זו היתה הפעם הראשונה מאז שהיא משחקת בסדרות טלוויזיה, בסרטים ובעיקר על במת התיאטרון, שנטע גרטי איבדה שליטה ולא הצליחה לשרטט את הגבול הזה, שהיה לה עד אז ברור כל כך, בין הדמות שהיא נכנסת לנעליה לבין נעליה שלה. זה קרה במהלך הצילומים לסידרה עטורת השבחים של יס "פאודה", העוסקת בסכסוך הישראלי־פלשתיני דרך התנהלות של יחידת מסתערבים מחד גיסא והתנהלות האויב מאידך גיסא, ומדברת על המחיר ששני הצדדים משלמים. גרטי מגלמת בסידרה את גלי קביליו - אשתו של דורון, מפקד צוות ביחידת המסתערבים, ואחותו הגדולה של בועז, לוחם ביחידה.
"צילמנו סצנה משמעותית של הפרק השישי, שבמהלכה דורון מודיע לי שבועז נחטף על ידי חמאס. היא צולמה ב־one shot (ברצף, בלי עצירות), ככה הבמאי אסף ברנשטיין החליט. מבחינתי זה אומר שהייתי צריכה להיות הכי מדויקת, הכי מרוכזת, אין לנו עוד טייקים שמהם יהיה אפשר לערוך אחר כך סצנה מצוינת, כפי שקורה בדרך כלל. מה שמצלמים זה מה שיהיה, זו הסצנה, דינמית ואותנטית, אבל זה דרש מכולנו להיות מכווננים מאוד על העניין. והשעה כבר אחת בלילה, והסצנה מצטלמת, ואני מתפרקת ובוכה מול המצלמה, כי כרגע נודע לי שאחי נחטף, ואז הבמאי צועק קאט, וכולם מבסוטים ומבחינתם אפשר להמשיך הלאה, ואני מוצאת את עצמי לא יכולה לזוז ולא יכולה להפסיק לבכות. והדמעות משתלטות עלי.
"בחיים זה לא קרה לי. אני שחקנית שמאוד מתמסרת לדמויות שלה, אבל ברגע שאני שומעת 'קאט' זה נגמר, הדמות שאני מגלמת זזה הצידה. חד וחלק וברור. גם על הבמה, גם מול המצלמות. הפעם הרגשתי שהגלי הזאת משתלבת לי בחיים האמיתיים שלי, משתלטת עלי, ואני לא מצליחה להוציא אותה ממני, והמציאות והדמיון מתערבבים לי, ואני נשאבת לתוך מערבולת שאני לא באמת יכולה לצאת ממנה.
"זה היה מפחיד. המונית כבר חיכתה לי, ואני לא מסוגלת לזוז, לא ידעתי מה לעשות. הסצנה נגמרה מזמן, ואני בשלי, מוצפת באמוציות וממררת בבכי, וכל הצוות מנסה להרגיע אותי. לקח לי שעה להירגע ולהתאושש, הגעתי הביתה עם עיניים נפוחות מבכי. פיטר, בעלי, חיכה לי ער בבית ועשה הכל כדי להכיל אותי. לקח לי זמן לאסוף את עצמי בחזרה".
רק מאוחר יותר קלטה גרטי למה זה קרה לה. "אלה היו הימים של מבצע צוק איתן. הילדים בבית בחופשה הגדולה וצריכים לרוץ כל הזמן למרחבים המוגנים, ואני מודאגת ומפוחדת וטרוטת עיניים. צילמנו לא רחוק מנתב"ג, במושב בני עטרות, וכל הזמן רצנו למקלטים עם צוות השחקנים הערבים ואנשי הפקה ערבים - זה היה מין כור היתוך מושלם שכזה. אני בוכה שם בגלל אחי הקטן שנחטף בסידרה, ודוד שלי במציאות, איתן, אח של אמא שלי, נהרג במלחמת יום הכיפורים. אמנם לא הכרתי אותו, אבל הוא היה מאוד נוכח בחיינו, והאבל עליו היה חלק מהחיים שלנו. מגיל אפס אני רגילה לשבת בשורות הראשונות של טקסי יום הזיכרון ולהיבהל ממטח יריות הכבוד.
"ופתאום הסצנה הזאת, והאזעקות, והמתח, והסכסוך הזה שאין לו סוף, והאובדן הגדול של חיילים במהלך המבצע - הכל התערבב לי כמו במערבולת של צבעי מים שהופכים לצבע אחד לא ברור, ככה בדיוק הרגשתי".
עם הבעל פיטר רוט. בנם בן השנתיים, אריק, נקרא על שם אריק איינשטיין /// צילום: קוקו
שלא כדרכה, גרטי קראה את התסריט של "פאודה" במהירות, "כאילו אני צופה בסרט מתח", והיה ברור לה שהיא רוצה לקחת חלק ביצירה הייחודית הזו, שנוגעת בפעם הראשונה בשני צידי המתרס בצורה מאוזנת, ואף אישית.
"אני זוכרת שראיתי לפני שנים את הסרט הדוקומנטרי 'לתפוס את הפרידמנים', שעסק בפדופיליה, ומה שהיה גאוני בו זו העובדה שכצופה, הצלחתי לרגעים לרחם על הפדופיל ולא להיות בטוחה אם הוא מפלצת או קורבן מעורר רחמים. זה העיף לי אז את הלב ממקום למקום, אני כנראה זוכרת את הסרט בדיוק בגלל זה.
"ככה בדיוק הרגשתי כשקראתי את התסריט של 'פאודה'. זה כבר לא הרעים והטובים בחלוקה מאוד ברורה, ואתה רואה שגם הצד השני פגיע ויש לו את האהבות שלו ואת השנאות שלו, ואתה יכול למצוא את עצמך מזדהה עם האויב ולהיבהל מזה, להיטלטל.
"אני ופיטר יושבים וצופים בסידרה, ואני כל הזמן במתח, עד כדי מבוכה. הרי אני מכירה את התסריטים, יודעת מה יהיה בסוף, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי כוססת ציפורניים. חוץ מזה, אני מאוד ביקורתית כלפי המשחק שלי וזה לא פשוט לי לראות את עצמי על המסך. אני יורדת לרזולוציות שהצופה מהצד בטח לא יבין על מה אני מדברת, אבל הביקורת העצמית כל הזמן שם, אני לא עושה הנחות לעצמי".
נדלקת ומתמסרת
גרטי שחקנית עסוקה כבר הרבה שנים, מאז כבשה ב־2004 את המסך הגדול כניקול ב"סוף העולם שמאלה" ולא חששה להופיע בעירום. היא ממוקמת בלב התעשייה, קוטפת תפקידים ראשיים בסדרות טלוויזיה ("הבורר", "רביעיית רן", "שביתה" ועוד) ובסרטי קולנוע ("חיי אהבה", "החוב", "רק כלבים רצים חופשי").
כשהיא לא מצטלמת לטלוויזיה, היא עולה לבמת הקאמרי, ככה כבר עשור, שלושים הצגות בחודש שסגורות לה ביומן, כמעט כל ערב. "אני חיה את התיאטרון ביומיום והוא מבחינתי טבע שני, מערכת היחסים היציבה והנאמנה שלי. יש בתיאטרון משהו מאוד מדיטטיבי, כי אתה חוזר על עצמך כל הזמן, וגם החזרות מאוד ארוכות, נמשכות חודשים, ויש מקום לטעות ולשנות.
"קולנוע וטלוויזיה הם הסטוצים שלי, רומנים קצרי מועד שאני נדלקת עליהם ומתמסרת אליהם. אבל אחרי חוויה אינטנסיבית של שלושה־ארבעה חודשים הכל נעלם לתוך הריק, למרות שבכל הפקה כזאת אני כורתת בריתות עם החברים לקאסט ונוצרות חברויות שהן לעולמי עד, כמו עם לירז צ'רכי, שאותה הכרתי על הסט של 'סוף העולם שמאלה'".
בנה בן השנתיים, אריק, שנקרא על שם אריק איינשטיין לפני שהלך לעולמו, כבר יודע להגיד "אמא הולכת להצגה". "הוא כבר רגיל לסבתות המסורות שבאות להיות איתו", היא אומרת, "ואם פיטר לא עובד בלילה, הוא כמובן תופס פיקוד. יש בינינו שוויוניות מלאה בגידול הילדים. בכל בית רגיל, זמן האיכות בין בני הזוג הוא בדרך כלל בערב ובלילה, כשהילדים ישנים ואפשר להוריד הילוך ולהיות יחד. העבודה של שנינו היא בלילות, ולכן זמן האיכות שלנו הוא הרבה פעמים בבוקר".
שלא כמו הקולגות שלה למקצוע, היא כמעט לא שולחת אודישנים מצולמים להפקות בחו"ל, לא באמת מרגישה את הבעירה הזאת בבטן לעבוד שם, מעבר לים. "בדרך כלל אני מקבלת את הטקסט, מקבלת ממנו חום כי הוא משעמם אותי עד מוות, ובעיקר לא מרגש אותי. לא מרגשות אותי הפקות אקשן למיניהן או דמויות תנ"כיות כאלה ואחרות.
"שינון טקסט דורש ממני עבודה מאוד קשה, וכדי לבצע אותה על הצד הכי טוב שאפשר, אני חייבת להתחבר. להתחבר לדמות, לטקסט, לסיפור. אם זה לא מרגש אותי, אם זה לא מזיז לי משהו בלב או בשכל, טוב לא ייצא מזה, אני מכירה את עצמי. יש כמה תפקידים כאלה בארכיון שלי, את מוזמנת לפשפש. גם כשאני מרגישה לא נוח בסצנה מסוימת ולא יכולה לשנות את הטקסט, או את הבימוי, או את הפרטנר שעומד מולי - לא ייצא מזה שום דבר טוב.
"אז ללכת על תפקיד שלא מדליק אותי, רק כי זה שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אני מתייחסת לתפקיד שמוצע לי מהפקות מעבר לים כמו שאני מתייחסת לתפקידים שמוצעים לי בארץ, בדיוק באותה רצינות. אני ממש לא מסתנוורת מזה שמדובר ברשת FOX או HBO, זה לא עושה את העבודה שלי ראויה יותר או מעניינת יותר ממה שאני עושה בארץ. תפקיד הוא בסופו של דבר תפקיד, ואם הדמות שאני צריכה לגלם לא מספיק מעניינת או עסיסית, כזאת שארצה לנעוץ בה את השיניים - אני לא אעשה אותה, תהיה יוקרתית ככל שתהיה. אני מוותרת בלי להתייסר".
הנערה הכי יפה בכיתה
בחודשים האחרונים היא עלתה כמעט בכל יום לבמת הקאמרי בהצגה "הכיתה שלנו" (שהופקה בשיתוף הבימה), שכתב המחזאי הפולני טדאוש סלובודז'אנק על פי סיפור אמיתי. צפיתי בה בערב יום השואה משחקת את דורה, הנערה היהודייה הכי יפה בכיתה בפולין של 1925. מאחוריי ישבו כמאה תלמידי תיכון מתבגרים, שבאו לצפות בהצגה כחלק מההכנה לנסיעתם לפולין. ולמרות הגסויות הנאמרות בהצגה, ועל אף סצנת האונס הקבוצתי על הבמה, סצנה קשה המשוחקת בכישרון ובאומץ, היה אפשר לחתוך את השקט בסכין, רק קינוחי אפים זולגים מדמעות הפרו אותו.
"כן, הם קהל מאוד מיוחד, בני הנוער שבאים לצפות בהצגה, והם מקבלים אותה בצורה יוצאת דופן", היא אומרת לי מייד אחרי, מותשת נפשית ופיזית משלוש הצגות שהשתתפה בהן היום, נכונה לקראת עוד שלוש שמחכות לה מחר. "תלמידים הם קהל שיודע לתת. תמיד אחרי הצגה כזאת יש לי הודעות מרגשות בפייסבוק ובאינסטגרם, הם כותבים לי שההצגה לא יוצאת להם מהראש. לפעמים מחכים לנו ביציאת האמנים, ואני מרגישה כמו כוכבת רוק, לא פחות.
ב"פאודה". "אני ופיטר יושבים וצופים בסידרה, ואני כל הזמן במתח, עד כדי מבוכה" /// צילום: אודי גורן
"זו לא הצגה שמציגה את השואה כמו שאני גדלתי עליה, עם טלאי צהוב ומדי אסירים בגטו. זו הצגה על יחסים ועל אנשים, וזה מקרב את התלמידים למה שקרה שם באופן הכי נכון, בלי קלישאות וסיסמאות. אני מקווה שלרבים מהם זו ההצגה הראשונה המשמעותית שהם רואים, והיא תשאיר בהם חותם, בדיוק כמו שאני הייתי חיילת צעירה וראיתי את 'אשכבה' של חנוך לוין, ולא ידעתי את נפשי - מהבמה, מהשחקנים, מהקסם שהתרחש שם. אני זוכרת בדיוק עם מי הלכתי ואיפה ישבתי וכמה הייתי מטולטלת ממנה".
היא רגישה ונוסטלגית, גרטי, מרבה במהלך הראיון להתכתב עם הילדה שהיתה, עם הנערה שמרדה את מרד הנעורים. "בתיכון שברתי את הכלים, והוריי הכילו את העניין הזה בצורה מעוררת השתאות. הם אמרו לי: 'כנראה את צריכה לטעות את הטעויות שלך, אחרת איך תלמדי?' סיימתי את התיכון עם בגרות מלאה".
כשהיא מדברת על סבא חיים, אבא של אמא שלה, שכבר איננו בין החיים, הירוק היפה של עיניה מאדים. "סבא איבד את כל משפחתו בפולין, רק הוא ואחיו ניצלו. בגיל 15 הוא עלה לארץ עם עליית הנוער ומעולם לא דיבר איתי על מה שהיה שם, מחק את ההיסטוריה שלו והתמסר לארץ ישראל, אפילו את השם שלו הוא שינה ממקס נירנברגר לחיים ניר. זה משהו שגיליתי רק אחרי מותו. הוא פשוט מחק הכל כדי לשכוח.
"אני כל כך מתגעגעת אליו, מצטערת שהוא לא זכה לראות אותי על במות או על מסכים, לא זכה לראות אותי מקבלת הכרה כשחקנית. הוא נפטר כשהייתי סטודנטית בסטודיו של לי שטרסברג בניו יורק. ב'הכיתה שלנו' יש לי הזדמנות לחיות בזמן אחר, להציץ לעולם שלו ולהיות הכי קרובה אליו, אז אני מתנחמת בזה שבכל יום שאני עולה לבמה הוא שם, איתי. אני לגמרי מרגישה את הנוכחות שלו.
"באיזשהו מקום ברור לי שבחרתי להיות שחקנית גם בזכותו. מגיל אפס הוא היה מצלם אותי שעות, בהתחלה במסרטה ואחר כך בווידאו. היינו מצלמים בבית, בחוץ, מצלמים תוך כדי הליכה שלי. זה לא שהייתי נכדתו היחידה, אבל הוא זיהה את מה שהמצלמה עושה לי. הוא היה מדליק אותה והייתי מברברת מולה שעות, בלי להפסיק, והוא כאילו הבין מה זה עושה לי. כל שנה הייתי מקבלת ממנו סרט ערוך עם כל הקטעים".
רגילה ללבד
גרטי לא תסתובב היום בערב עם בעלה ושני ילדיה (לני בת ה־7 וחצי ואריק בן השנתיים) בין במות יום העצמאות. את השמיים זרועי הזיקוקים היא תראה ממרפסת ביתה. בעלה, הזמר והמפיק המוסיקלי פיטר רוט (40), יעבוד באותן שעות, יעלה לבמות הבידור ברחבי הארץ עם "מוניקה סקס", שחוגגים 20 שנה לאלבום הראשון שלהם.
כמעט עשר שנים שנטע עם פיטר, והוא מעולם לא היה איתה בערב יום העצמאות, היא כבר רגילה ללבד של הערב הזה. וחוץ מזה, לשחקנית נטע גרטי יש פחד התקהלות. "שהוא אחר ושונה מפחד קהל, אני לא פוחדת מקהל, אני ניזונה ממנו. אני פשוט חוששת ממקומות הומי אדם, מצפיפות, וכשקהל רב מתקבץ סביבי, אני מפתחת התקף חרדה.
"כשהלכתי לראות את הרולינג סטונז בפארק הירקון, החזקתי לפיטר את היד חזק חזק לכל אורך הדרך מהחניה עד הפארק. המוני אנשים הלכו לידי, והראש שלי היה מסוחרר לגמרי. אני יודעת בדיוק על איזו טראומה זה יושב לי. זה היה יולי 95', הייתי בת 15, ונסענו כמה חבר'ה לערד להופעה של משינה. היינו במתחם ההופעה, והרגשתי את הצפיפות ואת המחנק ונכנסתי להיסטריה איומה. הייתי כל כך היסטרית, שהחברים שלי פשוט הוציאו אותי מחוץ למתחם כדי שאירגע, וככה בעצם ניצלנו מהאסון שבו נהרגו שלושה נערים. האימהות של החברים שלי התקשרו אלי אחר כך להודות לי על ההיסטריה, כי בזכותה הם ניצלו מהתופת ההיא. ומאז אני פוחדת מהתקהלות".
וכשאת על הבמה?
"כשאני על הבמה אני מרגישה מוגנת. בטוח לי שם למעלה. אני שחקנית של הקאמרי, שזה מאוד קרוב לאיכילוב, וסטטיסטית הרי תמיד יהיה לפחות רופא אחד באולם, אז הכל בסדר. אבל ללכת לבמות יום העצמאות זה לא בשבילי".
האישה שניבטת אליה מהמראה מרוצה ממה שהשיגה עד כה, ובעיקר מודה על המשפחה שהקימה ולא מתנצלת על הבורגנות שהשתלטה עליה. יש לה בעל שהיא אוהבת לאהוב, כי "קודם כל הוא חתיך הורס, לא? זה קודם כל", שני ילדים, דירה צפון תל־אביבית עם משכנתא אימתנית ועבודה שהיא הכי אוהבת בעולם. לפני חודש חגגה יום הולדת 35, והוריו של פיטר לקחו אליהם את שני הילדים, כדי שהוא ונטע יוכלו לישון עד מאוחר, "ברוקנרול כמו ברוקנרול", היא מתבדחת. ככה היא אוהבת לחגוג, רק תנו לה להיות בין כותלי ביתה, צימרים ובתי מלון מפנקים לא עושים לה את זה.
בגיל 27 הפכה לאמא. "חוויתי גדילה מואצת כזאת, שלוותה בכאבי גדילה לא פשוטים. כשלני היתה מעלה חום, הייתי מזדהה איתה פיזית, מרגישה שגם החום שלי עולה, עד כדי כך האמפתיה אליה השתלטה עלי. כל דבר קטן שהיה קורה איתה היה מעלה לי את הדופק, מכאיב לי את הלב, מאבד לי את הצפון.
"ואז אריק נולד והכל הפך לקל יותר. היו לי שני ילדים בבית, אבל היה לי הרבה יותר קל, כאילו נפתח עוד נתיב לאוטוסטרדה הזאת, והתנועה כבר זורמת, זה לא עוד נתיב אחד לחוץ ופקוק בכל כך הרבה אהבה ותשומת לב. כל הקשיים שהיו לי בחוויה הראשונה שלי כאמא שינו צורה והפכו למשהו אחר. היום הכל יותר קל, אני אמא יותר משוכללת. רגועה, נעימה, מכילה, נהנית מהאימהות. אז כשהחום של אריק עלה בחופשת הפסח האחרונה, לא נכנסתי יותר מדי ללחץ.
"מדי פעם עולים בי רגשי אשם שאולי אני לא עושה איתם מספיק. לא יוצאת איתם מספיק לטבע. לא ישנה באוהלים. לא מדליקה איתם מדורות. לני עדיין לא יודעת לשחק שחמט. ואז אני שואלת את פיטר: 'תגיד, אתה בטוח שאנחנו בסדר?', והוא עונה לי בנונשלנטיות: 'אנחנו אחלה', ומאזן לי בבת אחת את הספקות והחששות".
היא לא בשלנית דגולה ("לחתוך עגבנייה? זה מעצבן לי את הידיים, והבישול של האוכל מוציא לי את כל החשק לאכול. מזל שאנחנו פעמיים בשבוע אצל ההורים של פיטר, אז אני אוכלת כמו שצריך. בשאר ימי השבוע אנחנו נהנים מלנגב חומוס וממה שאני מבשלת בלית ברירה"). גם עם הגובה שלה, 1.60 מטר, זה שלא גרם לה לחלום להיות דוגמנית, היא חיה בשלום. ועדיין, כבר שמונה עונות היא הפרזנטורית של מותג האופנה "קאלה", נהנית ממקום של כבוד ברשימת המתלבשות הטובות ופעמיים בשנה עומדת מול המצלמה אצל טובי הצלמים. "אופנה היא בהחלט כלי ביטוי מבחינתי", היא פוסקת, "יש לי זיקה גדולה לכל מה שתחום האסתטיקה מציע".
