהיחסים ביני לבין אשתי היו מתוחים בגלל ויכוח שהיה לנו, בכלל מאוד מתוח מאז שהבן נפל. דיברתי פה עם אחד ההורים הוותיקים, שיתפתי אותו והוא הרגיע אותי. אמר לי 'כחלון, תזרום איתה, תבין אותה, כל אחד מבני הזוג לוקח את השכול בצורה אחרת', וככה בבת אחת הכל נפתר בינינו. הוא היה שם כדי להסביר לי את מה שהוא כבר יודע כי הוא ותיק. אני מגיע לפה ושמים לי מסיכה קוסמטית על הפנים, ואנחנו צוחקים מהעניין, שולחים תמונות לאישה, אבל בעצם פה אני הכי נטול מסיכות שיש ויכול להרשות לעצמי לבכות ולצחוק בנחת, אני יכול להרשות לעצמי להיות פשוט כחלון, אבא של אליאב, בלי להתנצל או לחשוש".

אורי, אביו של סגן פז אליהו ז"ל מקיבוץ עברון, שנפל בצוק איתן, מודה ש"אני חוזר לקיבוץ שלי אחרי יום כזה כשאני מלא בחוויות. ניקיתי את הראש כמו שצריך והתחושה היא שכולם פה באותה סירה, והביחד הזה מעניק כוח. אנחנו לומדים כל יום מחדש איך להתנהל בתוך הדבר הזה שנקרא שכול, והכי חשוב זה שנדע לקחת אוויר. היום הזה בהחלט נתן לי אוויר".

את היום המיוחד חותמת הרצאתה של הקומיקאית דינה אור. גם היא עולה על הבמה בהתנדבות, מצליחה להצחיק את האבות הישובים סביב השולחנות. בסוף היום הם משוחררים יותר, מרשים לעצמם להתגלגל מצחוק, אולי אפילו יחזרו הביתה עם החיוך הזה.

כשאור יורדת ממנה היא נרגשת, על סף דמעות. "חשבתי שאני אצטרך להלך פה בין הטיפות, אבל לשמחתי יש פה גברים חזקים מאוד. ראיתי להם את העצב בעיניים אבל לא ראיתי ייאוש, אלא הגנה. אם הם לא היו מוגנים הם לא היו באים לפה. היו פה הרבה שצחקו בקולי קולות, והיו כאלה שכאילו היה להם קשה עם זה, אבל הם צפו באלה שצחקו ובפעם הבאה הם כבר ירשו לעצמם לצחוק בלי רגשות אשם. אין כמו צחוק והומור כדי לטפל בכאב".

"כבר בימי האבל הרשיתי לעצמי להתבדח", ניגש אליה זאביק רובל, אביו של סמ"ר בניה רובל שנפל בצוק איתן גם הוא. "זו היתה הדרך שלי להתמודד עם מה שקרה, וככה היה גם היום, תשאלי פה את החבר'ה כמה צחוקים עשינו. כשאני עם עצמי לבד באוטו, אז מגיעות הדמעות, אבל רוב הזמן אני מעדיף לצחוק, בשביל הילדים הנוספים שיש לי, בשביל הנכדים שלי. הדמעות מציפות אותי בשניות, אותי, שמעולם לא בכיתי, גם כשחוויתי את הקשיים הכי גדולים במהלך חיי. 

"עכשיו אני מרגיש שאני רוצה להישאר פה. בחיי שלא בא לי לחזור הביתה או לעבודה. אני רוצה להישאר פה ולספוג עוד קצת מכל הטוב הזה שמוצע לי. סדנת התיפוף היתה מעולה בשבילי, כל הזמן אמרו לי 'אתה חייב לעשות פעילות גופנית' ועניתי לכולם 'איך אני אעשה פעילות גופנית כשהבן שלי שוכב בתוך ארון?' היום אני מבין כמה זה חשוב, וזה עוזר לי לאוורר את כל התחושות הקשות".

זאב ולנשטיין, ששכל את בנו רב"ט אלעד בנובמבר 2000 בפיגוע, עדיין פוקד את קברו בכל יום שישי, 15 שנה אחרי שהאסון פקד אותם. "ניגשו אלי פה כמה אבות חדשים", הוא אומר מתוך כאב שרק לכאורה היטשטש, "ואני אומר לכולם את מה שלמדתי דרך בשרי, גם מניסיונם של הורים שכולים: "אנשים לא אוהבים לראות מולם פנים עצובות. אנשים אוהבים אנשים מחייכים. תחייכו חבר'ה ותוציאו את המיטב מהגרוע מכל שקרה לכם. וכמה שזה קשה, ונראה בהתחלה בלתי אפשרי, תבחרו בחיים. זה בדיוק מה שהבן שלכם היה מבקש עבורכם".

 צילום: איתמר גולןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו