אי אפשר היה למנוע את הטעות של אובאמה

תם פרק א', ההסכם הגרעיני עם איראן במחצית הדרך, עכשיו יש פסק זמן. רגע של הרהור, חודשיים ומחצה למשא ומתן, היה כדאי?

בחודשים אלה התנהל בארץ הוויכוח הלאומי החשוב מאז ההתנתקות מגוש קטיף לפני כעשור. רובו ככולו מחלוקת לשם שמיים. מדינאים וגנרלים ודיפלומטים ועיתונאים ואקדמאים נטלו בו חלק פעיל. אז אתה אומר, שאיני צריך להיאבק בהסכם הגרעיני עם איראן? שמעתי אכזבה בקולו של בנימין נתניהו.

עוד באתר: מחקר חושף למה יש לנו סנטר

לא, ודאי שכדאי לנהל מאבק. ניהלת משחק פוקר מדיני מרשים, שכפה על העולם את הסנקציות על איראן. אבל עכשיו אתה מנהל מאבק תקיף מדי בנשיא ברק אובאמה, וישראל תשלם מחיר יקר.

נתניהו נשאר נאמן לדרכו ודבק בה. הוא החריף את הניסוח. צעד שלוב זרוע עם הסנאטורים הרפובליקנים, והותיר את הדמוקרטים והנשיא מצידו השני של הר חילוקי הדעות. אז היה כדאי?

לא היה כדאי. בסופו של יום - שלשום - הרפובליקנים לא רצו למתוח מדי את היחסים עם נשיאם. כפי שהסעודים והמצרים חלקו על אובאמה, אבל שמרו על דממת אלחוט, וכפי שלדעתי צריכה היתה גם ישראל לנהוג. ללכת עם אובאמה תוך מחלוקת, ולא נגדו. בעיקר שהוא כה רצה למצוא מודוס־ויוונדי עם ישראל כדי שתימצא לצידו והיה מוכן לשלם מחיר גבוה. לא קנינו, לא מכרנו.

ברגע האחרון של המתח בסנאט הרפובליקנים פנו לפשרה עימו. הם הסכימו להשאיר מחוץ להתמודדות בין הנשיא לבין הקונגרס את סוגיית הטרור האיראני ברחבי העולם. בנייר שאושר בלוזאן נותרו בידי האיראנים 6,100 סרכזות, צנטריפוגות, שלא ייעצרו ולא יוצאו אל מחוץ להסכם. 

אמנם אובאמה הכיר בסמכותם של הסנאטורים לאסור את ההסכם בחוק, אך הם ויתרו בשורה של נושאים ואיפשרו לו להמשיך במגע עם איראן עד יוני.

ישראל נשארה בחוץ. לא סתם, אלא לבד. אמנם הכבידה על אובאמה ומנעה את כניעתו המלאה, אבל ברגע האחרון הרפובליקנים נתנו לו קצה חבל. זה מעיד כי יהיה הסכם. במהותו הוא יהיה רע. נתניהו לא יכול היה למנוע את הטעות הבסיסית, הפנימית, המהותית של אובאמה. אבל אלמלא התקוטט עימו בפומבי יכול היה להשיג שיפור בשני מישורים: בסיוע המודיעיני, הצבאי והכספי לישראל, ואולי לקבל אפילו הכרה במעמדה כמעצמה בתחום הגרעין; ובשיפור התוצאה הסופית מבחינת ארה"ב ואירופה כנגד איראן. תם, ולא נשלם. 

"כאשר יש קצין למופת כמותו, צריך לקבל בהבנה את ההחלטה להפעיל "נוהל חניבעל". סגן איתן // צילום: יוסי זליגר

גבורת צוק איתן

הנה ימי הזיכרון והגבורה והעצב וצהלת המנצחים באים בזה אחר זה, ואך טבעי הוא שד"ר אילנה דיין פתחה את "עובדה" בכתבה נוגעת ללב על אסון הנגמ"ש בשכונת סג'עייה, ומחרתיים תעסוק ב"נוהל חניבעל" בקרב של גבעתי ברפיח להציל את סגן הדר גולדין, והמדינה רוחשת. מבצע צוק איתן מחלחל ומפעם ורוטט עדיין בתוכנו, רווי כאב וזב דם, וגם מורסה פוליטית.

הכאב מובן, אבל על מה הרעש? הנגמ"ש של גולני נקלע לשדה המערכה לאחר שהשורה הראשונה של ה"נמרים" וה"אכזריות" חדרה לפניו. אירעה תאונה ומבית סמוך יצאו מחבלים ופגעו בו. זה נורא, אבל יש תקריות כאלה במלחמה. מי ששואל מדוע נשלחו לקרב בתוך נגמ"ש ולא ב"נמר"? כפי שאמר פעם משה (בוגי) יעלון לעמיתיו בממשלה: סוגיה זו יש להעלות כאשר דנים בקיצוץ תקציב הביטחון.

ידוע לי כמה "נמרים" יש לצה"ל וכמה נגמ"שים. פער של יום ולילה, הר ובקעה. עד שיהיו עוד מיליארדים - נגמ"ש הוא כלי הרכב שמוביל את הקו השני של הגייסות. אין ברירה. לפיכך לא היתה פה פאשלה אלא אסון מהול בחוסר מזל.

גם סגן מפקד הפלוגה אינו אשם והיה משגה לשחררו בחופזה מצה"ל. מפני שהוא חלף על פני הנגמ"ש לעבר שדה המערכה, לא לאחור, וחזר רגלית; ואין לדעת מראש היכן הוא נחוץ יותר. גם אם שגה בדרך - זה כה סביר והגיוני ואפשרי וחוסר מזל, והיה צריך להשאירו בצה"ל.

הוא הדין ב"נוהל חניבעל". כאשר יש בחטיבה קצין למופת כמו איתן פונד, שמשליך את אפוד המגן ומסתפק באקדח כדי שיוכל לנוע במהירות במנהרה כדי להציל את חברו גולדין - צריך לקבל בהבנה את ההחלטה להפעיל מבחוץ "נוהל חניבעל" כדי לחסום את דרכם של המחבלים שהשתלטו על גופת החייל. אם היו טעויות הן מבצעיות, ותמיד יהיו כמותן וגדולות מהן במהלך לחימה כה מורכבת. לספר את הסיפור על גבורתו ותבונתו ושגיאותיו וכשליו - בבקשה. חקירה פלילית? - לעג לרש.

שתי דרמות כה עצובות לקראת יום הזיכרון הן הבזקי תצלומים למבצע כולו. בנימין נתניהו, יעלון ובני גנץ ניהלו אותו היטב. מלכתחילה לא רצו בו. משנכפה על ידי חמאס בעזה תקפו בעוצמה גוברת. אחרי שמונה ימים עלה בידם לשכנע את מצרים העומדת מן הצד לא רק להתערב אלא גם להציע הפסקת אש סבירה. זה היה הישג מדיני חשוב, שכמעט הוכשל על ידי האמריקנים.

רבים כועסים על נתניהו ויעלון וגנץ שהסכימו. אך עד לרגע זה נכון להצטער שחמאס דחה את הצעת מצרים. היה חוסך לו ולעזה פגיעות כה רבות. עד אז נהרגו 170 פלשתינים ואפס ישראלים. זה המספר - אפס הרוגים ישראלים. לפיכך חבל שחמאס סירב להפסקת אש כזאת למרות שישראל לא היתה מגעת אפילו כדי גירוד המנהרות הפלשתיניות. אז מה? לישראל יש את כל הזמן שבעולם לאתר אותן בשטחה גם בלי מלחמה.

היום השמיני למלחמה לא ייזכר כטענותיו של נפתלי בנט כוויתור על חיסול המנהרות, אלא כצומת שבו ניתנה לישראל תמיכה בינלאומית רחבה לפגוע בהיקף נרחב וכואב בחמאס. זו היתה תודת העולם לנכונות הישראלית לקבל את הפסקת האש המצרית, וזה מה שהכריע.

המלחמה בשטח התנהלה בזהירות. נתניהו, יעלון וגנץ דחו כל טירוף ופיתוי לכבוש את הרצועה. לא השתעשעו בפאטה־מורגנה כאילו ניתן למחוץ את שלטון חמאס בעזה. גם לא קיבלו עצות מבכיריהם לוותר בכמה עניינים לחמאס. 

נתניהו לא רצה לשמוע. ישראל דבקה בתנאיה להפסקת אש ובסופו של דבר הם התקבלו. יותר חיילים ישנו יותר לילות במדבר, אבל ליוו פחות חברים בהלוויות.

צוק איתן הגיע לתוצאות מעולות בהתחשב במגבלות המדיניות והצבאיות. נתניהו ויעלון וגנץ - ואהוד ברק וגבי אשכנזי עימם בסיבובים הקודמים - ידעו כי אין ניצחונות מוחלטים בסוג כזה של מבצעים אלא בדמיונם של בנט וליברמן.

האויב לא הושמד? נכון, והאם בניצחון המפואר במלחמת ששת הימים הוא חוסל או שחידש את מלחמת ההתשה בתוך שנה ושמונה חודשים? "צוק איתן" הוא הישג מלא למבצע שבו השיא האפשרי הוא ניצחון זמני בלבד.

ביום הזיכרון ראוי לזכור את הנגמ"ש בסג'עייה. למחרת, ביום העצמאות - את עוצמת המהלומות המעניקה שקט ממושך ליישובי עוטף עזה ותבוסה מכלימה להנהגת חמאס.

השתיקה של הרצוג

בנימין נתניהו וציפי לבני צהובים זה לזה. חבל, אבל זו זכותם. יש סימנים (מעודדים) שנתניהו מעדיף ממשלת אחדות בהשתתפות המחנה הציוני מאשר קואליציה ימנית מצומצמת. יש גם סימנים כי דבר טרם נרקם בינו לבין יצחק הרצוג. שוב חבל, אבל זו זכותם.

השמועה הרווחת היא, שנתניהו היה מגביר את פעילותו לצירוף המחנה הציוני לממשלה אילו ידע כי לבני תישאר באולם המליאה בכנסת ולא תצטרף לקואליציה. חבל, אבל מותר לנתניהו להציע זאת, לחלום על כך.

אך ככל שהרצוג רוצה בעומק ליבו להצטרף לממשלת אחדות גדולה - כך עליו להתייצב בכיכר ולומר בקול מהדהד: אם יציעו לי מפי הגבורה עצמה מקום טוב בממשלה בתנאי שאצטרף בלי ציפי - מוטב לו שלא יטרחו להתדפק על דלתי. איני מצטרף לממשלה בלי לבני, "היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" הוא חייב את היושרה הבסיסית הזאת קודם כל לעצמו.

 "הנוהים אחרי הרב אינם נותנים דעתם למבחן השוחד, ומלווים אותו בזעקות "הוא צדיק". הרב יאשיהו פינטו // צילום: קוקו 

אוי לצדיק

הרב יאשיהו פינטו הודה כי נתן שוחד ושיבש הליכי משפט, וסמוך ובטוח כי לאחר שייגזר עונשו יסביר כי הוא חף מפשע. ככה זה - "יורים ובוכים", מודים ומכחישים. נודע לו כי נערכת חקירה וביקש לדעת מה נאמר בה וכיצד היא מתנהלת, ומי נגד מי, והציע הון עתק לקצין המשטרה אפרים ברכה. רק שזה סיפר על כך למפקדו יואב סגלוביץ', והרב החשוד במתן שוחד נלכד.

רעייתו הרבנית רבקה פינטו עלתה עליו. בטלוויזיה נצפתה אומרת לערך כך: מה כסף ולמה כסף? אילו רק יכולתי לספר לכם מה הקצין הזה גילה לנו בחינם, בלי כסף.

גם אם נכון שקצין המשטרה ברכה מסר מידע בחינם - העובדה היא שמשפחת פינטו נתנה לו כסף שחור תמורתו. אך הנוהים אחריהם אינם נותנים דעתם למבחן השוחד לעומת הפטפטת בחינם מתוצרת ברכה, ומלווים אותו מבית המשפט למכוניתו בזעקות "הוא צדיק, הוא צדיק", אוי.

המלחמה שהציתה את הדמיון

בימים אלה זוכרת אמריקה את מלחמת האזרחים שלה, שהסתיימה לפני 150 שנים. במהלכה נהרגו 620 אלף חיילים ועוד אזרחים שלא נמנו. יותר מ־2 אחוזים מהאוכלוסייה, ברוח דבר החכמים ש"מלחמת אחים קשה מכולן".

מדינות הדרום - "הקונפדרציה" - רצו לפרוש מארה"ב ולהקים לעצמן ישות עצמאית. שתי מדינות לעם אחד. מפני שנאסר עליהן לסחור בעבדים. הנשיא אברהם ("אייב") לינקולן ראה בפרישה בגידה, ונוכח מתקפה קלת דעת של הדרום גייס צבא ענק, שנהנה מיתרונות טכנולוגיים עד לניצחון מקץ עוד חמש שנים.

יש דרומיים שלא שכחו ולא סלחו. "אקונומיסט" כתב השבוע כי בית המשפט העליון בארה"ב דן בפנייה של מי שמכנים את עצמם כ"בני ותיקי הקונפדרציה" מטקסס. הם מבקשים אישור להוסיף את דגלה של הקונפדרציה לצלחות הרישוי על מכוניותיהם. 

מלחמת האזרחים הדליקה את הדמיון האמריקני. כ־70 אלף ספרים העוסקים בה מצויים בספריית הקונגרס. יותר מאחד לכל יום שחלף מאז נסתיימה בתבוסת הדרום. גם מחוץ לארה"ב. יונית לוי מערוץ 2 סיפרה לי כי טרם זנחה חלום לכתוב עבודת דוקטורט על השפעתו של אחד מגיבורי "המלט" על לינקולן. לא רק על לינקולן אלא השפעת שייקספיר על נשיאי אמריקה.

יותר מכל זכורה מלחמת האזרחים בגלל "נאום גטיסבורג" של לינקולן. בעיצומה, כמה חודשים אחרי קרב אכזר, בחר הנשיא לנסוע לכינוס שנועד להקדיש בית קברות לנספים. לפי כמה פרסומים ביקש לנוח מאשתו הטורדנית, שהציקה לו ללא הרף, ולנפוש ברכבת. שם כתב חמש גרסאות לנאום בן כ־300 מילים. "כל האנשים נולדו שווים", ציטט מתומאס ג'פרסון בנאום אשר הפציר באמריקנים להוכיח כי היו ראויים לאחיהם הלוחמים שהקריבו את חייהם למען החירות. 

כך נולדת תהילת עולם.