לזכר סבתא שלי, יהודית ארנון

יהודית ארנון נולדה ב־1926 בסלובקיה. היא נשלחה לאושוויץ, שרדה את צעדת המוות וב־1948 עלתה לארץ. כבר באושוויץ נהגה לרקוד בפני האסירות במקום, וסירבה לרקוד בפני המפקדים במחנה - מה שהביא לענישתה. לאחר שעלתה לארץ הקימה סטודיו למחול, שעם השנים הפך ללהקת המחול הקיבוצית. ב־1998 קיבלה את פרס ישראל למחול וב־2013 נפטרה, בגיל 87.

נכדה, יונתן גרון (30), החליט להקדיש את פרויקט הגמר שלו בלימודיו בבצלאל לסבתו. התוצאה היא הסרט "-22103 A זיכרון דברים", שישודר היום ב־9:10 בערוץ 8 בהוט.

"שנה לפני הסרט הזה עשיתי סרט קצר שמתאר את היחסים ביני לבין סבתא שלי בשנה האחרונה של החיים שלה", מספר גרון. "משהו אינטימי על הקשר בין הגוף לנפש, איך שהגוף מתכלה והנפש עדיין בשיאה. כשהיא נפטרה החלטתי להקדיש את פרויקט הגמר שלי לזכרה. מכיוון שלא יכולתי לצלם אותה - מצאתי את קלטת העדות שלה מ־1992 (ארנון השתתפה בפרויקט ההנצחה של "יד ושם" וקרן סטיבן שפילברג, שבמסגרתו צולמו כ־52,000 עדויות של ניצולי שואה - מ"כ) וראיתי אותה שוב ושוב. מהעדות הזאת לקחתי שלושה סיפורים, ולקחתי קרובי משפחה או רקדנים שלה לשעבר - שכל אחד מהם נתן את הפרשנות שלו לאחד הסיפורים. למשל, לקחתי את המפגש שלה עם דוקטור מנגלה ונתתי לשלוש בנותיה לספר בגוף ראשון כאילו זה קרה להם, כדי לראות איך כל בת בוחרת לספר".

היה קשה לגרום להן לשתף פעולה?

"לא. לכל בת היתה התגובה שלה, אבל כולן שיתפו פעולה כי הן הבינו שחשוב לשמר את הסיפור".

ספר לי על היחסים עם סבתא שלך. עניין השואה היה נוכח בחיים שלך?

"בגלל שהיא היתה אישיות מפורסמת הכרנו את כל הסיפורים עליה מהשואה. למשל, הסיפור על זה שהיא נהגה לרקוד בתאים לאסירות, לשעשע אותן, והקצינים הנאצים שמעו על זה ודרשו ממנה לרקוד בשבילם באחת המסיבות. היא החליטה שהיא מסרבת, גם אם זה יעלה לה בחיים, ובמקום להרוג אותה העמידו אותה בשלג למשך כמה שעות. בשעות האלה היא נשבעה שהיא תקדיש את כל החיים שלה למחול אם תשרוד.

יונתן גרון ///צילום: אפרת ארנון ברזילי

"גם המספר על היד שלה, שתמיד היה שם, השם של הסרט כולל את המספר הזה. היא היתה מדברת על השואה, לא היתה לה בעיה, אף שאמא שלי והדודות שלי אמרו שעד תחילת שנות ה־90 לא היה יותר מדי דיבור על זה. היא לא התביישה וסיפרה הכל. לי ולה היה קשר מאוד מיוחד בגלל הנגיעה לאמנות. היא עסקה במחול ואני מצייר מגיל צעיר. היא דחפה אותי לאמנות".

הסרט הוא ההנצחה שחיפשת?

"בהחלט. היה חשוב לי לא לעשות סרט זיכרון רגיל אלא סרט שמדבר על שימור הזיכרון".