אבי ועדי לן, השבוע // צילום: פיני סילוק // אבי ועדי לן, השבוע. "הכל התרחש כל כך מהר ובקיצוניות, שהיינו בחוסר שליטה מוחלט"

אבי ועדי לן מציגים: סטטוס של יום חדש

"זה היה כוח מטורף, משכר במובן הטוב. הרגשתי שאין אדם בעולם שאני פוחד ממנו" • ואז, בלילה אחד, ראו אבי ועדי לן איך פייסבוק סוגרת את מפעל חייהם, "סטטוסים מצייצים", כשנודע כי פירסמו פוסטים בתשלום • עכשיו הם אוספים את השברים ומנסים להמציא את עצמם מחדש

חגיגות החמש לפעילותו של דף הפייסבוק "סטטוסים מצייצים" היו מרהיבות. מרכז הקונגרסים בירושלים יזם תערוכה בשם "ציוצי האומה", שבה הוצגו עשרות מהסטטוסים שהופיעו בדף והרעישו, הצחיקו, ריגשו, הכעיסו, בידרו או קוממו את הרשת ואת המדינה כולה. מחאת המילקי, מחאת שיר הסלפי בפסטיגל, 20 אלף איש שבאו להלווייתו של החייל הבודד שון כרמלי - אלה רק מקצת מההישגים שהוצגו בתערוכה.

בני הזוג אבי לן ועדי בנטוב לן, מקימי ומפעילי הדף, הרגישו כמו חתן וכלה ביום חופתם. הם נעטפו בהרבה אהבה והערצה ונשאו נאומי תודה, שואפים מלוא הריאות מאוויר הפסגות. אבל בדיוק יומיים לאחר מכן, כשהתפרסמה הידיעה שהשניים קיבלו תשלום עבור פרסום סטטוסים, ללא ידיעתם של 720 אלף עוקבי הדף - קרס מפעל חייהם על ראשם בן רגע. חברת פייסבוק הסירה את הדף ואף חסמה את חשבונותיהם האישיים של בני הזוג למשך חודש.

"זה כאילו אתה הולך ברחוב ופתאום נופל עליך מטאוריט מהשמיים", אומר אבי לן (55) כשהוא מנסה לתאר מה עבר עליו ביום ההוא, לפני שלושה חודשים. "הייתי בהלם. לא הבנתי מה קורה סביבי. התקשורת התייחסה לעניין בטירוף, כאילו ישראל הופצצה על ידי איראן. הכל התרחש כל כך מהר ובקיצוניות, שהיינו בחוסר שליטה מוחלט.

"מרגע הפרסום על התשלום עברו כמה ימים עד הסגירה הסופית של הדף. בזמן הזה לא היתה לנו שום יכולת לנהל את מה שקרה או אפילו לנסות להבין את המצב. כל אחד לידנו יעץ לנו משהו אחר, וכולם אמרו לנו שעשינו טעויות.

"בסוף, אחרי סגירת הדף, היינו הרוסים. הרגשנו שהובסנו. ועדיין היו שאמרו לנו 'תפסיקו להתבכיין'".

"אני חושבת שהבנו באמת את גודל התופעה של סטטוסים מצייצים רק כשהדף ירד", מוסיפה עדי (56). "התופעה היתה עצומה, בכל קנה מידה. וקולות ההרס שלה החרישו את האוזניים שלנו. היינו המומים למראה האימפקט של הדבר הזה. ישבנו שבעה על הדף, כי אינספור אנשים באו אלינו הביתה לנחם אותנו. אבדה כל פרופורציה.

"באחד הלילות צפינו במהדורת חדשות הלילה בטלוויזיה, ובתחתית המסך רצו כותרות היום, על אובאמה ועל נתניהו ועל הזוג לן שנחסמו חשבונותיהם בפייסבוק. כאילו, וואט דה פאק? מה שחווינו מהתקשורת היה, לתחושתי, כמו אונס". 

אבי: "היה פה לינץ' תקשורתי מטורף וחסר תקדים. עברנו התעללות, גם מפייסבוק וגם מכלי התקשורת. עכשיו אנחנו בפוסט־טראומה. עדי לא יצאה מהבית חודש והפסיקה לאכול שלושה שבועות. אנחנו קוראים לזה דיאטת צוקרברג". 

ועדיין היתה סיבה לכל זה. קידמתם סטטוסים בתשלום. 

אבי: "נכון, והודיתי בזה. אבל חשוב מאוד להבין את ההיקף. התפרסמו אצלנו במהלך חמש שנים 35-30 פוסטים שמישהו שילם עבורם. ספרנו. 35-30 פוסטים מתוך 35 אלף פוסטים שפירסמנו במהלך השנים. אלפית. כמות כל כך קטנה. זניחה".

עדי: "פירסמנו אך ורק פוסטים של חברות מסחריות, באמצעות משרדי פרסום. פוסטים ממותגים. לא של אנשים פרטיים".

אבי: "אלה היו פוסטים ויראליים, שהשתלבו טוב ונכון מבחינה תוכנית בדף שלנו. למשל, קמפיין 'בעד עצמי', קמפיין חברתי של 'דאב' שהשתתפה בו שרית חדד או הקמפיין של 'פנטן' לעידוד תרומות שיער עבור פאות לחולות סרטן. הם מעולם לא התחזו לפוסטים אישיים או חברתיים או כאלה שתקפו אדם או גוף כלשהם. היו סרטונים של חברות למשקאות קלים או סרטונים בנושא מיחזור. נכון שלא כתבנו שזאת פרסומת, אבל הנחנו שהגולשים יבינו, וגם אם לא, לא יקרה שום נזק.

"בתוך כל המתקפה עלינו אנשים התחילו לחשוב שאולי גם הפוסטים הביקורתיים היו בתשלום. אני מוכן לעבור בדיקת פוליגרף ולהוכיח שזה לא מה שהיה. כל הסיפורים החברתיים והפוסטים על עוולות נגד הציבור היו אותנטיים".

ידעתם שמבחינת פייסבוק אתם עושים דבר אסור?

אבי: "לא היינו בטוחים. ידענו שבתקנון כתוב שאסור לקדם סטטוסים בתשלום, אבל ראינו שכולם עושים את זה. חשבנו שהם יודעים שמקודמים אצל כולם סטטוסים בתשלום ובוחרים להעלים עין. דוגמניות, שחקנים, ידוענים, אנשים בכל העולם משתמשים בפייסבוק כדי לקדם מותגים, שלהם או של אחרים.

"אם דוגמנית מפורסמת מצטלמת עם שעון של מעצב, היא לא עושה לו פרסומת? בטח שכן, והיא מקבלת עבור זה עשרות אלפי דולרים, ומקבלת גם המון כסף כדי ללכת לאירוע השקה ולפרסם אחר כך את התמונה בפייסבוק שלה".

עדי: "ידענו שזה אסור. הכעס של הציבור עלינו נבע מכך שלא יידענו אותו איזה סטטוס הוא ממומן. אבל לא יכולנו לעשות את זה, כי אז פייסבוק היו יודעים. בקיצור, מלכוד".

אבי: "ושוב, אלה היו סטטוסים מסחריים, וכולם עושים את זה. כולם משלבים תוכן ממומן, בפייסבוק ומחוצה לו. כולל כלי התקשורת, שתקפו אותנו ללא רסן ושברו כל שיא של צביעות. זה הרגיש כאילו אתה חוצה מעבר חציה ברמזור אדום עם עוד עשרים איש, ורק אותך עוצרים ורוצים לשלוח לכלא. ובינתיים, כל אלה שחצו יחד איתך באדום מצקצקים בלשונם ואומרים, 'מגיע לו', 'איך הוא העז', 'עבריין'.

"במשך חמש שנים ניסו להסביר את התופעה הזאת של סטטוסים מצייצים. ניסו להסביר איך יכול להיות שיש אדם שמשקיע בזה את כל כולו, צובר המון כוח, ואין לו שום מניע נסתר. כל הזמן חיפשו את האג'נדה הנסתרת. וכסף הוא התשובה הכי קלה. זה שולח אנשים למקום שהם מכירים. הנה, בגלל כסף האיש הזה ישב במרתף הבית שלו במשך חמש שנים וליקט וערך סטטוסים. העניין של הכסף סידר פתאום את הדברים".

"כל הזמן חיפשו אג'נדה נסתרת"

כיכר עיר וירטואלית

אבי לן הוא פנים מוכרות בתקשורת. 20 שנה עבד ב"ידיעות אחרונות", מהן 14 כעורך המוסף היומי. אחר כך היה העורך הראשי של אתר nrg, בימים שבהם היה שייך ל"מעריב". עדי עבדה שנים רבות בתחום השיווק ויחסי הציבור, בעברה הרחוק היתה שחקנית תיאטרון.

הם ביחד תשע שנים. פרק ב' שאליו הגיע אבי עם שלושה ילדים, הצעיר שבהם חייל, ועדי עם בן אחד, היום בן 22.  

בתחילת דרכו היה סטטוסים מצייצים אמצעי למינוף חברה שהקימו בני הזוג, לייעוץ ולקידום עסקים ומותגים באינטרנט, תוך כדי שימוש בכלים של מדיה חברתית. "חשבנו לעשות משהו שימצב אותנו כאנשים שעושים דברים מעניינים, שיראה עד כמה אנחנו מעודכנים", מסבירה עדי.

בפועל, אבי נשאב אל הפייסבוק, בעוד עדי ממשיכה לעבוד במשרד פרסום, בניהול מדיה חברתית של מותגים מסחריים, ללא קשר לסטטוסים מצייצים. "השקענו הרבה מאוד מהכסף שלנו בסטטוסים מצייצים", היא אומרת. "מלא כסף, המון חסכונות. במשך ארבע מחמש השנים עבדתי נורא קשה, כמו שלושה אנשים, כדי להביא כסף הביתה, אבל זה לא הספיק. בשנה האחרונה פרשתי מהעבודה והייתי ממוקדת רק בדף שלנו".

מלבד הסטטוסים הממומנים, הדף לא הכניס כסף?

אבי: "עשיתי מדי פעם הרצאות, מעט מאוד. עשינו שיתוף פעולה קצר עם יינות טפרברג ושיתוף פעולה עם אסם, שעבורם ניהלנו דף פייסבוק נפרד למשך שנה, באותו קונספט כמו סטטוסים מצייצים. זה היה גלוי וידוע, ונשמות טובות התחילו כמובן לחפש אם אני מעלה סטטוסים נגד המתחרים של אסם. החשדנות וחיפוש המניע הנסתר ליוו אותנו לאורך כל הדרך.

"כשהעליתי פוסט ביקורתי ויראלי על קורנפלקס של תלמה, מייד אמרו שבגלל שאני עובד עבור אסם אני מכפיש את תלמה. ולא היתה פה שום קונספירציה, לא קיבלנו שום תשלום, הפוסט היה אותנטי לגמרי. כמה חודשים אחרי זה היה פוסט ויראלי נגד אסם, שגם אותו פירסמתי, וזאת היתה ההוכחה האולטימטיבית שאני עובד ביושר, למרות שאסם היו לקוח שלי".

בזמן שעבדת עבור אסם התחייבת לא לפרסם עליהם בסטטוסים מצייצים מידע שעלול לפגוע בהם?

"לא. הם לא ביקשו ממני, ואני לא הייתי נותן לזה לקרות".

עדי: "היה ברור לנו שלא נוכל להרוויח מפייסבוק ורצינו לפעול מחוצה לו. כבר בתחילת הדרך השקענו כסף בבניית אתר בשם סטטוסים מצייצים, אבל בגלל נושאים טכניים, כמו שינויים באלגוריתמים של פייסבוק, הוא לא עלה. התחלנו לפתח אפליקציה, וזה נתקע כי נגמר לנו הכסף. כל הזמן חשבנו איך אנחנו מייצרים עיתונות חדשה, שלא כחלק מדף פייסבוק, והיינו במגעים עם כל מיני גורמים כדי לגרום לזה לקרות".

אבל ההיבט הכלכלי־עסקי לא היה הסיבה המרכזית לכך שאבי בילה במרתף ביתו צמוד למסך המחשב 18 שעות מדי יום. בתחילת הדרך פורסמו סטטוסים משעשעים או מרגשים. פרפראות, שנינויות, קוריוזים וחתלתולים מתכרבלים עם תינוקות. משם זה התפתח גם לנושאים חברתיים בעלי משקל, כאלה שעוררו דיון ציבורי והשפיעו על ניסוח סדר היום בישראל, או לפחות על שיחת היום בפינת הקפה בעבודה.

"נכבשתי בדבר הזה, שכל הזמן השתנה והתפתח לנגד עיניי", אומר אבי. "החברה הישראלית בנויה מהרבה מאוד שבטים. דתיים־חילונים, ימין־שמאל, אשכנזים־מזרחיים, תל אביב־פריפריה. וכל שבט אוהב להיות עם השבט שלו ולא לשמוע את השבט האחר. פייסבוק מאוד מחזקת את התכונה הזאת. הם סוגרים אותך בתוך קבוצת האנשים שדומים לך.

"ופתאום צמחה פה כיכר עיר וירטואלית, שהיתה המקום היחיד שבו נפגשים כל השבטים. ואני ערכתי וניהלתי את כיכר העיר. ידעתי שזה משהו חדש, שאין כמוהו בכל העולם, והוא שלי. הבנתי שיצרתי משהו שהוא בעל משמעות. הרגשתי שאני העורך הראשי של הפיד. שאני עורך את המיטב של פייסבוק. שאני דף הבית של פייסבוק.

"למרות כל המאמצים של פייסבוק לספק לך פיד מעניין, רובנו נתקלים בפיד שתשעים אחוזים ממנו הם משעממים. בסטטוסים מצייצים עבדתי על עשרת האחוזים הנותרים, המעניינים. הצפתי את הפוסטים היותר מעניינים, את הנושאים החמים בזמן אמת. בעולם מושלם, צוקרברג היה משלם לי על עבודת העריכה הזאת.

"אחד האירועים שמשקפים את העובדה שהיינו כיכר העיר היה בתקופת צוק איתן, כשחמאס איים במתקפת טילים גדולה על תל אביב - ואז התברר שמדובר בהשתלטות של האקרים פרו־פלשתינים על הדף שלנו למשך שעה ופרסום סטטוסים נגד ישראל". 

כבר תשע שנים יחד. "לא עברנו על שום חוק, אלא רק על תנאי שימוש" // צילום: מתוך האלבום הפרטי

לא תלוי באף אחד

את כוחו העצום של הדף קלט אבי לן לראשונה ביולי 2012. "פירסמנו בדף פוסט על סטודנט אתיופי שנתקל באלימות קשה מצד המשטרה בגלל מוצאו. השוטרים אמרו לו, 'כושי, תחזור לאפריקה'. מרגע פרסום הפוסט התחילה התפרצות ויראלית מטורפת, כמו אלף זיקוקי דינור שמתפשטים במהירות הברק. בסופו של דבר הפוסט הזה הגיע ל־45 אלף לייקים ו־40 אלף שיתופים, והסיפור התפרסם כמעט בכל אמצעי התקשורת. שמחתי להיות האיש שהצית את הגפרור שגרם ללהבה שהתפשטה בכל המדינה.

"המהירות המדהימה שבה החומרים התפשטו היתה ממכרת. למשל, מחאת המילקי. הפוסט עלה אצלנו, ואחרי שעה או שעתיים כל המדינה דיברה עליו וכל אמצעי התקשורת עסקו בו. זה נמשך ימים ארוכים, ופתאום אתה מבין שיש משמעות למה שאתה עושה, יותר ממה שאי פעם עשית. אתה קובע סדר יום, רואים את העשייה שלך, ובסופו של דבר, אתה מחולל הרבה דברים טובים בעולם.

"יש אינספור דוגמאות לאימפקט של הדף. שרת התרבות לימור לבנת קראה אצלנו פוסט, שפורסם במקור על ידי חיים ריבלין מחדשות 2, על חוסר השוויון בשכר של מנחי טקס הדלקת המשואות בין קריין גבר, אריה אורגד, לבין הקריינית שמירה אימבר. היא הודיעה בפייסבוק על ההחלטה להשוות את השכר שלהם על אותה עבודה, וגם נתנה קרדיט לסטטוסים מצייצים.

"בהרבה מאוד מקרים הספיק סטטוס אחד אצלנו כדי שנושא גדול וסבוך ייפתר. זה היה פשוט לא ייאמן. למשל, בסיפור של דריה פרלמן בת ה 19, שהיתה לקראת גיוס לצה"ל ומשרד הפנים קבע שהיא לא אזרחית כחוק ועליה לצאת מהארץ. פרלמן עלתה ארצה בגיל 3 בעקבות נישואי אמה וחיה כאן כישראלית לכל דבר. הסטטוס שכתבה פורסם אצלנו, תחת הכותרת 'בבקשה אל תגרשו אותי', ובעקבות הפרסום התערב שר הפנים גדעון סער ולדריה ואמה הוענק מעמד קבע בישראל".

התמכרת לכוח?

"היו בעשייה הזאת סיפוק אדיר וגם עוצמה, ללא ספק. הגענו ל־3 מיליון גולשים מדי שבוע, שיותר ממיליון מהם הפגינו מעורבות בתכנים - עשו לייק, שיתפו את הפוסטים או כתבו תגובה. 

"אולי אחת המוטיבציות הכי גדולות שלי היתה שפתאום נוצר בישראל כוח תקשורתי גדול מאוד שלא שייך לשום טייקון. בכל אמצעי תקשורת שעבדתי בו היו בעל בית ואינטרסים. העובדה שנוצר כוח תקשורתי גדול כזה, שבא מלמטה, מהציבור, כשאין שום בעל בית שאומר לך מה לעשות, קסמה לי.

"זה היה כוח מטורף, משכר במובן הטוב. יצרתי לעצמי כלי תקשורת עצמאי, נקי מאינטרסים, לא תלוי באף אחד, ושאין לו פרות קדושות. הרגשתי שאין אדם בעולם שאני פוחד ממנו. אני עושה מה שאני רוצה, ולא צריך לדפוק חשבון לאף אחד.

"היה מאוד כיף לחשוב שלראשונה אחרי עשרות שנים בתקשורת הממוסדת אני יכול לגעת במי שאני רוצה בלי לפחד. לעשות שינוי לטובה בעולם, להשפיע, להעלות לסדר היום בעיות ועוולות שקורות לאנשים שקופים, לא מעט על ידי טייקונים ותאגידי ענק. הגיעו אלי אנשים שלא היתה להם כתובת אחרת לפנות אליה.

"ייתכן מאוד שזאת היתה תמימות, בדיעבד, כי מן הסתם היו גורמים שחיכו לנו בפינה כי הרגישו מאוימים מהכוח הזה".

למשל?

"היווינו תחרות ללא מעט גופים תקשורתיים, שפעלו גם בפייסבוק, והפרענו ללא מעט גופים מסחריים כי הגולשים מתחו עליהם ביקורת. יכול להיות שאחד מהם הוא שהדליף את הפרשה לתקשורת. חלקם הגדול חגגו כשנסגר העמוד".

טענו נגדכם שאתם לא נותנים קרדיט למקורות הסטטוסים, ושלא נתתם אפשרות להגיב על סטטוסים שהועלו אצלכם.

"התנהגנו כמו שמתנהגים בפייסבוק - לא מבקשים תגובות. אבל לא פעם פנו אלינו דוברים שונים בבקשה להגיב, ומייד פירסמנו את התגובה שלהם".

איך ידעתם שהפוסטים אמינים ואותנטיים?

"כל פוסט שחשדתי שהוא לא מדויק או לא אמין עבר בדיקה שלי לפני שעלה לדף. השתדלתי מאוד לאתר את האדם שהעלה את הסטטוס במקור, בשביל הקרדיט. זה מאוד לא פשוט. כמו שבווטסאפ המקור הולך לאיבוד ברגע, כך גם בפייסבוק, דברים מועתקים ומתפרסמים בלי שתוכל להיות בטוח מיהו המקור. השקעתי המון אנרגיה במציאת המקורות, ואז בתיוג שלהם. ואם הייתי טועה או לא מוצא ומישהו פנה אלי - מייד הייתי מתקן ומתייג אותו". 

אתה עצמך לא הרבית לכתוב שם.

"ויתרתי על הקול שלי כאבי לן ונתתי את כל הבמה לציבור. לא ניסיתי להיבנות מזה. רוב האנשים משתמשים בפייסבוק ככלי להאדרה עצמית וכדי לספר כמה הם נפלאים ואיך הם הופיעו בתוכנית רדיו או טלוויזיה. אני ויתרתי על זה. גם לא התעסקתי ביחסי ציבור או בהאדרה עצמית.

"כל הזמן השתמשו בחומרים שעלו אצלנו. הייתי מעלה סטטוס, ואחרי דקה מקבל טלפונים מתחקירנים בתוכניות טלוויזיה. בדרך כלל אפילו לא קיבלנו שום קרדיט, אלא היו רק כותבים שהדברים 'פורסמו בפייסבוק'. רק לקראת הסוף התחילו לתת קרדיט, שהמידע הגיע מסטטוסים מצייצים. מבחינתנו זו היתה עוד הוכחה לכך שאנחנו על המפה, אנחנו גוף תקשורת".

מה הינחה אותך בבחירה ובסינון של הסטטוסים?

"זה לא משהו שפשוט לנסח. מדובר בתמהיל מטורף, כאוטי. היה לי נורא כיף לעשות מעברים חדים. בין מצחיק ללא מצחיק. בין שטות לסיפור קורע לב. תמיד היה אלמנט של הפתעה. לא ידעת אם תיכנס לדף ותקרא משהו טיפשי או משהו שיהפוך לך את הקרביים. 

"המינון היה מאוד חשוב. אחרי דף שכולו רק סיפורים על קשיים של אנשים, היו פחות עוקבים. אם העליתי סטטוס וראיתי שהוא לא עובד, לא צובר הרבה לייקים, לא מעורר דיון ואנשים לא מספיק אוהבים אותו, הוא היה נמחק אחרי כמה שעות. מה שלא עבר את מבחן הקהל נזרק החוצה".

היו הרבה פניות אליך מגולשים, שתעלה סטטוסים שלהם?  

"בלי סוף. פנו במייל, כתבו על הדף, תייגו אותי, פנו אלי בהודעות אישיות, וגם התקשרו. הבנתי שעם כל הרצון הטוב, אין שום דרך בעולם שאוכל להיענות לכולם.

"בתקופה האחרונה פירסמנו שלושים סטטוסים ביום, שזה המון, והיה הרבה מאוד כעס כלפיי, מכל הכיוונים. זאת דווקא היתה הוכחה בשבילי שאני עושה משהו נכון. היו טענות של ימנים שאני שמאלני מסריח ועוכר ישראל. מצד שני, בגלל שהשמעתי הרבה קולות מהימין, היתה ביקורת קשה מהשמאל.

"בתקופת צוק איתן הקולות שהשמעתי היו ימניים ופטריוטיים, כי אלה הקולות שהיו דומיננטיים ברשת החברתית. אנחנו היינו ברומטר של דעת הקהל, חד־משמעית".

עדי: "אני משוכנעת במאה אחוזים שאם סטטוסים מצייצים היה באוויר בתקופת הבחירות, כל השמאל היה יודע שהוא עומד להפסיד ושהליכוד ינצח בגדול". 

המוסיקה של חיינו

עם הזמן, ככל שדף סטטוסים מצייצים הלך וצבר תאוצה, כך הוא השתלט על חייהם. "כבר לא היה לנו זמן לשתות קפה יחד בבוקר", אומרת עדי. "ארוחות שישי היו מתמסמסות, אנשים היו מתקשרים בכל שעה ובסופי שבוע. כל היום וכל הלילה המחשב והאייפד היו מצפצפים מהתראות בפייסבוק, לייקים, תיוגים, שיתופים, הודעות. זאת היתה המוסיקה של החיים שלנו". 

אבי: "בתקופת 'צוק איתן' הייתי כל הזמן בתוך המחשב. עדי היתה אומרת שגויסתי למילואים. לא עשיתי שום דבר חוץ מזה. אנחנו תשע שנים יחד, ורק פעם אחת טסנו יחד לחו"ל, לפני שנה. היינו בתאילנד, ממש בגן עדן, ובדיעבד אני נורא כועס על עצמי, כי לא באמת הייתי שם, אלא הייתי כל הזמן מחובר לפייסבוק, מתוך מחשבה מטופשת שיש לי אחריות ושאני גורם משמעותי שמניע את ההתרחשויות".

בבת אחת פסקה המוסיקה. בהמשך שככה גם הסערה התקשורתית, ומטבען של מיתות, פסק גם זרם המנחמים. ביתם של בני הזוג לן ברמת השרון, בית תלת־קומתי אך לא מנקר עיניים באחת השכונות הוותיקות, שהיה במשך שנים חמ"ל סוער ורועש, דמם.

ניסיתם לפנות לפייסבוק?

אבי: "ברור שניסינו. אין איך לדבר עם פייסבוק. הם כמו אלוהים בלתי מובן, שאי אפשר לתקשר איתו. זה מרתיח אותי. אין להם שירות לקוחות, כי יש להם מיליארדי משתמשים. שירות לקוחות לקהל כל כך גדול זה מיליארדי דולרים שצריך להשקיע. כל עוד אני לא מפרסם אצלם, אין להם סיבה לענות לי.

"פנינו אל שני עובדים בפייסבוק, שהכרנו, למרות שזה לא היה התפקיד הרשמי שלהם לעזור לנו. לא היה עם מי לדבר. אפילו הדובר שלהם, שהיה ידיד מקצועי שלי במשך עשרים שנה, אמר שאין לו דרך לעזור לי.

"כתבנו מכתב בקשת מחילה מצוקרברג. מכתב מתחנן, מתרפס בטירוף. מכתב שהכותרת שלו היתה 'מודה ועוזב ירוחם'. באנגלית. לצוקרברג אין אי־מייל, ואי אפשר לכתוב על דף הפייסבוק שלו. אפשר רק לשלוח הודעות לאינבוקס שלו. בגלל שהחשבונות של שנינו היו חסומים, מישהו אחר שלח בשמנו את המכתב. וכלום. שלחנו גם מכתב מעורך דין ולא נענינו. שום התייחסות. נראה לי שהדרך היחידה לדבר איתם היא הגשת תביעה לבית משפט".

בהתחלה הכרזתם מלחמה על פייסבוק, שהיו שותפים לה כביכול 720 אלף איש. ואז הסתובבתם לאחור וראיתם שאלה שותפים וירטואליים, כולם התנדפו.

אבי: "בשלושת הימים הראשונים, כשהכל קרה כל כך מהר, התייחסנו רק לפייסבוק. שם מיקדנו את המאמצים. בינתיים 720 אלף העוקבים של הדף התחילו להשתכנע שאכן עשינו מיליונים על חשבונם. הבנו, מאוחר מדי, שאיבדנו את התמיכה והאהדה. כואב לי לשמוע את עצמי אומר את זה. שיכנעו אותם שאנחנו מושחתים שעושים מיליונים. זה שקר וכזב, שלאנשים היה קל להאמין בו, כי זה מסביר להם את המניע בצורה פשוטה. הרבה יותר קשה להאמין שלמישהו יש אידיאלים. קל להאמין שמישהו רוצה להתעשר. אנשים האמינו לזה. פה השבר".

עדי: "רציתי לצעוק, אני מיליונרית? יש לנו מאזדה 2 חכורה, בחיים לא היתה פה עוזרת בבית, כל הריהוט שלנו הוא מאיקאה, הספה שבורה. איפה המיליונים, איפה? אני לא אומרת את זה במרירות או בהתבכיינות. לקחו את הרצון הטבעי שלנו להתפרנס, בדרך שבה רבים הולכים, והפכו אותו לחטא. ובואו נזכיר שלא עברנו על שום חוק, אלא רק על תנאי שימוש". 

הצהרתם שתפנו לתקשורת הבינלאומית.  

אבי: "לא הצלחתי להגיע לתקשורת הבינלאומית, וגם לא לתקשורת בישראל. אנשים פחדו. עיתונאי חבר שלי אמר לי שביחד נשבית את כל דפי הפייסבוק הגדולים בישראל. ואז כולם נעלמו. אני לא מאשים אותם. הזנחנו את דעת הקהל, עד שמהר מאוד התברר שדעת הקהל כבר לא איתנו, ומי שכן - חושש".

שקלתם להילחם בפייסבוק?

"אנחנו שוקלים לתבוע את פייסבוק ובודקים אם זה מעשי. אנחנו מרגישים שהם פגעו בשם שלנו. במישור העקרוני, מן הצדק לבקש מבית המשפט להתערב. לטעמי נעשה פה משהו לא צודק, לא הוגן ומאוד דורסני, בלי שאף אחד הסכים לשמוע את הצד שלנו. אם פייסבוק שולטים במרחב הציבורי, הם לא יכולים לסלק ממנו מישהו על דעת עצמם, בלי להקשיב ובלי לבדוק. להעלים אותו כליל. המרחב הציבורי לא שלהם. הוא שייך לאנושות. הם השתלטו עליו. הם לא יכולים למחוק מישהו מהמרחב הזה מבלי לתת לו אפילו את ההזדמנות להגן על עצמו.

"נשקול גם מה לעשות כלפי אנשים שעשו סיבוב הופעות על מה שקרה לנו וטענו שעשינו הון מהדף הזה, מה שכמובן לא נכון. בגלל טענות שקריות כאלה אנשים חושבים עד היום שכל הפוסטים היו ממומנים. שפירסמתי רק דברים ממומנים, ושאפילו מי שכתב סטטוס מצחיק שילם לי כדי שאפרסם אותו".

עדי: "כשאת עוברת משבר כזה, את חושבת לעצמך, איפה להשקיע את הכוחות שלך, בזעם? במלחמה? לגיטימי שנילחם בפייסבוק ובאנשים שביקרו אותנו והוציאו את דיבתנו. אבל אני לא בטוחה שזה לא סתם ישאיר את הפצעים פתוחים". 

כשהתפוצצה הפרשה טענתם שפייסבוק הערימה עליכם קשיים לאורך כל הדרך.

"הדף שלנו עורר כל הזמן ביקורת, מכל הכיוונים. כל אחד כעס כשהושמעה דעה שהיא לא שלו - ימין, שמאל, נשים, גברים, טבעונים, קרניבורים. בעקבות זאת נחסמתי שוב ושוב כאדמין, כמנהל הדף. יש לפייסבוק מדיניות שתלונות על הדף שלך מביאות לחסימה שלו. והעבירות שלך, לכאורה, נרשמות ונזקפות לרעתך. בהתחלה מדובר בחסימה ליום או ליומיים, אחר כך לשבוע ולשבועיים. וזה מאוד קשה. סירוס מוחלט.

"נודע לי שיש חשבונות מוגנים עבור מי שמייצר, כמונו, הרבה מאוד תכנים, שמטבע הדברים מעוררים מחלוקת. כלומר, חשבונות שהחוקים לגביהם הם יותר ליברליים. היות שלדף שלנו היה מספר עצום של עוקבים, חשבתי שמישהו ידבר איתי, ולא הצלחתי.

"גם כשהחליטו לסגור את הדף, למדתי על זה מציוץ של כתב מדיה בטוויטר, ב־11 בלילה".

עדי: "היה פה פספוס של פייסבוק. אם היה להם שכל הם היו עוזרים לנו, כי בעצם עזרנו לשפר את הפיד שלהם. אולי הם אפילו היו משלמים לנו, אולי היו לוקחים את המודל שלנו ומפיצים ומטפחים אותו בעוד מקומות בעולם. דף פייסבוק כזה לא קיים בשום מקום אחר. בדקנו. רק בישראל נוצר דף כזה, שהפך להיות מדורת השבט. מבחינת פייסבוק זה דף נפלא. ההיגיון היה מחייב שהם יעזרו לנו, כי עשינו משהו טוב שאמור לשרת אותם. והם חנקו אותנו למוות".

אבי: "מה שפייסבוק השיגו בעשר השנים האחרונות הוא שכל האנושות בכיס שלהם. זה אתה, הביוגרפיה שלך, התמונות שלך. עשר שנות היסטוריה של האנושות מקופלות בתוך הפייסבוק. איך מישהו אחר יכול לבוא ולהתחרות בהם? הם הקימו את הבמה, הם מתחזקים אותה, והיא שלהם. אתה לא משלם על זה. אבל הכוח הזה הוא מונופול ששולט במרחב הציבורי, וזה צריך לחייב אותם להוגנות, לתום לב.

"ולא היה פה תום לב. העובדה שחסמו את החשבונות האישיים שלנו לחודש משמעותה נקמה נקודתית בנו, כדי לסתום לנו את הפה, שלא נוכל להגיב. חסמו את עדי לחודש, כמו שחסמו אותי, כשמספר העבירות שהיא עשתה לאורך השנים קטן לאין שיעור משלי, כמעט אפסי. במשך זמן רב היא בכלל לא ניהלה את הדף. כך שהענישה הזהה לשנינו מעידה שידעו שאנחנו בני זוג, שהדף שייך להם, ועכשיו צריך לסתום לנו את הפה. פייסבוק הם גם התובע, גם בית המשפט, גם המוציאים לפועל".

לדברי לן, "ברחבי הפייסבוק פועלים עשרות דפים מזויפים, שעושים שימוש בלוגו של סטטוסים מצייצים - והם לא נסגרו. היה דף שעשה שימוש בתמונה אישית שלי מחזיק שלט ביד, 'חזרנו', תמונה שצולמה אחרי שההאקרים הפרו־פלשתינים השתלטו על הדף. רמייה מוחלטת. למה לא סוגרים את כל הדפים האלה? יש פה איפה ואיפה".

צוקרברג. "ידענו שבתקנון פייסבוק כתוב שאסור לקדם סטטוסים בתשלום" // צילום: אי.פי

יצאנו לעצמאות

אחרי שסיימו להתאבל על הדף שקרס, החליטו בני הזוג לן לחלץ את עצמם בזריזות מעיי החורבות, להסיר את שאריות העפר ולצאת לדרך חדשה ישנה. "יצאנו לעצמאות אחרי שחמש שנים היינו עבדים של צוקרברג", אומר אבי. 

הם הקימו אתר, sta2sim.com, ומשיקים בימים אלה אפליקציה לסמארטפון בשם "סטטוסים מצייצים", לרבות הלוגו המפורסם. שניהם מבוססים על אותו רעיון: הפצת כל מה שוויראלי בארץ וגם בעולם. מבחינתם מדובר באותה עשייה, רק בפלטפורמה אחרת, עצמאית, והם מבטיחים לגוון ולהפתיע בכיוונים חדשים. לאפליקציה שותפה, כלכלית ורעיונית, חברת סטארט־אפ ישראלית בשם "פיקאפס".

"אספנו את עצמנו", אומרת עדי. "כן, ספגנו פגיעות קשות, אנחנו עדיין גוררים רגל בגלל הפציעה, אבל לא הרמנו ידיים. הרעב שבנו לא דעך, להפך. אנחנו ממשיכים הלאה, במטרה להגשים את החזון שלנו לסוג של עיתונות חדשה, שיש בה מקום גם לאדם הקטן, ועם אותה אג'נדה חברתית".

היא מספרת שהתכנים באתר ובאפליקציה אותנטיים, "ויהיה גם תוכן שיווקי, ממומן, שכמובן יסומן ככזה. ברור שייקח זמן להרגיל אנשים לפלטפורמה חדשה, זה היה ידוע ונלקח בחשבון. בחודש האחרון כבר ביקרו באתר 560 גולשים שונים (יוניקים), שזה המון ביחס לאתר מתחיל.

"אתרים אחרים העתיקו את האייטמים שלנו. כן, חזרו לקחת מאיתנו, כמו פעם, ואפילו כבר עזרנו לכמה אנשים להישמע ולהביא לשינוי במצבם".

• מפייסבוק נמסר: "לא נוכל לקבל ניסיונות להטעות אנשים שמשתמשים בשירות שלנו. הדף המדובר הפר שוב ושוב את מדיניות החברה, זאת על אף אזהרות שקיבל, ולכן הוחלט להסירו באופן סופי".

naamal@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...