כשאני שואלת מה חשבה על ההתבטאויות של גרבוז ווקסמן, העניין הכי חם עכשיו שמתקשר גם לעולם שלה, היא מתפתלת באי נוחות. "כשהייתי בכיתה א' חזרנו משנתיים של שליחות בפנסילבניה היישר לגדרה. לא הכרתי את ילדי השכבה, והעברית שלי חרקה מאוד, באנדרסטייטמנט. מכל ילדי הכיתה בחרתי דווקא בדוּנְיָה, היא היתה החברה הכי טובה שלי, והיא היתה ערבייה.
"היינו מאוד שונות זו מזו, אבל אני בחרתי בה והיא בחרה בי. אני זוכרת אותה מצוין, היו לה קוקיות ועיניים צהבהבות ויפות. כל הזמן היתה באה אלי הביתה, נמצאה אצלי שעות, אני מעולם לא הייתי בביתה, מעולם לא הוזמנתי אליה. אחיה הגדול היה תמיד בא לקחת אותה על האופניים שלו, הוא היה תלמיד כיתה ד', וביד אחת היו לו רק שתי אצבעות, האגודל והזרת. זה היה מרתיע, וכבר אז הדמיון שלי עבד שעות נוספות. הייתי בטוחה שזה קרה לו במהלך קרב רחוב עם יהודים. הייתי ילדה ששומעת פיסות של מילים ומשפטים ובונה מהן מציאות.
"אני זוכרת את עצמי מצוין, ילדה קטנה שמשכנעת את עצמה בלב שאין לה מה לפחד. אומרת לעצמי בתקופת מלחמת המפרץ שאם ערבי יבוא אלי עם פצצה או טיל או סכין, אני פשוט אירגע, אחייך אליו, אחבק אותו ואגיד לו שאני לטובתו, שאני רוצה ויכולה להיות חברה שלו, בדיוק כמו שאני חברה של דוניה. זו היתה המחשבה האינפנטילית אבל המרגיעה שלי, ואני מודה לבושתי שלא התקדמתי הרבה מאז.
"מסתבר שאני קצת 'דרימרית' כזאת, כמו ג'ון לנון, וגם קצת מלכת יופי כזאת, כי אני לא מאמינה שיש אדם שלא רוצה שלום עולמי ואחווה ושגשוג ופריחה. מה שמתסכל הוא שאני לא באמת יודעת איך אפשר לעשות את זה. כנראה מדינאית דגולה אני כבר לא אהיה. דרך הביטוי שאני מכירה היא אמנות, ולא סיסמאות בכותרות העיתונים. יש לי הרבה יותר מה להגיד על שייקספיר, לצורך העניין".
מעגלת לארבעים
עם זה שהיא כבר לא תהיה פוליטיקאית או דוגמנית או כדורסלנית היא כבר השלימה, "אבל הפחד הזה שאני בינונית, שאני לא מספיק טובה, הוא כל הזמן שם, לא נותן לי מנוח בדיאלוג שלי עם עצמי. אני יודעת שיש שחקנים שלוקחים באופן קבוע שיעורי משחק ולא מפסיקים להשתלם בעניין. אני עושה את זה כל ערב על הבמה. כל ערב יש לי הזדמנות להיות טובה יותר, להשתפר, ויש לי את הקהל שמולי, שנותן לי כל ערב פידבק על מה שאני עושה. זו יצירה יומיומית, שלוש פעמים ביום, ויש לי את הפרמטרים לבדוק עד כמה הייתי טובה. למשל, התלמידים שקינחו את האף אחרי סצנת האונס שלי, על זה בדיוק אני מדברת".
בגיל הזה, שהיא כבר מעגלת אותו לכיוון 40, היא רק מאחלת לעצמה להישאר מאותגרת, לגדול במקצוע הזה שמזמן עליות ומורדות ופיתולים. "אני מסתכלת אחורה ויודעת שבחירות התפקידים שעשיתי היו בדרך כלל אמיצות. ניסן נתיב ז"ל לימד אותי ש'דמות היא סך כל המעשים שלה', ואני מסתכלת על סך כל מעשיי ועל הבחירות שלי ומאחלת לעצמי שתמיד יעמוד מולי הר גבוה. הר שאצטרך להתאמץ כדי לטפס עליו, ואחרי שאצלח את הטיפוס, ימתין מולי הר גבוה יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו