אני יוצא מבניין המשרדים האפור שבו התקיימה הפגישה שלי לרחוב, שכרגע הטמפרטורה בו היא מה שנחשב אצלנו כאביב ובכל מקום אחר בעולם כתנור בילט־אין. בפינת הרחוב אני נתקל בו: עורו שזוף מאוד, הוא עב־בשר (שזו הדרך של כותבים לא להשתמש במילה "שמן", שאינה פוליטיקלי קורקט, אבל בין כה וכה אין שום דבר פוליטיקלי קורקט באיש הגדול שעומד באמצע הטיילת של תל אביב, ולגופו רק תחתוני בגד ים כחולים שאינם הולמים את מידותיו).
בידו האחת הוא אוחז חכה ובאחרת ארגז כלים מפלסטיק, שבוודאי מלא בחוטי דיג ובפיתיונות, אבל הוא לא הולך לדוג: במקום זה הוא עומד ומתווכח עם עצמו בצעקות ובתנועות ידיים, שגורמות לעוברים ולשבים להגדיל את רדיוס המעגל שלהם כשהם חולפים על פניו בזהירות ומתייגים אותו בראשם כ"קצת לא בסדר". אמא אחת מזרזת את בנה הקטן להתקדם, למרות שהוא מצידו דווקא מגלה עניין במופע הרחוב הלא צפוי.
• • •
לרגע נדמה שהאיש חוזר לקשר עם העולם שסביבו: הוא מתקרב לעברי במהירות מפתיעה ביחס לכובד שלו, וצועק משהו לא ברור. אני נסוג לאחור, קצת מבוהל, תוהה אם יכול להיות שיש לי רייטינג גבוה דווקא בקרב אוכלוסיית תשושי הנפש, כשמאחוריי אני שומע פתאום קריאה משועשעת: "מה העניינים, מיקי? אין דגים היום?"
אני מסתובב ומבין שהשאלה הגיעה מנהג המונית שנעצרה מאחוריי. "ברוך השם", עונה לפתע הדייג המגודל, "ברוך השם". כשהוא מתקרב אני מבחין שהוא מבוגר בהרבה ממה שנראה בתחילה.
"קח", אומר הנהג ומושיט לו חפיסת סיגריות אדומה, מהסוג שמעשנים רק כאלה שכבר לא משקרים לעצמם שעוד מעט הם ייגמלו. "להקפיץ אותך הביתה?"
"ברוך השם", עונה שוב האיש, ומתרחק.
"מה איתך? אתה צריך מונית?" שואל אותי הנהג, שהופך עכשיו לדייג בעצמו ומנסה להעלות בחכתו נוסע. האמת שחשבתי ללכת קצת ברגל, אבל מזג האוויר והסקרנות מכריעים אותי. אני נכנס למונית הממוזגת מדי, מתיישב ומביט בנהג.
"נבהלת מברוך?" הוא שואל אותי מחויך.
"לא", אני משקר. "חוץ מזה, מה פתאום ברוך? לא קראת לו מיקי?". עכשיו אני עוד יותר מסוקרן.
הנהג מבין שעליתי יותר בשביל הסיפור מאשר בשביל הנסיעה, ולא מבזבז זמן. "אנחנו במקור מאותה שכונה, אני והוא, לא רחוק מכאן, בבת ים. אני מדבר איתך על לפני ארבעים שנה, כן? אח שלו חבר טוב שלי עד היום. היינו הולכים יחד לים, בחורות, חסקה, אתה יודע איך זה", הוא מסתכל אלי במראה וצוחק.
אני לא בטוח שאני יודע איך זה, אבל אני מהנהן כדי לקבל את המשך הסיפור. "מיקי, כמו שאתה רואה אותו, היה בחור יפה, חבל על הזמן. חברים, חברות, תלמיד מצטיין, גבר־גבר. מה שקוראים מלח הארץ. התגייס שנתיים לפנינו, היה מ"ם כ"ף בצנחנים", הוא מדגיש כל אות בנפרד, בזמן שאני מתקשה לדמיין את הטיפוס המשונה שראיתי לפני רגע בתחתונים כקזבלן הבת־ימי שמציג לי נהג המונית הדברן.
"נו, ומה קרה?", אני מנסה לקרב אותנו לפואנטה. "מה קרה? 73'. מלחמת יום כיפור", הנהג מפטיר ביובש. "הם היו בסיני, אומרים שירו עליהם אש תופת מכל הכיוונים. כמעט כל הפלוגה הלכה. והחילוץ כן הגיע, לא הגיע - לא יודע מה היה, אף אחד לא יודע.
"אחרי שחזר משם, שנה הוא לא דיבר בכלל. היה מסתובב בשכונה עם עיניים של משוגע. צועק, משתולל. אחרי כמה שנים אמא שלו נפטרה, כנראה מצער. אחר כך הלך גם האבא. ודווקא הוא לאט לאט התחיל להסתדר קצת: הכירו בו כנכה צה"ל, נתנו לו קצבה כדי לחיות, הוא גר בדירה הישנה של ההורים, אחיו ואחותו באים כל שבוע - מסדרים קצת, עוזרים לו, יושבים איתו. בחגים הם משלמים בשבילו כסף, שיעשה את החג בבית הבראה עם עוד חבר'ה... כמוהו".
"למה הם לא לוקחים אותו אליהם?" אני מקשה.
"בגלל הצעקות. יש לו התקפים של צעקות שאלוהים ישמור. זה מפחיד את הילדים, את הנכדים, אנא עארף. אני מבין אותם - הם צריכים לחיות את החיים שלהם. בסך הכל הם באמת משפחה טובה, באמת דואגים לו. גם אני קצת דואג לו. מתי שאני יכול אני מביא לו סיגריות, מקפיץ אותו לאן שהוא צריך על הדרך. לפעמים בנסיעה הוא בסדר ואנחנו מדברים כאילו הכל רגיל, ולפעמים הוא ככה - רק אומר ברוך השם, ברוך השם. בשביל זה כולם קוראים לו ברוך. אבל אני יודע שהוא מיקי. אפילו שלפעמים גם הוא לא יודע שהוא מיקי".
הוא עוצר את המונית מול הבניין שלי. אני יורד, המונית מתרחקת, ואני נשאר לעמוד ברחוב החם, מפשיר מהמזגן האלים של המונית. בעוד שבועיים יום העצמאות. כמה שעות לפניו יסתיים יום הזיכרון. אני לא יודע בדיוק באיזו סטטיסטיקה נכנס מיקי: נכים? נפגעים? אולי הוא בכלל מת - הרי ממה שהוא היה יכול להיות לפני שפרצה המלחמה נשאר בעיקר חלל.
"מלחמה היא חלום, טבול בדם ודמעות", אומר השיר הישן שתמיד משמיעים ביום הזה, ואני חושב שלפעמים החלום הנורא הזה טבול במלח של ים ובריח של דגים ושל תחילת הקיץ, ויש כאלה שלא יכולים להתעורר ממנו, אפילו שעברו יותר מארבעים שנה מאז שהוא הסתיים, ברוך השם.
(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו