תפוחי אדמה מוקרמים, סופלה חסילונים, מרק דגים, ביף בורגיניון, עוגת גבינה, מוס שוקולד. "אלו היו רגעי אושר, בתוך כל הזוועות", מתארת ניצולת שואה את רגעי כתיבת המתכונים שעזרו לה ולכמה מחברותיה לעבור את הבלתי נתפס. "סעודות דמיוניות" התיעודית עוסקת בתופעה אוניברסלית שהתרחשה במקומות שבהם סבלו אנשים מדיכוי ומהרעבה: שיחה על ארוחות וכתיבת מתכונים. שתי פעולות אלו, המנוגדות להיגיון הישר, היוו מקור שמחה והנאה עבור שבויים, אסירים ועובדי כפייה, שחוו על בשרם רעב איום, רעב ארוך ומייסר, רעב של שנים. כאשר אחד מספרי המתכונים הללו נופל לידיו של שף צרפתי הוא מעלעל בין הדפים, וחש דרכם את הייאוש. "הסבל במתכונים האלו מוחשי", הוא נאנח לבסוף.
זווית ההתבוננות על מלחמת העולם השנייה ועל השואה דרך המתכונים היא נקודת מוצא מקורית, פנטסטית במידה מסוימת. דרך הבריחה למחוזות אחרים, דרך הבלתי אפשרי, החלומי - המתכונים - מובא סיפורם של פחמימות, סוכרים, בשר ושומנים וגם - בעיקר - סיפורם של הקורבנות שכמהו לטעום משהו מכל הכתוב. המתכונים חושפים את תעשיית המוות שהתרחשה במחנות הריכוז, את תנאי החיים הבלתי אנושיים שבהם התקיימו האסירים והאסירות במשך שנים. "היינו רעבים באופן נואש", נזכרת ניצולת שואה ששהתה במחנה הריכוז ראוונסבריק בגרמניה. "הם נתנו לנו לאכול את האשפה שלהם", היא משחזרת, "זה נורא להיות רעב". בנות המזל, שניזונו משאריות האס.אס, הרשו לעצמן בהיחבא לתעד מנות שאותן בישלו בעבר, בבתיהן. פולניות, גרמניות, צרפתיות, בלגיות, רוסיות - כאן למטבח שממנו צמחת לא היתה משמעות. כל מנה היתה מנצחת, וכל מתכון התקבל בברכה. "כל אחת נתנה לאחרת מילים לאכילה", היטיב לתאר בלשן, "וכך התייחסו לכל אישה בתורה כמי שמעניקה לאחרות".
חוקרים ומומחים שהתראיינו עבור הסרט תרמו ליצירת פסיפס אנושי רחב. המכנה המשותף של בני האדם באשר הם, בכל תנאי החיים, הוא הצורך הקיומי במזון. במקומות שבהם לא שוחחו על אמנות, פוליטיקה, משפחה וחברה - כי כבר לא היה מה לומר, כי זה לא היה חשוב - דיברו על אוכל. "זו בעצם תפילת נשים. לא היתה להן תפילה אחרת", הסבירה בסרט מומחית מיד ושם, "זה משהו נפשי ורוחני לחלוטין, אין לזה שום משמעות מעשית". הניצולים שיחזרו את הארוחות שכן זכו לקבל במחנות: מים צבועים בשחור (קפה) או בצהוב ( מרק). 200 קערות להאכלת 700 אסירים. "בלילה חלמנו שאנחנו אוכלים", סיפר ניצול שואה. ובבוקר - כלום. הדיבור על אוכל העביר את הזמן והפך למקור של אושר רגעי, הפך את החיים לכאילו נסבלים, הסבירה ניצולה אחרת. וכולם הסכימו על דבר אחד: "הרעב גורם לך לעשות כל דבר".
הבימאית אן גורז'ט הפגישה בין ניצול שואה לשעבר לבין בנו של אסיר שלא שרד. "הם חגגו במילים, כי גווענו ברעב", הסביר הניצול לבן שירש מאביו רק כמה מתכונים. אוספי מתכונים נכתבו גם בגולג סובייטי ובמחנה שבויים. אופן כתיבתם הלהיב את דמיונם של היסטוריונים, בלשנים ופסיכולוגים - כולם מבינים שעצם הכתיבה היה סכנת חיים עבור האסירים, ובכל זאת הם בחרו שלא לוותר על התיעוד. "זה מציב לפניך מטרה, זה מעניק לך תחושה של עבר ועתיד, וזו צורת התנגדות לאובדן האנושיות שמסביבך", סיכם היסטוריון את הסעודות הדמיוניות ואת הסרט המרגש והפיוטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו